רבקה

תודה רבקה על הבלוג היפה.

היה לי מעניין לראות אותה בעיניים שלך . אני נהניתי . 

איריס

תודה על המאמר שצירפת. הבעתי לא פעם את דעתי בנושא, את בטח מכירה, אני חושבת שכדאי להשאיר זאת לפורומים רלוונטיים.

רבקה

קראתי גם את “זה קרה ולכן זה יכול לקרות שוב”. נזכרתי בכתבה שקראתי לא מזמן, לגבי סדרי העדיפות במערכת החינוך הישראלית...

יפה – אני מקווה שתהני מקריאה – שכן,לא כל יעד שאנחנו קוראים עליו, גם מממשים נסיעה בסופו של דבר…

רבקה

תודה על השיתוף ושבת שלום.

אני מאלו שכנראה לא אטייל בגרמניה כי עדיין מצלצלת באזני בקשתו ל אבי ז”ל שבנסיעתי הראשונה לאירופה (לפני הרבה שנים) ביקש שלגרמניה לא אסע.

השנה ניסיתי להתגבר על סימפטום “דור שני” בנסיעה לטיול סוף שבוע של כייף בוורשה, רוב הזמן היה בסדר אבל לא היתה באמת הנאה מלאה..

בכל מקרה נהנת מתמונותיך היפות , תודה.

גם אני הייתי רוצה לקרוא עוד על כל מה שיש לך לספר.

אני שמחה במיוחד לקרוא על מינכן כי אולי, בלי נדר, נהיה בה בקיץ. היות שטיול השלכת ידחה להזדמנות אחרת (רוצים לנצל עוד קיץ שאפשר לטייל עם הבת) זה כרגע הפוקוס שלי.

אני חושבת שהרבה מההחלטות, הבחירות, האהבות והשנאות – מונעים מדברים שנמצאים אצלנו בראש. זה עניין נפיץ מאוד. לכל אחד הגבול שלו, ולפעמים אחרי שחוצים קו אחד מתגברים עליו אבל עדיין נשאר המחסום בפנים ולא באמת משתחרר. אצל אחד הגבול נמצא פה ואצל אחר – שם. שתיית בירה ושירה בקול רם יכולה להתפרש גם כמשהו מאוד שמח וכסובלימציה מופלאה ומבורכת, טובה בהרבה ממלחמות. יעדים שהפכו פופולריים בשנים האחרונות מוכתמים בכתם היסטורי שחור ענק, ואינם מהווים מחסום כמו גרמניה, למרות שמתבקש לשאול למה. אנחנו לא רוצים לנסוע למקומות שיש בהם הרבה פליטים, כי בחופש רוצים לראות רק דברים יפים, ושוכחים שגרמניה של היום היא ראש חץ בקליטת הפליטים. אלה דברים לא רציונליים, ויושבים על מקומות כל כך עמוקים שקשה לשחרר אותם משם.

זהו. מה רציתי להגיד? ששמחתי לקרוא על מוזיאונים במינכן ועל מה שעוד ראית שם, ושהבנתי שהייתם ברגנסבורג וגם עליה אני ממש מחכה לקרוא.

תודה לכל המפצירים ולכל המלווים ובכל זאת נראה לי שאסיים כבר את פרק מינכן בפורמט הבלוג, זה מאפשר לי גם לתקן את כל השגיאות שלי בכתיבה.

עמכם הסליחה. וכמובן שאשים כאן לינק כשאסיים.

רבקה

איזה רמזים? כמו שכתבתי לך כבר, מאוד חיכיתי  שתתחילי לפרסם את טיולך.

גם עכשיו ממתינה בסבלנות (שלא ממש יש לי) להמשך ובמיוחד לחלק הבווארי והטירולי.

פליז פליז פליז  תמשיכי

מרינה

קראתי שוב את התגובות ולא רק שממש לא היית ׳לבד׳ אלא שאני לפחות לא נתקלתי ׳ברמזים׳ כאלה. 

האיזכור של המרכז לדקומונטציה עורר את הדיון המתבקש על העיר הזאת, ונכון שבגלל שהיא באוורית יותר ושמרנית יותר וקוסמופוליטית פחות מברלין שממתגת עצמה כעיר צעירה ובינ״ל ורב גונית – הקונטקסט הזה אצלה חזק יותר, ועדיין – כפי שציינתי – אני מאוד נהניתי בה לפני המון שנים ואני משוכנע שכך גם לא מעטים אחרים. 

אני אשמח מאוד אם בכל זאת תמשיכי גם כאן. 

שמוליק

רבקה יקרה 

מבינה את התסכול שלך.  הרגשתי אותו דבר שכשכתבתי את הטרילוגיה שלנו על טיול הקיץ האחרון  ולעיתים הרגשתי די בודדה כאן.

בחיי שיש עניין ….

פשוט אנשים נוסעים , חוזרים , מתעדים את הטיול שלהם  , נוקעים רגליים , חווים בעיות באינטרנט . 

