4 אותיות

 

 

התעוררנו לבוקר ראשון וגשום על השביל הראשי לאוורסט. אתמול בבוקר עוד היינו במלון בקטמנדו. אחר כך התעסקנו עם ענייני הטיסה לנמצ'ה באזר,הביטול וההמתנה שאחר כך ולבסוף הטיסה במסוק שהתרחשה ברגע האחרון האפשרי. עכשיו היינו על השביל בפקדינג הרטובה. הסתכלנו החוצה ואמרנו לעצמנו שטוב שטסנו במסוק אתמול כי "היום אין סיכוי שיצאו או ינחתו טיסות בלוקלה". הלכנו לאכול ארוחת בוקר ובינתיים הגשם נרגע קצת.

יצאנו לדרך בראות מוגבלת, טפטף בחוץ והיה קר למדי. לא היינו לבושים לקור כי היינו בגובה נמוך יחסית של 2500 מטר והציוד החם היה עמוק בתרמילים.

בשלב ראשון חצינו את הגשר הרחב על הדוד קושי כשאני הולך בראש ואחרי כשעה של עליה וירידה הגענו למפל יפה עם מלונות סביבו. עברנו את המפל, יצאנו מטווח הרסס שלו והמשכנו לטפס בעליה התלולה והחלקה אל מלון נוסף. אז הפנמנו שהטיפות שבאוויר כבר לא שייכות לרסס המפל והן טיפות גשם טורדני שהלך והתחזק. מעילי הגשם הפכו פחות יעילים כי טיפות הגשם ניגרו עליהם מטה וטפטפו על המכנסיים. עלי היה תרמיל גדול שקצת האט את תהליך הרטבה מאחור אבל שירה וגיתית היו כבר רטובות ואפילו ספוגות. זה הלך והפך ליום הכי גשום ורטוב שהיה לי אי פעם בנפאל והיו לי הרבה עוד לפני. למרות שלא הייתה במיטבה, שירה שמרה לשמחתי על אדישות לגשם ולקור. דני וגיתית התגלו גם הם כבעלי עמידות לגשם ורוחם לא נשברה לרגע. גם להם היה ניסיון רב בהליכה בגשם מטרקים קודמים. בהסתכלות לאחור קשה לומר שהיה שם בוקר הליכה יפה או מהנה אבל גשם זה לגמרי חלק מהעיניין בטרק ומי שאוהב טרקים, עדיף לו שגשם לא יפגע ברוחו ובמוטיבציה שלו.

בקייץ 2007 יצאתי עם הבנים הגדולים שלי לטרק בקצ'קר שבתורכיה. אחרי 3 ימי הליכה, בערב השלישי נרטבנו כהוגן בזמן שפרקנו תרמילים ובנינו את האוהל. היה לנו קר מאוד ורטוב במשך שעות אבל אחרי ארוחת הערב שבישלנו בעצמנו, התאוששנו. למחרת ניסינו לטפס לפסגת הקצ'קר אבל נאלצנו לעצור ולחזור כ-500 מטר נמוך ממנה בגלל שהבן הגדול שלי חטף כנראה מחלת גבהים. אחרי יומים נוספים של ירידה ועליה, טיפסנו לאיזה פאס יפה ולאחריו ירדנו בדרך לאגם שהיה מאוד יפה. כשהתקרבנו ראינו שתי קבוצות של מספר אנשים האחת נחים על החוף. עצרנו גם אנחנו לנוח במרחק סביר מהם וישבנו לאכול ארוחת צהריים. עם הזמן, הרוח נשאה את קולות האנשים לכיווננו והבנו שאנחנו שומעים שם גם עברית. מזג האוויר המצויין והנוף המקסים השאירו אותנו ישובים ובינתיים אחת הקבוצות קמה על רגליה והתחילה ללכת לכיוון שלנו, בכיוון הפוך לכיוון ממנו הגענו אנחנו. העברית הלכה והתקרבה גם היא. כשהיו קרובים אולי כ-20 מטרים מאיתנו, הרמתי מבט אל האנשים והופתעתי. ראיתי שם את דני וגיתית עם הבן הקטן שלהם ובתם הגדולה כשבראש הולך מדריך תורכי ואיתו סוס שסחב את הציוד שלהם. הם עשו אז טרק דומה והתחילו הפוך בנקודת הסיום שלנו.

