אם כבר חוקרים, מצרף חלק ממאמר מדעי (שהוא שונה מהמאמר/כתבה לרווחת הציבור שפורסמה באיכילוב):

Despite the increased prevalence of pre-existing medical conditions with age, the risk of AMS has been found to be lower in older people… Older people are no more susceptible to AMS than their younger counterparts [9], and increasing age is associated with less severe symptoms of AMS [1]. 

היתרון של הרופאים במקומות המועדים הוא שהם מתמודדים יום יום למשך מספר חודשים עם מחלה אחת עיקרית וזה נותן להם ניסיון גדול בהרבה מחוקרים שעוברים על סטטיסטיקות (ויש שם רופאים עם הרבה ניסיון, וכאלו עם מעט ניסיון, גם ניסיון צריך לרכוש איפשהו).

סטטיסטיקה אכן מדברת על אוכלוסיה ולא על בודדים. ולכן הסיכוי של כל אחד מאיתנו לחלות (בכל מחלה שהיא) הוא 50-50. או שכן או שלא. את הסטטיסטיקה לא מעניינים האנשים אלא האוכלוסיה (מדגם) ולכן היא בודקת מה קורה לכלל האנשים. לכן דומא אישית לא מייצגת לא לכאן ולא לכאן מבחינה סטטיסטית.

בכל מקרה, העליתי את הנתון של 50+, רק מכיוון שכאנשים מתבגרים גם הגוף מתבגר, ויש לכך השפעות בריאותיות אם נרצה ואם לא. אבל ספציפית למחלת גבהים, אנשים מעל 50 יכולים להיות יחסית רגועים ולדעת שהם לא מועדים יותר מאנשים צעירים לחלות במחלת גבהים. זה לא אומר חס וחלילה שצריך לוותר על הסתגלות נכונה, טיפול מונע וכו’, רק לדעת שהגיל אינו גורם מגביל.

אני מציע לקחת כל חומר שמוצאים באינטרנט או בכל מקום אחר על מחלת גבהים ברצינות אבל בעירבון מוגבל!.

רפואה היא מדע לא מדוייק שאחד הכלים החזקים שלו היא סטטיסטיקה שגם היא לא מדע מדוייק. סטטיסטיקה בונים על מדגם שצריך לדעת לבחור אותו “נכון” וגם אחרי זה כשיש טעויות אז מסבירים למה המדגם שנבחר לא היה מייצג.

גם כשיש מדגם מייצג, אפשר “להוציא” מסקנות שונות.

רפואת מטיילים ורפואת מחלת גבהים זה נישה של הנישה ברפואה וקשה לצפות ששם המידע הוא תורה מהר סיני.

גם במנאנג כמו במצ’רמו, נמצ’ה באזר ולוקלה כוחם של “המומחים לרפואת גבהים” מוגבל. אני מצאתי שם רופאים בריטים צעירים שבאים להתנדב בעיקר לטובת המקומיים (מטרה מצויינת) ומחזיקים את מרפאת הגבהים גם כדי שתכניס כסף לטיפול במקומיים שצריכים עזרה. הרופאים שאני פגשתי שם היו נחמדים וידעו לדקלם בעל פה עלונים וחוקים של הסתגלות לגובה.

אני אומר את זה ומאמין בזה ועדיין תתייעצו עם הרופאים.

שני מקרים שבהם ההיסטוריה לא אמרה כלום לגבי העתיד:

1. הבן שלי חטף מחלת גבהים בפרו באזנגטה (לא הכרנו את הכללים) ושנתיים אחר כך בקצ’קר בתורכיה שהוא נמוך יותר. היינו כולנו בטוחים ש”יש לו בעיה עם גבהים”. הוא יצא איתי לאוורסט למרות זאת ולמרות היסטריה ראשונית שאחזה בו בהתחלה עבר את ה5500 מטר 5 פעמים והיה היחיד שלא חלה כלל כל הטרק
2. חבר, קצין בסיירת מטכל שטייל המון בהימאליה בחייו וכנראה מתח כמה פעמים את חוקי הגבהים ללא בעיה, עלה פעם אחת בצפון הודו ל-3800 מטר ללא הסתגלות. הוא נאלץ לרדת על סוס כבר בלילה הראשון כי כבר לא יכול היה לעמוד על הרגליים ואמר לי שהרגיש שאם לא היה יורד היה נפטר באותו הלילה. אחר כך, כבר לא המשיך בטרק וחזר לארץ

כמובן שגם כל זה בעירבון מוגבל…………..

