האתר השני היה מבנה לצד בית הקברות שבו הייתה תערוכה נרחבת על החיים באזור במחצית השנייה של המאה ה-19: על ה"לבנים" שהגיעו, האינדיאנים שחיו שם, ובעלי החיים. בעיקר – התאו (בפאלו / ביזון).

וסיפור מדהים שלא נרגענו ממנו עוד הרבה זמן. איך בעצם האדם הלבן ניצח את האינדיאנים?

התשובה קשורה לבאפלו.

 

 

האתרים היותר מעניינים בעינינו נמצאו בחלק השני של המתחם.

הראשון – בית קברות. סימונים פשוטים מעץ בצורת צלב סימנו את הקברים ולידם שלטים שמספרים במי ובמה מדובר.

זה היה המקום שריתק אותי ביותר: המחשבה על אנשים אמיתיים, לא דמויות מתוך סרטי מערבונים, שחיו ומתו, בעיקר באלימות, והצטמצמו לצלב פשוט מעץ.

 

 

הסתובבנו במרכז – השדרה הראשית היא כמובן שדרת וואייט ארפ. בעיירה הזאת בהחלט יודעים לקחת פריט היסטורי קטן ולמקסם אותו! כי ארפ היה כאן שריף רק תקופה קצרה, לפני שעבר לאריזונה, אבל מציגים אותו כגיבור מקומי ואפשר לקבל את הרושם שהעיירה נבנתה סביבו.

 

בהמשך השדרה נמצא מוזיאון מערב פרוע – Boot Hill Museum. השם Boot Hill הוא ע"ש הגבעה שבשוליה ובחלק ממנה הוא נמצא.

 

הדבר המיידי הבולט במוזיאון הוא רחוב עם חנויות צמודות זו לזו, ואכסדרת עץ רחבה וארוכה שצמודה לה קורה לקשירת סוסים. אכסדרות כאלה ראיתי גם טיפה מזרחה משם, צמודות לחנויות החדשות של העיירה.

 

מסתבר שהרחוב הראשי המקורי של דודג' נשרף כולו, אבל נשארו רישומים וצילומים שלו. במרחק של בלוק אחד מהמיקום המקורי הקימו את הרחוב מחדש, כולל השלטי  המקוריים והכל, ושילבו אותו במוזיאון בנושא חיי המערב הפרוע באזור.

 

למה רק צד אחד של הרחוב? כי כך זה היה במקור. החנויות ובתי העסק פנו דרומה. דרומית להם העבירו פסי רכבת, ודרומית לאלה (עם חזיתות שפונות לצפון) הוקמו לאחר מכן מועדונים מפוקפקים ובתי בושת למיניהם. החלק מעבר לפסים היה החלק הפרוע יותר של העיר, הלא-מהוגן, הנחות, אפילו.... בכל מקרה, זה לא היה רחוב עם בניינים משני צידיו כמו בכל מקום אחר.

(בתמונה האחרונה אפשר לראות ציור של הרחוב ומסילת הרכבת)

 

במשך הקיץ מתקיימות במוזיאון הצגות בכל יום – של קרב יריות ברחוב, ושל הופעה של רקדניות בסאלון. כשאנחנו הגענו זה היה בדיוק כשנגמרה חופשת בתי הספר. ההופעה בסאלון כבר לא התקיימה וקרב היריות (שהיה אמור להתקיים פעמיים ביום) צומצם לפעם אחת, ולשעה 7 בערב.
אמנם, כרטיס הכניסה מעניק כניסה למתחם במשך יומיים תמימים, אבל היה ברור לנו שלא נצליח לחזור בערב, וויתרנו.

 

עובדה מעניינת שלמדנו שם: במרכז המסחרי הזה של העיירה (בתי העסק, נו...) דיברו הרבה שפות מלבד האנגלית: ספרדית (הגיוני....), סינית, ואפילו עברית.

רגע! עברית?