 

בינתיים, נרטבנו כולנו בפלג הגוף התחתון עד לתחתונים ולא היה כל כך נעים ללכת אבל המשכנו לעבר מונג'ו. כמה מאות מטרים  אחרי המפל, דיל הצביע לי על שביל שעלה שמאלה ואמר שהשביל עולה לטוקטוק ומשם מטפס לקונגדה שממנה אנו אמורים לחזור בסוף הטרק בעוד 3 וחצי שבועות.

 

 

 

דיל הציע להדליק פנסים כדי שלא נחליק והדליק את פנס הראש שלו. גיתית ודני הדליקו גם הם פנסים ואנחנו שהפנסים שלנו היו עמוק בתרמילים נעזרנו באור שהם הפיצו והלכנו בטור עורפי בינהם, כשדיל אחרון. הטפטוף התגבר אבל לא הפך לגשם של ממש ואני וויתרתי על התגונות מפניו ונשארתי בחולצה קצרה. דני המשיך ללכת כל אותו הערב ללא מקלות הליכה. ראינו קבוצת בתים רצינית שהפיצו אור מולנו, שנראתה לי כמו מבואות פקדינג ושמחתי בליבי. שאלתי את דיל והוא הבהיר לי שפקדינג עדיין מרוחקת כ-2 קילומטרים. הוא אמר שיש להם עבורינו גסאהאוס נחמד וכולנו רצינו להמשיך. בדרך עברה אותנו קבוצה אחת קטנה של קוריאנים שכנראה היו במסוק שנחת אחרינו.

הגענו לפקדינג בחושך וקצת רטובים אבל בהחלט מסופקים. פקדינג היא יעד ההליכה ליום הראשון בטרק של הרבה קבוצות ומטיילים בודדים שהולכים לנמצ'ה בדרך כלל ביומיים. אומנם בביקורי הקודם עברנו אותה והמשכנו למונג'ו אבל אז זה קרה באור יום מלא והתחיל 6 שעות מוקדם יותר. פקדינג נראתה עכשיו קצת שוממה וחשוכה ביחס לביקורים הקודמים שלי ב- 2013 שהרחשו בצהרי יום גם בכיוון הלוך וגם בחזור. אז המקום נדמה שוקק חיים במיוחד כשחזרנו וחשבתי שהוא יוכל להציע כמעט את כל מה שלוקלה מציעה. היה לי ברור שתהיה מקלחת חמה והתנאים יהיו טובים לפחות כמו שהיו לנו במונג'ו 3 שנים לפני כן. כנראה שיצרתי ציפיות די גבוהות מהמקום. דילה הוביל לגסט האוס מסויים ואנחנו הגענו עם דיל שהלך מאחור.

דני תמיד מרוצה וקשה מאוד לאכזב אותו עם גסטהאוס במיוחד שהוא לא ידע למה לצפות בלילה הראשון של הטרק הראשון שלו בנפאל. גיתית קצת פחות התלהבה מהמקום, אבל גם היא פגשה בפעם הראשונה בגסטהאוס נפאלי ואמרה שאם זה מה שיש, אז היא "תסתדר". לשירה שהייתה קודם לכן בשני טרקים והכירה קצת גסטהאוסים, זה היה פחות מבסדר. היא לא הרגישה טוב עוד לפני שהתחלנו ללכת והבטחתי לה מקלחת טובה אם נצליח להגיע לפקדינג ובמקום לא היו מיים חמים.

לקחתי מעיל גשם ויצאתי עם גיתית לבדיקה קצרה בגסטהאוסים הקרובים בהם נראו אנשים סועדים בחדר האוכל. התנאים אצל האחרים לא נראו מפתים יותר וחזרנו לגסט האוס בו עצרנו. הגשם התחזק והייתה לנו קורת גג ומקום לאכול בו והסתפקנו בזה.

 

 

יצאנו לדרך כ-10 דקות אחרי הנחיתה בלוקלה. דני וגיתית שזה ביקורם הראשון בנפאל, מיד נשבו בקסמו של הכפר התיירותי שמהווה את שער הכניסה לפארק עבור רוב המטיילים. הצטלמנו וצילמנו כמה תמונות של יציאה לדרך ברחוב הראשי וכבר דחקתי בהם לצאת לכיוון עמדת הביקורת בקצה של לוקלה, בכניסה לפארק. אמרתי להם: "יהיה עוד לכולנו מספיק זמן כאן בדרך חזרה, בואו נתקדם".

