בעיניי הקביעה הזו לגבי הנושא החברתי בהוסטלים ובקמפינג לא נכון. בטיול שלי לפני כשנה וחצי אומנם לא ישנתי הרבה בקמפינג, אז אולי החוויה שלי לא מייצגת, אבל בגלל שאנשים היום נוטים לישון ברכב, ולפעמים גם לבשל ברכב, באתרי הקמפינג כל אחד היה עסוק עם עצמו ומי שאיתו, ברכב שלו, או בישיבה בכסאות שהוציא ליד הרכב שלו, וכבר לא ישיבה בצוותא בשלטר כמו שהיה באתרי קמפינג בניו זילנד כשביקרתי בה לראשונה לפני יותר מעשור וחצי. אנשים מקסימום היו נימוסיים, אבל לא התיידדו ממש ברוב הקמפינג. היכרתי כמה וכמה מטיילים עם ואן או אוהל שבדיוק בגלל זה העדיפו לשלב – פעם קמפינג ופעם בכמה לילות הוסטל, כי הם טיילו לבד והרגישו שבאתרי קמפינג יש להם פחות חברה.

 

לגבי הוסטלים, גם אני שמתי לב שכיום יש חלק גדול יותר מהזרים בניו זילנד שבאו למטרות עבודה יותר מאשר טיול (גם בקרב הישראלים, אגב, בגלל ויזות חופשת העבודה), וזה מורגש חברתית, במיוחד באוקלנד (אבל אוקלנד באופן כללי איומה). אבל זה גם מאוד תלוי לאיזה הוסטל הולכים ובאיזה אזור נמצאים. הוסטלים מאוד גדולים או עם בר צמוד במקומות ראשיים די מועדים להיות נוראיים, לפחות לטעמי. לעומת זה אילו שאני בחרתי היו לרוב הרבה יותר כיפיים, עם תעבורה טובה של מטיילים (וגם מקומיים שטיילו במדינתם שלהם), כך שלא פעם תוך שעתיים-שלוש כבר הוזמנתי להצטרף לארוחת ערב משותפת.

 

חוץ מזה, בהמשך למה שאמרתי קודם באחד השרשורים, יש יותר מדרך אחת לטייל. כן, יש נודניקים שבאים רק לעבוד בשכר מינימום ולהשתכר כל ערב, אבל יש כאלו שהופכים את ויזת חופשת עבודה לחוויה מרתקת – טיילתי עם בחור שבדי שניצל את הויזה כדי לעבוד בכל מיני חוות ואתרים נידחים שבהם הוא היה העובד היחיד שאינו מקומי, בלי לקבל תשלום אפילו, רק בשביל החוויה וכדי להכיר מקומיים לעומק, ואחרי 3-5 שבועות במקום הוא היה חוזר לטייל במשך חודש של טרקים וקמפינג. יש גם אנשים שלא עובדים אבל בוחרים לטייל בקצב אטי, של להיות לפעמים חודש במקום אחד כדי להכיר אותו ואת סביבתו לעומק, וליצור קשרי חברות באותה עיירה, וגם זה סבבה וזו חוויה מעניינת ואחרת לגמרי של ניו זילנד, בעיקר מבחינה אנושית.

להיות מוקף כל הזמן במטיילים שכולם נוסעים אותו הדבר, ועושים אותו הדבר, והולכים לאותם מקומות, זה משעמם. עדיף שיש מגוון.