לדעתי הכוונה הייתה ליידיש שאמריקאים רבים קראו לה (ועדיין קוראים לה) עברית. השם על החנות הגדולה ביותר ברחוב הוא שם יהודי מובהק: צימרמן, שהיה בעל חנות הנשק (החנות הגדולה ביותר ברחוב. מעניין למה....) וכנראה שהוא היה המתורגמן ל"עברית" כאשר היה מגיע מישהו שההיה זקוק לתרגום כזה.

 

 

קרון האוכל:

 

 

כבר אמרתי שדודג' סיטי הוא מקום מקסים?

אהבתי מאד את קנזס, ובדודג' סיטי הייתי מוכנה לגור. או לפחות לבלות בה יותר זמן.

 

עצרנו בדרך בכמה תחנות של נתיב הסנטה פה, והגענו לדודג' לקראת הצהריים, רעבים למדי.
החלטנו להיכנס למסעדה בכניסה המזרחית לעיר: Central Station Bar & Grill. המסעדה ממוקמת בבנין שהיווה את תחנת הרכבת הראשונה בעיר, בסוף המאה ה-19. היא בנויה כמו בר אמריקאי טיפוסי, פלוס הייחוד של המבנה, וכך, למשל, נמצא שם קרון אוכל ארוך מקורי ומשופץ, חלק מרכבת מאותה התקופה, שהיום הוא צמוד למסעדה ומהווה אחד מהאולמות שלה.

האוכל עצמו היה טעים מאד והבחירה התגלתה כמוצלחת ביותר, מכל הבחינות.

 

 

אוי, אלונה, זה היה בדיוק ככה - כמו לטייל בספרים ישנים. בחיי!

הכל היה כל כך לא נתפס - המקומות והדמויות שקראתי עליהם מרחוק הפכו פתאום למשהו אמיתי לגמרי. כזה שאפשר לגעת בו - ועדיין לא להאמין שזה אמיתי. לראות קברים של קאובוי'ז בכלל היה סוריאליסטי (תיכף יגיע הסיפור).

ממש נגעת בהרגשה שלי, במדויק!

 

נעה

 

(תמונה בשבילך: הבימוי של הבכור - שלא אמר לנו מה הוא רוצה להשיג, אבל מסתבר שאפשר להבין...)

 

לא יודעת למה אבל יש לי הרגשה מטורפת של דז'ה וו. ואולי זה התת מודע וחוויות הילדות שקמו לתחייה בעזרתך הנדיבה. וייאט ארפ, קאובוים, קנזס, שלא לדבר על טום סויר ומיסיסיפי, זה כאילו פתחתי ספר ישן ואהוב שקראתי מיליון פעמים ואני חווה את הכיף הזה בפעם המיליון ואחת. נעה'צ'קה, את קוסמת. 

 

אוי, מוטי, ואני כבר חשבתי שהצלחתי לשרטט משפחתיות למופת

איך עלית על הנסיונות להרוג אחד את השני??

 

לגבי ארה"ב, זה לא היא, אלא כל יעד אחר. זה הכל בראש. מה שמצפים, זה מה שרואים וחווים. חוץ מכל הפעמים שמצפים למעט ומקבלים הרבה. או ההיפך.

 

נעה

הסיבה העיקרית (לא באמת, סתם התבדחנו) שנסענו ל דודג' סיטי היה כדי להיות מסוגלים לומר שיצאנו משם, לעזאזל.

 

הביטוי Get the hell outta Dodge הפך ידוע בעקבות סדרת המערבון הטלוויזיוני Gun Smoke שממוקמת בדודג' סיטי. היום "מוכרים" אותו שם כביטוי של השריף המפורסם שלהם וואייט ארפ Wyatt Earp (אחד המשתתפים בדו הקרב ב-OK  Corral באריזונה).