 לאחר החתמת האישורים בעמדת הביקורת, חיכינו קצת לדיל שרצה לקנות משהו והתעכב. הצטלמנו שוב ויצאנו לכיוון השער עם הקשת הירוקה שמסמן את הכניסה לפארק. השעה 16:30 הייתה כבר מאחורינו. ביקשתי מהפורטרים שילכו איתנו והסברתי להם שאין לנו וודאות  עדיין לגבי נקודת העצירה לאותו הלילה.

 

לא הייתה חגיגיות מיוחדת שציינה את תחילת ההליכה למרות שאפשר היה לצפות לכך לאחר היומיים האחרונים. סיימנו את הביקורות, הצטלמנו מתחת לשער ועלינו על השביל או אם לדייק מבחינה טופוגרפית, ירדנו אל השביל שנכנס לשמורה. השביל הצנוע לא מנבא בדקות ההליכה הראשונות מאום על המשכו בימים שיבואו אחר כך. זה שביל מוצל וקריר שמתפתל ביער על צלע הר. מדרון חד יורד מימין לשביל וממשיך למטה, שמאלה. פלגים קטנים ניגרים מההר למעלה וחוצים אותו תכופות. מידי פעם מתגלה בעד העצים משמאל הנוף הצנוע של ההר שבמערב, מעבר לנהר. למרות שלא חגגנו, היה משהו מאוד משוחרר בהליכה הזאת שהתנהלה בשקט של סוף יום בקומבו. השביל היה רגוע ושומם למדי, קרירות נעימה שררה באוויר ולא ציפינו לעיכובים נוספים כלשהם בדרך לנמצ'ה באזר, היעד הראשון שלנו. ההליכה הייתה יחסית קלה לכולנו והתנהלה ברובה בירידה.

חיכיתי לראות את התרשמות של דני וגיתית מהגשר התלוי הראשון. הגשר חוצה גבוה מעל ערוץ פראי רחב, מלא בולדרים וערום מצמחיה. ניכר שהיו במקום לא מעט מפולות אדמה בעבר ולא ברור שהעיגונים של הגשר בקצוות חסינים עצמם מסחיפת מפולות בעתיד. שירה כבר התנסתה בגשרים בנפאל בטרקים קודמים והיא מתמודדת איתם יפה ובדרך כלל מעדיפה לקבוע את מבטה קדימה ולחצות ללא שהיות על הגשר. דני וגיתית הגיעו ראשונים, עצרו והצטלמו לפני הגשר ועליו ונראו נהנים ביותר.

הצבעתי לשירה בדרך על נקודות בהן עצרתי עם הבנים הגדולים שלנו בטיול הראשון שלי שם ושאלתי אותה מידי פעם אם היא רוצה לעצור ללינה או מנוחה. היא העדיפה להמשיך. עברנו כמה גסטהאוסים על השביל שלא נראו מוגפים לגמרי וגם כאלו שעדיין הציגו שתיה מוגזת וחטיפים למכירה בארונות זכוכית כמו שרואים תדיר על השבילים בנפאל. שום דבר לא היה מספיק מפתה כדי שנעצור ונשב. השעה האחרונה של האור בחוץ דחקה בכולנו גם היא להמשיך ולצעוד. התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי שאולי נספיק להגיע לפקדינג או מספיק קרוב אליה היום. בחרתי לא לדון בזה עם אף אחד ונתתי לאחרים להכתיב את הקצב, העצירות וההחלטות. התחיל טפטוף גשם ודילה הפורטר עצר אצל קרובים או חברים באיזה ביית ועלה להביא מטריה כשאנחנו ממשיכים קדימה. סוף היום התקרב והשביל הלך והחשיך.

 

 

 

 

מאיר בנאי: 1996

מאיר כתב שיר יפה אבל גם הוא לא הראשון שחשב וכתב על הנדודים. כבר כתבו לפניו את: "עת השתחררתי הרופאים המליצו לי על ביקור חודשי בנמל התעופה" ועל "קול קורא לנדוד לנדוד" ובטוחני שרבים שעוד רבים וטובים.

