טיסת המסגרת:

הלוך (עם אוסטריאן איירליינס): תל אביב ---- וינה ---- וושינגטון (דולאס)

חזור (עם לופטהנזה): וושינגטון (דולאס) ---- פרנקפורט ---- תל אביב

את טיסת המסגרת (בניגוד לטיסות האחרות) הזמנתי דרך סוכנת הנסיעות שלנו.

אני חסידה גדולה של טיסות ישירות לארה"ב. ליעדים שאין אליהם טיסות ישירות, אני מעדיפה שהקונקשן יהיה בארה"ב (ולא באירופה). הפעם חרגתי ממנהגי, בגלל הבדלים מאוד משמעותיים במחירים, וגם בגלל לוח הזמנים המאוד לא גמיש שלנו.

אז הטיסה הלוך זו טיסה שיוצאת בשש בבוקר – כבר סיבה טובה לא לאהוב את הטיסה הזו, אבל זה מה יש... באופן כללי שתי הטיסות עברו בסדר, אין לי משהו טוב או רע להגיד עליהן. בווינה עיכבו את חלקנו לבידוק נוסף, מה שגרם לנו להגיע לטיסת ההמשך ממש ברגע האחרון. לא ברורה הסיבה.

הגירה: נחתנו בוושינגטון, ולתור להגירה הגענו בערך בשעה 15:00. בתור הזה המתנו שעתיים וחצי!!!! היה לא פשוט, וממש ריחמתי על המשפחות עם הילדים הקטנים. כשהגיע תורנו נתקלנו בפקידת הגירה חביבה ביותר, שקיבלה אותנו בסבר פנים יפות, ובכלל לא הייתה קרה וקורקטית כמו שאנחנו רגילים. כשיצאנו משם הכל זרם בחמש דקות: המזוודות (משום מה) המתינו לנו כבר על עגלה (מי שעשה את זה, איך הוא ידע לשייך את המזוודות זו לזו?). עוד שנייה במכס... וזהו!

דרך אגב, הבת הגדולה שלנו (18) נחתה בוושינגטון יום לפנינו (דרך פריז), והיא מעידה שאת שלב ההגירה היא עשתה ממש מהר - בקצב של הליכה.

הטיסה חזרה יצאה מוושינגטון בשש בערב – כבר הרבה יותר נוח. ושוב, אין הרבה מה לספר... טיסה שקטה, שבאופי שלה היא טיסת לילה. הטיסה מפרנקפורט לארץ יצאה מהטרמינל של "העונש". כמו במינכן, זהו טרמינל די נידח בלי דיוטיפרי (שלא כל כך מפריע לנו), אבל עם תחושה מוזרה ש"זרקו" אותנו.

טיסה ראשונה:

וושינגטון (רייגן) ---- ניוארק ---- גואטמלה סיטי

את הטיסה הזו הזמנתי ישירות בחברת יונייטד. במקור זו הייתה אמורה להיות טיסה ישירה (וושינגטון-גואטמלה), שנבחרה בקפידה, משום שהיא הייתה מאוד משמעותית להמשך הטיול שלנו. כחודש-חודשיים לפני הטיסה התברר לי ממש במקרה (בלי לקבל על כך הודעה), שיונייטד ביטלו את הטיסה הישירה, והעבירו אותנו לטיסה אחרת עם עצירת ביניים. וגרוע מכך, זו הייתה טיסה שיצאה יום אחרי היום הרצוי – מה שהיה גורר שינוי משמעותי מאוד בתוכנית. עשיתי קצת עבודת מחקר, ומצאתי שתי טיסות אחרות של יונייטד (עם עצירת ביניים – אין ברירה), שהתאימו לנו יותר מבחינת התאריך והשעה. טיסה אחת – דרך יוסטון, טיסה שנייה – דרך ניוארק. הטיסה הראשונה הייתה קצת יותר נוחה, אבל המוקדנית בשרות הלקוחות של יוניידט (תודה, ראובן!) המליצה לקחת את הטיסה דרך ניוארק בגלל קונקשן טיפה יותר ארוך. זה נשמע לי הגיוני, והסכמתי. יום אחרי זה נכנסתי לפרטי הטיסה, ולתדהמתי ראיתי שאנחנו אכן רשומים עליה, אבל כל המקומות תפוסים, ולנו לא רשומים מושבים. התקשרתי שוב לשרות הלקוחות. המוקדנית "הושיבה" אותנו במושבי פרימיום, בלי תוספת מחיר. לכאורה, הכל נהדר!