מי שמתעניין יכול לצפות בתכנית הדוקומנטרית על הקרב, בהפקת הבי.בי.סי (פרק מסדרה מרתקת על המערב הפרוע האמיתי. ניתן לראות פרקים רבים נוספים ביוטיוב).

https://www.youtube.com/watch?v=S7Jm9y2NjWE

 

דודג' סיטי נחשבה בירת הקאובוי'ז של המערב הפרוע. היא ישבה במקום טוב על נתיב סנטה פה – The Santa Fe Trail – שהיה נתיב מסחר ראשי בין סיינט לואיס לבין סנטה פה, היום בירת ניו מקסיקו בארה"ב ואז חלק ממקסיקו. על הנתיב הזה עברו סחורות לשני הכיוונים, ממקסיקו לארה"ב ובכיוון ההפוך.

הרבה בקר הועבר בו ולשם כך היה צורך באנשים שיעשו זאת: הקאובויז. רובם היו חיילים משוחררים שלאחר תום מלחמת האזרחים מצאו עצמם מובטלים.

 

בכל אופן, דודג' נחשבה מקום מרכזי לעצירת התרעננות, למציאת סוגים שונים של בידור, ולהצטיידות לקראת המשך הדרך מערבה שהייתה דלילה ביישובים ובהיצע של הדברים שציינתי.

דודג' היתה למעשה ידועה לשמצה כמקום שבו היה המספר הגבוה ביותר של קרבות ירי ברחוב הראשי ומספר ההרוגים הגבוה ביותר כתוצאה מכך, כולל שריף או שניים (או יותר...).

היום היא עיירה מקסימה! והביקור בה היה מהנה מאד.

 

 

 

פעם.....כשאהיה גדול ..... אעשה טיול בטבור בינתיים נהנה לראות דווקא את הקשר עם הבוגרים שהוא ממש לא מובן מאליו ויש בזה משהו ......... גם מרגש וגם מכניס לפרופורציות. יחס מהילדים , ארוחת בוקר, זמן איכות ונסיון לירות אחד לשני כדור בין העיניים .....זו משפחתיות. למה ארה"ב לא עושה לי את זה ? מה אני מפספס ? ממשיך לעקוב וללמוד

מוטי

מסתבר שדודג' סיטי היא בין היישובים שבהם נמדדות הכי הרבה רוחות בארה"ב. כשלמדנו את העובדה הזאת בסיור מודרך בעיירה הבנו את פשר המחזה של טחנות הרוח המודרניות באזור: ככל שהתקרבנו לדודג' ראינו שטחים עצומים מכוסים בטחנות רוח כאלה. בנוסף לטחנות הקיימות ראינו לא מעט משאיות ענק עמוסות כנפיים, ענקיות לא פחות, וכמה מתחמים שבהם היו חלקים שמיועדים להרכבת הטחנות.

 

דבר נוסף שראינו לאורך הדרך - היות ונסענו עכשיו לאורך ה-Santa Fe Trail - היו נקודות עצירה עם שלטי הסבר על הנתיב ההיסטורי. (הקישור הוא למפה שמראה את הנתיב, עם הפיצול הצפוני והדרומי שלו, וכן את מה שהיה אז חלק מרפובליקת מקסיקו).

 

 

אז מה היה לנו היום?

 

ארוחת בוקר טובה ונעימה ביותר ב-Waffle House (שירות מאד ידידותי כמו בכל מקום אחר עד כה, והתפעלות מהעובדה שאנחנו מישראל – כנ"ל), מטווח מרגש, והרבה "פאן" בכל הקשור ל"קוסם מארץ עוץ".

 

מכאן – לעיר שחיכינו בקוצר רוח להגיע אליה, Dodge City.

 

כדי לשבור את הנסיעה הארוכה עצרנו ללינה ב-Great Bend. לא שהיה משהו כל כך great במקום, זו פשוט צומת דרכים ראשיות (הן לא נראות כאלה, אבל הן מהוות נתיבים ראשיים) ולכן אפשר למצוא שם מבחר גדול של מוטלים.

 

אני מנצלת את הנסיעה כדי לספר לכם שקנזס מקסימה! האנשים נינוחים, ידידותיים, מסבירי פנים והיה כיף לפגוש אותם. והמדינה, באוגוסט, הפתיעה בצבעים הירוקים שלה ובנופים המקסימים. אהבתי אותה מאד!