משחר ימיו נדד האדם אחרי מיים ואוכל, ובנדודיו ענה על צרכיו ההישרדותים. כשהתפתחה החקלאות נשארו עדיין חברות נוודיות בעולם שהלכו והתמעטו ככל שמרחבי הנדידה הלכו והצטמצמו. אם חושבים על נדידה אצל הגזע האנושי, נשאלת השאלה האם כל מי שנדד עשה את זה מכורח הישרדותי או שהיה משהו נוסף בנדודים? האם השבטים האסייתים שחצו את מדף הקרח הקפוא בקוטב הצפוני והתחילו לישב את אמריקה עשו זאת כי ברחו ממשהו? קשה להאמין שהם חצו ערבות קרח כדי למצוא אוכל. אולי הייתה בהם איזו סקרנות מעבר לצורך הישרדותי? מדוע אנשים שגרו על קרקע יציבה בחרו לעלות על סירות פחות יציבות ולהפליג לעיתים אלפי קילומטרים בלי לדעת לאן ואם יגיעו? אלו שהגיעו אחרי מגלי האיים והיבשות, עזבו גם הם חיים שהכירו לטובת הלא נודע הרחוק מעבר לימים ולהרים. גם היום אנשים עוזבים את מרחב הנוחות שלהם, ביית, משפחה, עבודה רכב וטסים, שטים או נוסעים למקום אחר.

כשהייתי בתיכון, אח של חבר, שהיה גדול מאיתנו בכמה שנים השתחרר משירות צבאי בצנחנים. מישהו שם לקח יוזמה מקומית כנראה והכין להם לשיחרור "תעודת נווד" על קלף. אני לא זוכר את תוכנה של התעודה שהייתה תלויה שם בחדר על הקיר אבל היא הציתה את דמיוני וברוב תמימותי קיוויתי לקבל תעודה כזו גם כן. בדקתי היום עם שניהם והם לא זוכרים כלל את התעודה כך שלא הייתה לה כנראה את אותה המשמעות בעינהם.

מנגינת הנדודים, כמו שכבר כתבתי, מתנגנת אצלי תמיד למרות שאני כנראה נחשב לאדם "מיושב" ולא איזה טייל מדופלם. ריח של ארובה מעשנת עץ הסקה בחורף עושה לי געגועים לצ'ילה, אנשים עם תרמיל של טיול גדול שאני רואה בארץ ובעולם, תמיד עושים לי צביטה קטנה בלב ושירים ומנגינות מסויימות נותנים לי חשק לחצות מדפי קרח בדרך לאנשהו. המדבר הצהוב חום שלנו שחשבתי שהכרתי בשירותי הצבאי ואני מגלה באמת רק בשנים האחרונות עושה לי טוב בלב וגם נפאל. אני אוהב לנדוד לתקופות ארוכות ככל שמתאפשר ועדיף ברגל.

 

השם המקורי במיוחד של המסעדה הוא ‘האגס 1’.

 

למרות שתכלס, עכשיו כשלרחוב עצמו כבר לא קוראים האגס, אז זו מחווה נחמדה.

 

אגב, יופי של חומוס אבל לא תמיד המקום הכי נעים לשבת בו – האקוסטיקה נוראית אז מאוד רועש כשצפוף [ובדרך כלל צפוף], וגם השירות רע. ובכל זאת, מומלץ.

כמו כן, הידעת שברחוב האגס 1 [שכיום נקרא רחוב בנאי, אגב] בשוק מחנה יהודה שוכנת מסעדה צמחונית-טבעונית שמגישה את אחת ממנות החומוס הטובות ביותר כיום במערב ירושלים? שווה לנסות.

 

אהוד בנאי, בשיר: רחוב האגס 1

 

הוא כמובן לא הראשון ולא האחרון שחשב על הזמן החולף ועל האפשרות  לעצור או לפחות להאט אותו. כמובן שגם לי יצא לחשוב בעניין ואני זוכר בפרטים אירוע מגיל 6 בו כבר התחבטתי בשאלה. תבונות לא היו לי ועצות לא קיבלתי ולא שמעתי הרבה שנים עד שנולדה לה איזו תובנה, לפחות עבורי. זה קרה בעשור השלישי לחיי.

