לקטגוריה ראשונה: המסלולים הארוכים, בדר’’כ ירידות לכפרים עם הנופים המשתנים, שהופך את הגלישה למסע.

 

ככה ככה: אחרי אפרה סקי לקראת הסוף של הירידה כאשר מחשיך  כבר ומעליות סיימו מלעבוד, להסתכל על הסקי שלך ששכובים על השלג ולדעת שבזכות הקרשים האלה תגיע למטה בקלות

 

מבאס: כאשר מעלית שמביאה אותך לגובה 2250 מטר (Dorfbahn2 שבצילרטל ארנה) אבל המסלול שמחבר בין קוניגסלייט לגרלוס מתחיל רק מגובה 2301 מטר ושני מעליות שמביאות אותך לגובה זה פסקו מלעבוד(מסיבה טכנית כנראה) ואתה עומד בפני דילמה לרדת לקוניגסלייט ומשם לקחת סקיבס לגרלוס (מבאס, לא ספורטיבי) או לצלוח את העלייה בהליכה עם סקי על הכתף (כמו הקבוצה המשוגעים האריים).  אתה עולה ברגל מזיע ומתנשף אבל הירידה במסלול ריק מהאנשים (חוץ מקבוצה הזאת וסנובורדיסטים בודדים) לעולם לא היתה מתוקה כל כך.

לפני כמה שנים “נזקקתי לנקבי” כמו שאומרים, באמצע מסלול.  אז עצרתי, הורדתי את המגלשיים ונכנסתי אל בין העצים כמו ישראלי ממוצע. מה שלא הבאתי בחשבון [ כי לא ממש ידעתי...]  זה שהשלג מצדי המסלול לא מהודק ושקעתי עד לגובה האגן. היציאה וכניסה חזרה למסלול הפכו לאודיסיאה מפרכת 

אני בטוחה שמקולורדו אני אחזור עם עוד רעיונות.