 

 

ברוכה הבאה, אפרת.

איזה כיף לכם! הלוואי וגם לי היה כרגע טיול נוסף כזה בהתהוות...

 

 

נעה

הי נעה,
איזה כיף של טיול. הצטרפתי. 
גם אנחנו מתכננים ROAD TRIP בפסח - נסיעה בין אורלנדו לניו יורק.

מיד ביציאה מהמוזיאון נכנסנו לבית מרקחת סמוך. הצעיר התלונן על כאבי גרון מרגע הנחיתה בערך, והגיע הזמן לטפל בהם. הרוקחת הציעה שניכנס למרפאה מסוג walk-in שלמזלנו הייתה בעיירה הבאה בכיוון הנסיעה שלנו. אז נסענו למנהטן.... מנהטן קנזס.

שוב קיבלנו רושם שאנחנו מסתובבים באזורים דלילי אדם . לא היה צורך להמתין הרבה בתור, ולאחר בדיקת הרופא ואבחנה של דלקת גרון עברנו לסניף וולמארט שנמצא ממש מול המרפאה, לקבל את האנטיביוטיקה שנרשמה לבחור.
בחיי שלא אנחנו החלטנו להיכנס לשם, המרפאה שולחת את המרשם אונליין לבית המרקחת שבחנות ושם מקבלים את התרופות.

התהליך הזה, כבר ראינו, לוקח המון זמן – לא ברור למה. האם הרוקחים מכינים את הקפסולות במו ידיהם? בכל אופן, בלית ברירה, שוטטנו כחצי שעה בחנות.....

 

[הערה מרשיעה: בסופו של דבר הגענו למצב שכבר בדקנו "אם היינו היום בוולמארט". אל תצטטו אותי, אני אכחיש הכל!]

 

חזרנו כמה בלוקים בכביש 99 (לכיוון הנהר) ונכנסנו למוזיאון הקוסם מארץ עוץ. http://ozmuseum.com/

יש גם מוזיאון כזה בעיירה Liberal, KS אבל היא הייתה רחוקה מהמסלול שלנו כך שברירת המחדל היה המוזיאון שכאן בוואמייגו.

 

המוזיאון מחזיק בכ-20,000 פריטים הקשורים בספר, בסרט ובסופר

רוב הפריטים הללו נשמרים במחסנים, ורק כ-10% נמצא בתצוגה בכל זמן נתון. מפעם לפעם מאווררים את הפריטים שבמחסן ומחליפים בחלק מהמוצגים בחדרי המוזיאון.

 

לחדר הכניסה שכולל גם את הקופה וחנות המזכרות עיצבו תפאורה של "הבית של דורות'י" וכשעוברים את הדלת למוזיאון עצמו נמצאים בממלכת עוץ (OZ, באנגלית).

אגב, פראנק באום נהג לספר סיפורים על ארץ עוץ לילדיו, אבל לא ממש מצא שם לממלכה הקסומה שמעבר לקשת. יום אחד נפל מבטו על שידת התיוק שלו. היו שם שתי מגירות ועל כל אחת מהן פתק שסימן אילו תיקיות נמצאות במגירה לפי הא"ב: A-N ו-O-Z. OZ  היה ה"אאוריקה" שלו ומאז, כך נקראה ארצו של הקוסם.

 

במוזיאון יש לצד דמויות, בגדים מהסרט, חפצים שונים וכו' גם מסכי טלוויזיה קטנים שמקרינים תכניות קצרות על הסופר, על ההיסטוריה של הספר, על הפקת הסרט ועוד. יש גם חדר פנימי שבו מוקרן הסרט עצמו.

 

אני חושבת שהמוזיאון ידבר לאנשים שונים בדרכים שונות – ילדים קטנים שמכירים את הסיפור יתרשמו מהדמויות בגדלים שונים ומשאר ה"צעצועים". אנחנו התעניינו יותר בסרטים הדוקומנטריים ונהנינו לצפות בתחילת הסרט. ניתן להישאר שם ככל שרוצים, אבל לדעתי בילינו שם כשעה בסך הכל (כולל צפייה בחלק הראשון של הסרט, עד לקטע האבנים הצהובות).