 

נסענו לדרום אמריקה ב-1988, נחתנו והתחלנו את הטיול הגדול בצ'ילה. הייתי אז כבר מהנדס צעיר ועבדתי קצת יותר משנה בפרוייקט שהיה לי בו תפקיד מרכזי. שבוע אחרי הנחיתה בסאנטיאגו עמדנו בתור לאוטובוס בפוארטו מונט והבנתי פתאום שכל החיים שלי לפני הטיול נראים מאוד רחוקים.  הרגשתי כאילו עזבתי את העבודה בגילגול הקודם. חשבתי לעצמי בשיא הרצינות ששכחתי כבר את כל מה שלמדתי וידעתי, ואני לא מהנדס יותר. לא זכרתי כלום מהעבודה והפרויקט אבל הרגשתי נהדר. הנחתי שאצטרך להתחיל הכל מחדש וללמוד מקצוע כשנחזור מהטיול. כך הרגיש לי הניתוק מהחיים בטיול הגדול ההוא ונולדה התובנה.

 

 

 

 

המטוסים שטסים ללוקלה הם הקטנים ביותר בהם טסתי ומכילים שתי שורות של שמונה מושבים האחת. אם נדמה את המטוס לציפור קטנה אז המסוק לעומתו הוא כשפירית. הוא איטי יותר ומרגיש קל בהרבה. עם קדמת  גוף עגלגלה עשויה קורות פלדה מחופות בזכוכית, הוא מבודד פחות מהסביבה. הראות, הרוחות, והגשם נוכחים בעוצמה מוחשית יותר על ידי הנוסעים.

 

שירה ודני שישבו ממש בקדמת הזכוכית נראו נרגשים וחוששים מעט אבל צילמו והסריטו כל הזמן. קטמנדו שכבר מוכרת לנו היטב ממעוף המטוס, חלפה מתחת למסוק עד שנעלמו גם הפרברים ויצאנו מזרחה לאיזור הכפרי. הרוח הלכה והתחזקה ככל שטיפס ועלה המסוק ועוד יותר כשהוא טס רחוק מההרים. ההרים ממסכים ומגבילים מעט את הרוח בסמוך אליהם והטייס נדמה היה כמתמרן ומחפש מחסה בקרבתם. היו דקות טיסה ללא מחסה קרקעי בהן הרגיש המסוק כנאבק ברוח שנשבה ממולו על מנת להתקדם. גם הטפטוף איתו התחלנו את הטיסה הפך לגשם משמעותי שטופף בחוזקה על החלונות. נדמה היה שהגשם מסייע לרוח ומאט את המסוק עוד יותר. הראות נעכרה גם היא כשגדלו והתרבו טיפות הגשם בחוץ. הגשם הצליח לחדור את האיטום של זכוכית החופה, זרם מבפנים על השמשה ונשפך בזירזוף דק פנימה.

 

הטייס היה מרוכז כל הזמן והקפיד לנטוע את מבטו בנתיב שלפנים. מידי כמה דקות כשהיה רחוק מספיק מאפשרות להתנגש במכשול קרקעי, הוריד את מבטו למחוונים ובדק אחד אחד במהירות ובצורה מסודרת. הוא שלט במסוק וצלח את כל האתגרים שהעמידו לו הדרך ומזג האוויר שכמו וויתר ונרגע.

 

המסלול של המסוק הזכיר מאוד את מסלול הטיסה של המטוס ללוקלה. המסלול התנהל בגובה נמוך יותר וכשניתן היה, בצמידות למחסה ההרים. לאחר כשעה המסוק פנה צפונה ועלה לתוך עמק שמטפס לכיוון לוקלה, כך ניחשתי מתוך הזיכרון . היו בעמק לא מעט עננים וטסנו מעליהם או מצידם. נשענתי קדימה, הסתכלתי מעבר לכתף הטייס וראיתי על המחוון של הדלק שיש מספיק רזרבה לתימרונים. בינתיים הטייס תמרן והצליח למצוא נתיב בין העננים שבעמק שהלך והפך לצר יותר. היה מרתק לראות איך אחרי כל פיתול בנהר יש עוד עננים ואיך הוא "מתחמק" מהם. אני "חיפשתי" במבט, משטחי נחיתה אפשריים על הקרקע בהם יוכל לנחות אם העננים סוגרים עלינו. חשבתי לעצמי שזה בעצם היתרון הגדול של המסוק. הוא לא צריך מסלול בשביל לנחות. לאחר מספר פיתולים הגענו לענן שחסם את העמק בחלקו הנמוך. ציפיתי שכמו שקרה לפני כן, גם הפעם הוא יעבור אותו מלמעלה.