הלוואי על כל בחור בן 20 לחץ דם כמו שלי

מבוגר?, וואללה, יש משהוא ....

“מחלת גבהים אינה שכיחה יותר בקרב מבוגרים מעל גיל 50, אנשים הסובלים מיתר לחץ-דם, מחלת לב, מחלת ראות כרונית או סוכרת. היחידים שנמצאים בסיכון מוגבר הם אלו שסבלו בעבר ממחלת גבהים” (הדגשה שלי).

מתוך מאמר בשם: “מחלת גבהים - Altitude Sickness” שפורסם על ידי “המרכז הרפואי בתל אביב ע”ש סוראסקי” (איכילוב).

זה סותר אמירה שנאמרה לעיל כי להסטורית מחלת הגבהים של האדם אין אינדיקציה לסיכוייו לחלות. לא נאמר שמי שלא חלה בעבר לא יחלה בעתיד אלא להיפך – מי שחלה בעבר נמצא בסיכון מוגבר.

מה שמעודד זה שאין רלוונטיות להיותי “מבוגר עם יתר ל.ד.” , שומע, גולני?

לצערי יצא לי לבלות מספר ימים עם הרופאים במננג בסובב אנאפורנה.

הם מתמחים בנושא של מחלת גבהים וקיבלתי את הנתון הזה מהם.

המוזר הוא שבאקוואדור קיטו 2850 מ’ ובלגונה קילוטאה 3800 מ’ הרגשתי מצויין

ודווקא שבועיים אחרי זה בקואנקה 2500 מ’ חטפתי את האמא של מחלת הגבהים.

ושוב כעבור שבועיים בפרו .

הבעיה תמיד במקרים כאלו, שברגע שאתה מתחיל להרגיש כאבי ראש שהם התסמין הראשון למחלת גבהים, גם אם תעשה זאת בצורה מהירה ככל האפשר אתה תמיד תצטרך לעלות עוד בגבוה. מה שאומר שאתה מחמיר את המצב הפיזיולוגי של הגוף ואז ההשפעה של מחלת הגבהים תהיה הרבה יותר מהירה.

יש מספיק שהמשיכו ועברו את שיא הגובה למרות הכאבים ואז עם הירידה בחזרה התסמינים עברו, ויש גם מספיק שהמשיכו וחטפו קשה את המחלה. 

ההמלצה הרפואית הגורפת – מתחילים להרגיש רע, יורדים למטה! זה לא אומר לבטל את הטרק, פשוט לרדת לנקודה נמוכה יותר, לנוח שעה שעתיים ולראות אם הכאב עובר או לא. אם עבר אפשר לנסות להמשיך בחזרה מעלה, אם שוב מופיע מומלץ לרדת לנקודת הלינה האחרונה ולשהות שם עוד יום הסתגלות אחד לפחות.

סתם לידיעה, הסיכוי למחלת גבהים יורד דווקא אצל מטיילים מבוגרים יותר (מעל גיל 50). לא יודעים להסביר למה, אבל סטסטיטית אלו העובדות.

מעבר לעניינים “הטכניים” של מחלת הגבהים שעלו פה, אני מבין שלא רבים התרגשו מהעובדה ש”חברה רצינית” מוכרת ומפרסמת את הטרק הזה.

האמת היא שכשלמדתי את האוורסט בפעם השניה מצאתי לא מעט חברות ש”מותחות” את כללי ההסתגלות והשיקולים המסחריים ברורים.

לטעמי גם טרק ה-EBC כמו שהרוב עושים אותו מתאים אולי ל80-90% מהאנשים ואני מכיר אנשים צעירים ובכושר טוב שלא עמדו בו (אני אספר יותר מאוחר ב”סיפורים על טרק האוורסט”).