לסיכום: שמחתי להיות שם, שמחה שלא דילגנו, מיציתי יחסית מהר.

 

 

התחנה הבאה: וואמיגו Wamego, ובה מוזיאון הקוסם מארץ עוץ.

 

בתכנון המוקדם גיליתי מחזה חמוד ולפני העצירה במוזיאון ניווטתי אליו את הנהג. בצומת של כביש 99 (שאיתו הגענו לעיירה) ו-Highway 24, מצד ימין (לפני סניף של מקדונלד'ס) נמצא בית עם ציפוי פסי עץ, צבוע בלבן דהוי, מרפסת קטנה, במרכז מדשאה ירוקה. בית טיפוסי.
אבל הוא לא!

 

או לפחות, מישהו יצירתי ולא משולל חוש הומור הפך אותו לבית של דורות'י.
איך אנחנו יודעים? לפי הרגליים של המכשפה הרעה!

 

 

באפי, כיף לראות אותך כאן.

ותודה על התרומה המוזיקאלית!

 

יובל, ברוך המצטרף.

מה שכתבת גרם לי לחייך (בחמיצות-מה) כי בהמשך אספר על אתר טבע יפה שהיינו בו ושהיה כל כך מקולקל על ידי האדם שבא לבכות....

שמחה שאתה נהנה

 

נעה

 

נעה - תענוג לקרוא!

 

אצלי ארה"ב מתחלקת לשני חלקים - הטבע היפהפה שהם זכו לו, ומה שבני האדם הוסיפו שחביב עליי הרבה פחות...  בלי קשר, מאוד נהנה לחוות חתיכה של אמריקה דרך העיניים שלך/שלכם.

 

תודה!

יובל

נועה, איזה טיול מרתק ומיוחד! 

הנה התרומה שלי לAmerican songbook של הטיול שלך, שיר שמציג את האתוס האמריקאי במלוא פארו:

 

 

אלונה!!! עכשיו אני מבינה מאיפה היית מוכרת לי - מהצביעה של הגדר וההרפתקאות על ולצד המיסיסיפי!

היו ימים....

 

והאמת היא שחשבתי עליך כשהיינו באירוע בבר. נכון שלא היה שם אף שיח סעודי, אבל לא הייתי מתפלאה אם היית עוזבת אותנו ומצטרפת לאיזה אופנוען מסוקס

 

את קנזס אהבתי מאד. מקווה שגם את תאהבי,

 

נעה

ב-Olathe מצאנו מטווח שדמה לזה שביקרנו בו בסקוטסדייל, אריזונה (בטיול שלנו במערב ארה"ב), ואליו הגענו בבוקר, ממש כשנפתח.

האיש והצעיר החליטו שהם לא ישתתפו בירי, נשארנו הבכור ואני. הבכור – כפי שחלק מכם יודעים – יורה כבר כמה שנים באקדח אוויר, ובכל הזדמנות הולך למטווח לירות בכלי נשק אחרים (אם כי מעדיף בעיקר אקדחים). אמא שלו – הצטרפה כדי לארח לו לחברה.... אבל בניגוד לפעם הקודמת מצאתי את עצמי מאד נהנית מהירי והחוויה.

בילינו שם קרוב לשעתיים מהנות ביותר. החצי השני של המשלחת חיכו לנו בסבלנות על ספות נוחות בחדר ההמתנה.

 

מנצלת את ההזדמנות להשוויץ בבכור שלי (ולצורך האיזון, ממהרת להזכיר שהצעיר הפתיע בכישוריו כשהשתתף במטווח....).
גם הביצוע שלי היה לא רע ואפילו קיבל מחמאה מהבכור, אבל לאחר שסימנו את הפגיעות שלי נתתי לו להשתמש במטרה שלי, כך שאין לי מה להראות...