אבל הנה הגעתי.  קראתי בעניין רב על מינכן והתעלפתי מתמונות השלכת היפות 

המון תודה על הזמן שאת מקדישה .  מקווה שיהיה המשך

נשיקות

איריס

ראשית, ברור שבלוג עדיף

ושנית – אין על מינכן! אחלה עיר (ולא, לא הייתי בברלין או ביער השחור)

ושלישית – אני באופן אישי בהחלט חיכיתי בסבלנות ובסקרנות לסיפור שלך, וכן, ממשיך להמתין בסבלנות לבוואריה וטירול

הייתי לפני 13 שנה במינכן, ביקור קצר, זכורה לי כעיר יפה, “רצינית” ופחות “מאגניבה” מברלין.. וזה לא נאמר בקטע הרע.

הבעיה שלי היא שמרוב שברלין אמורה להיות “מאגניבה”, יש כל הזמן תחושה שאתה מפספס את ה”הטרנד הרלוונטי נכון לדקה זו”.. ובמקום פשוט להנות מהעיר, כמו מוינה או פראג, אתה עסוק בריצה אחרי “הצעקה האחרונה” ויוצא עם תחושת החמצה

אתם אוהבים תמונות שלכת, אך אינכם אוהבים את מינכן.

היער השחור זה בסדר, אפילו ברלין קיבלה כבר אישור, מינכן לא.

אין טעם שאמשיך לכפות עליכם. אני אכתוב את הסיפור לפוסט בבלוג ומי שירצה מוזמן לקרוא כשיהיה מוכן.

תודה למי שליוו אותי עד כאן.

רבקה

קראתי לפני כמה ימים את הפוסט על מרכז הלמידה והוא מטלטל. עצרתי כמה ימים עד שחזרתי לבלוג הגעתי לחלק הנעים של תמונות השלכת. מדהים, יפיפה, כרגיל התמונות בפוסט שלך מהממות!

לגרמניה ולמינכן אני פחות מתחברת. 

דבורה

נילי,

אני מרגישה כלפי ברלין ומינכן כמוך.

רבקה האהבה שלי לברלין היא, כידוע לך, בזכותך, לא נראה לי שזה יעבוד עם מינכן...

במינכן הייתי בגיל 16, עשור לאחר אולימפידת מינכן. אבא שלי סיפור לנו במהלך השהות הקצרה בעיר פרטים על הטבח ולאחר מכן גם סיפר לנו על הולדת התנועה הנאצית בעיר. מינכן הייתה גם שדה התעופה ממנו חזרנו לארץ לאחר טיול באוסטריה, אני זוכרת עד היום את הכלבים והחדר אליו הובלו הישראלים.

מאז לא חזרתי למינכן וגם כשטסנו לזלצבורגלנד העדפתי לעשות זאת דרך וינה.

מתחברת לתחושות המטלטלות במינכן.

לא היו לי תחושות כאלו בברלין,שלאחר המילניום, שבה טיילתי פעמיים, אולי בשל המפגש עם  יוצאי מדינות שונות, החיים בה, ואולי בשל ההתמודדות עם השואה במקומות רבים בעיר.

במינכן הייתי בראשית שנות ה-80 וב-1995. אולי זה קשור לשנות הביקור, ואולי להיסטוריה של המפלגה הנאצית. בביקור הראשון נכנסנו לבית בירה, ממש כמו שתיארת. הכוונה הייתה לחוות חוויה נטרלית של שתית בירה ואכילהבמקום. כאשר השתויים החלו לשיר שם שירים גרמניים ודפקו עם הכוסות והסכו”ם על השולחנות הארוכים, לא יכולתי לנשום….והסתלקתי משם.

הביקור השני היה עם ילדיי באוקטובר פסט. אז נתקלנו בשיכורים ובקללות ברחוב, וגם אז חזרו המראות לראשי.

מאז שדה התעופה של מינכן שימש אותנו רק כמקום יציאה לטיול  או חזרה לארץ.

לגבי השלכת- התמונות שלך מרהיבות ויפיפיות, גם אם לא רואים את כול מנעד הצבעים. אין ספק שהשלכת הסתווית משדרגת את הטיול עשרת מונים. כך היה לנו בסלובניה, כאשר כלל לא חשבתי, שנפגוש בה. ותודה לנירית עבור ההסבר.

נילי

החלטנו להכנס לנויה פינקוטק, א היות וזה מוזיאון ענק, לקחנו בכניסה פרוספקט עם מפת החדרים וסימנו את הציורים שאנחנו רוצים לראות ורק לחדרים האלה הלכנו. כך חסנו על הרגליים העייפות.

רבקה

פה היתה לי ממש ממש ציפיה למשהו שלצערי לא התממש.

בכל הבלוגים שמצאתי על מינכן, הזכירו אותו כ”מאסט” ושהוא המילה האחרונה ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים…

ואם זוכרים, קנינו את הכרטיס המשולב כדי שנוכל לראות גם אותו…

אז, קודם כל, אסרו עלי לצלם – כבר נפגמה חלק מההנאה.

והנה בבואי לספר, אני זוכרת שנהניתי פחות, שנגמר מהר מדי, וקשה לי ממש להזכר מה ראיתי שם… אז מה זה אומר?

רבקה