יש חברות טיולים שמגדילות לעשות ומפרסמות “סטטיסטיקות” כמו:

“90% מהמטיילים שלנו הגיעו ל-EBC”

היי צביה,

כמו שצילה ודרור כתבו, לא נראה לי שיש הבדל בין מדינות.

גם אצלי היו רק כאבי ראש קלים וקצת סחרחורת בגובה 4200, באיזור יובנג בסין.

בטיבט, בגובה 5400, הרגשתי אותו דבר פחות או יותר, ללא כדורים/תרופות.

בסין הייתי עם תרמיל על הגב, ניסיתי בשלב מסוים ללכת מהר למשך כמה דקות, לבדוק אם זה ישפיע, ואכן זה גרם לסחרחורת קלה.

כולנו תלמידים שלך , אתה תורם הרבה מידע לפורום .

צביה הי

להבנתי לא אמור להיות הבדל משמעותי בין יבשות שונות כאשר מתייחסים לגובה.

מנסיון שלי כל טרק לגובה משפיע בצורה שונה כל הגוף.

אינני סובלת בגבהים ולא לוקחת כדורים. 

מעט כאב ראש ובזה נגמר בענין – חוץ מפעם אחת בצפון סיקים  דווקא לא בגובה הגבוהה ביותר שהייתי אלא בגובה.  4000 מ – בדרך למערה של אלכסנדרה דוד ניל.

המשכתי מעט כי בדרך כלל זה לא נורא – אבל בשלב מסויים החלטתי שיש לרדת וכך עשיתי.

סבלתי גם לאחר לקיחת כדור נגד כאב ראש במשך חצי יום.

כנראה הפעם היחידה שסבלתי מעט ממחלת גבהים.

בטרק הבבה פאס –  העליה הייתה בלילה  מחשש שהשלג בפרס ימס – היה קשה –

וגם כאן מעט כאב ראש.

מה שהיה מענין שברגע שהגעתי לפאס – 4200 מ הרגשתי כאילו אני בתחילת הטרק ולא באמצעיתו!  והראש פסק מלקטר.

חשוב תמיד להקשיב לגוף, אם הוא צועק יש להקשיב .

יש לעשות התאקלמות באמצע טרקים גם כן חשוב כמו בתחילת הטרק .

זהו מה שיש לי לאמור בנושא .

להנות בזהירות .

כלומר אם קבלתי מחלת גבהים בבוליביה האם זה אומר שבגובה זהה בלדאק /לה למשל אקבל אותה גם ?

האם יש השפעה למשל להרי הגעש הרבים בהרי האנדים לעומת הרים אחרים?

לי למשל האורמוקס לא עזר הפתרון היחידי היה עלי הקוקה.

תודה מראש למשיבים

עמידה ב”חוקים” של דרור תבטיח כמעט תמיד הרגשה טובה בגבהים.

אבל לא תמיד ניתן לעמוד בהם, כמו למשל במקרה של טיסה לעיר גבוהה דוגמת לה או לאסה. או בטרק שאין בו אפשרות ללינה בגבהי הביניים הנדרשים. במקרים כאלה אני נוהג להוסיף ימי הסתגלות לפני ה”דילוג”, או – בלית ברירה – אחריו. בדוגמה שהביא דרור הייתי מוסיף שני ימי הסתגלות בגובה 3550, ומוודא שאפשר לרדת במהירות מהמחנה הגבוה במקרה הצורך. מניסיוני כדורי אורמוקס יכולים לעזור גם כן (כמובן יש להתייעץ עם רופא).

בכל מקרה חשוב מאוד להכיר היטב את הסימפטומים של מחלת גבהים, ולא לטייל לבד בגבהים. חשוב גם לתכנן את הטיול כך שלוח הזמנים לא יהיה הדוק מידי, ולהתכונן נפשית לוותר כשצריך.

רוני – הרבה מאוד אנשים בכל גיל נוחתים בלה ובערים גבוהות אחרות, חלקם סובלים בימים הראשונים עד שמסתגלים, אבל למיטב ידיעתי רק בודדים מגיעים למצבים מסוכנים.