יום הטיסה הגיע... הגענו בזמן לשדה התעופה רייגן, הפקדנו את המזוודות, קיבלנו כרטיס עלייה למטוס, והתפננו לאכול ארוחת צהריים (כמתוכנן). בחרנו במסעדה שנמצאת ממש ליד הגייט של הטיסה שלנו. לקראת סיום הארוחה, רגע לפני שעת העלייה למטוס, אנחנו רואים על המסך שהטיסה לניוארק נדחית, ושאין סיכוי בעולם שנגיע לטיסת ההמשך שלנו לגואטמלה! מייד פנינו לדיילת שעמדה בגייט. אחרי כמה דקות ארוכות, שנראו כמו נצח, היא אמרה לנו שנוכל לטוס דרך יוסטון, אבל הטיסה כבר עוד מעט יוצאת, אז צריך לרוץ מהר לגייט שנמצא בקצה השני, ו.... לוותר על המזוודות לעת עתה. אצנו רצנו לגייט המרוחק, רק כדי לגלות שיש רק שלושה מקומות על הטיסה הזו, ואנחנו ארבעה! הדיילת ניסתה למצוא טיסות אחרות, אבל כל האופציות היו ממש גרועות. ושוב היו לנו כמה דקות ארוכות של מתח. ברגע שכל האנשים שעמדו בתור עלו לטיסה (ליוסטון), הדיילת אמרה לנו שחסר אדם אחד, וכדאי שנמהר ונעלה לטיסה, לפני שמישהו יגיע. וכך היה... הצלחנו לעלות ארבעתנו, אבל ישבנו מפוזרים לגמרי במטוס. גם הטיסה הזו (ליוסטון) יצאה קצת באיחור, ואנחנו במתח כל הטיסה, בידיעה שלוח הזמנים גבולי ביותר, ובחוסר ידיעה אם נספיק או לא. לקראת נחיתה התברר שיש סופת גשמים וברקים ביוסטון (לא הוריקן, אבל סופה קטנה שמשבשת את הפעילות בשדה התעופה), ולכן מאפשרים רק נחיתת מטוסים ולא המראתם, כך שאמנם נחתנו באיחור, אבל לפחות יש לנו סיכוי לעלות לטיסת ההמשך כי גם היא מתעכבת. אחרי שעה המתנה בבטן המטוס, ירדנו לטרמינל בערך בשש בערב. מסתבר שבשדה התעופה יוסטון היה בלגן שלם. העבירו אותנו מגייט לגייט, ואני מדלגת בסיפורנו לשעה 11 בלילה (או קצת אחרי), שאז הודיעו לנו סופית שהטיסה לגואטמלה תצא רק למחרת בשש בבוקר. ואז היה תור בדלפק שרות לקוחות, כדי להסדיר את עניין המלון... ואז התברר שעמדנו בתור רק בשביל לקבל וואוצ'ר הנחה של דולרים בודדים ללינה במלון... בנוסף לכך, ובלי קשר ליונייטד, הייתה אי הבנה עם המלון, כך שנאלצנו לנדוד למלון אחר, מרוחק משדה התעופה. הלכנו לישון באחת בלילה, בלי בגדים וכלי רחצה (ובלי לדעת מה קורה עם המזוודות שלנו). התעוררנו בארבע כדי להספיק לשאטל לשדה התעופה, ומאז הכל היסטוריה... נחתנו בגואטמלה בערך בעשר בבוקר. המזוודות הגיעו יחד איתנו, והמשכנו עם התוכניות כרגיל, קצת מותשים מהיום והלילה המתוחים שעברו עלינו, ומחוסר שינה, אבל עם הפנים קדימה.

טיסה שנייה:

גואטמלה סיטי ---- קנקון

את הטיסה הזו הזמנתי ישירות בחברת הלוקוסט המקסיקנית "וולריס". טיסה של שעתיים, שהתקצרה לשעה וחצי. מטוס חצי ריק (או חצי מלא). נוף מדהים מהחלון. אין אוכל. אין תלונות.

טיסה שלישית:

קנקון ---- פורט לודרדייל

גם את הטיסה הזו הזמנתי ישירות בחברה, והפעם בג’ט בלו. שוב טיסה קצרה של שעתיים, עם נוף מרהיב. לכאורה אין הרבה מה לספר, אבל חייבת לשתף בחוויה של המטוס המלוכלך. זו פעם ראשונה שאני נתקלת במטוס כל כך מלוכלך. החלון (מבפנים), השולחן (דביק ומלכלך), הסלסלות שצמודות לכיסא (מלאות בשאריות), לשירותים לא העזתי להיכנס. סתם לא נעים…

ושוב אנחנו בהגירה: ושוב המתנה של שעתיים בתור!!! ושוב מסכנות המשפחות עם הילדים הקטנים. ושוב פקיד הגירה חביב במיוחד, שאפילו התעלה על עצמו וסיפר לנו קצת על עצמו, בהחלט לא דבר רגיל.

זהו...

חוויות אמיתיות מהטיול עצמו - ייקח עוד (הרבה) זמן.