בלה יש שירותים רפואיים טובים והם יודעים לטפל במחלת גבהים. אפשרות נוספת היא ללון בסמוך לנהר האינדוס, מרחק ק”מ ספורים מלה, בגובה 3200 מ’.

הי רוני

כמה דברים שאני "למדתי” מקריאה וניסיון ואני פועל לפיהם היום:

1.  העבר שלך בגבהים לא אומר כלום לגבי הפעם הבאה ולא משנה אם היה לך ניסיון טוב או רע הפעם הבאה בגובה עומדת בפני עצמה. אין אנשים ש”מכירים את עצמם” בגובה ויש לי סיפורים מהיכרות אישית בעיניין
2. טרקים “אימתניים” או פעילות פיזית לא מקשים על ההסתגלות לגובה. אם כבר ההיפך הוא הנכון והם אמורים לעזור מכיוון שהם יכולים לגרום להדרגתיות בעליה (לא תמיד כמובן). ב”ימי הסתגלות” למשל מומלץ ללכת ולעלות מעל הגובה בו ישנים בלילה ולרדת חזרה
3. הבעיה הגדולה היא שהיה של שעות רבות בגובה בו הגוף לא הסתגל. “מעבר” מהיר וגבוה שלאחריו ירידה לגובה “בטוח” לא מהווה בדרך כלל סיכון. אם אינני טועה שני הסוגים של מחלת גבהים הם בצקת במוח ובריאות ושניהם לוקחים זמן ולא קורים ברגע. כך שהלילה הוא הקריטי ביותר וצריך לבנות את תוכנית העליה לפי הלילות אפילו אם ביום עברת גבוה או נמוך יותר
4. “החוקים” שאני מכיר (מציע להחמיר אבל לא להקל בהם): מעל 3000 מטר “הקצב הבטוח” לעליה הוא עד 300 מטר ללילה (אני יודע שהרבה מאוד אנשים עולים יותר מהר אבל חלקם סובלים ובודדים גם יורדים). כל עליה של 1000 מטר דורשת “יום הסתגלות” זאת אומרת שני לילות באותו גובה. כך שנדרש יום הסתגלות כשחוצים את 3000 ו-4000 ו5000 אם רוצים ללכת כמה שיותר בטוח.
5. לגבי לה (או קוסקו) ההצעה שלי היא לא לעלות בגובה הלינה במשך 3 לילות הראשונים ואחר כך לעלות כפי שכתבתי עד כמה שאפשר. גם להכין מראש “תוכנית נסיגה” לגובה נמוך מ-3000 מטר (צילה מכירה ופעם הציעה למישהו אפשרות נסיגה כזו

אני יודע שזה יכול להישמע מחמיר אבל זה מה שאני מציע. כמובן שאם אתה רק חולף ברכב בפאס גבוה ויורד באותו היום לגובה בטוח אז כמו שכתבתי למעלה אין שום בעיה 

הי גולני – 

בספיטי (דווקא דנקאר “נמוכה” יחסית – פחות מ 4000מ’. אבל יש את הפאסים קונזום והרוטאנג שמגיעים ל 4500) זה היה מעבר הדרגתי בנסיעה במשך מספר ימים. הרגשנו מצויין ללא כל אפקט. היינו בעבר גם בפרו בקוסקו (אליה הגענו בטיסה) ומאצ’ו פיצ’ו. שם היינו צריכים יום התאקלמות מהסחרחורות וגם היינו צעירים בשלושים שנה 

ורוני איך הרגשת בספיטי? דהאנקאר נדמה לי 4200 היית שם לא?

שלחתי תשובה בפרטי.

צילה

אני יודע להפנות את השאלה לפורום בריאות ובסופו של יום גם אפנה לרופא משפחה וגם למרפאת מטיילים אבל רוצה לשמוע דעתכם ו/או חוויותיכם הסובייקטיביות

ועכשיו השאלה –

כמבוגר בגיל עם יתר לחץ דם מאוזן בתרופה האם נבון יהיה בכלל להגיע ללדאק לטיולים קלים יחסית, כלומר בלי טרקים אימתניים ועם הליכות קלות בלבד והתבססות על נסיעות ברכב.

ההגעה ללה מתוכננת בטיסה.