ולסיכום הסיכום,

היה נהדר.

כמובן שכמו תמיד הרוב הוא סובייקטיבי לגמרי ואיכשהו הפעם הכוכבים הסתדרו לנו במקום הנכון וכולנו היינו במצב צבירה ידידותי למשתמש (לא לגמרי טריוויאלי), כך שיותר מהכל היה פשוט כיף אדיר ביחד.

גם מזג האויר הכמעט מושלם היה ללא ספק שותף חיובי באופן מפתיע.

כל אלו לא ניתנים מן הסתם לחיזוי או תכנון ונותר רק לברך כשמואילים להצטרף,

-אבל גורם נוסף שכן ניתן לתכנון (מוגבל אמנם), ויצא ממש מוצלח, הוא ה.. נו, התכנון.

לנו, שפעם ראשונה באוסטריה, עבד נפלא השילוב והמינון הזה של טיולי טבע "חופשיים" ואטרקציות קלאסיות מובנות וגם אם רוב הקרדיט מוענק בזאת למדינה המארחת שמציעה כל כך הרבה מהכל ובכזה ריכוז נוח, הרי שתרומה לא פחותה היתה לפורום הזה וכותביו שמציעים גם הם שפע כה נדיב של מידע ועזרה מרוכזת.

אז אם מישהו מכם עוד קורא: תודה!

 

ובתמורה, שני הסנט שלנו למטייל בזלצבורגלנד, מסקנה פרטית, מנוגדת לכל ההמלצות ולפיכך מגיעה בלא כל אחריות, אף שחושלה ונבחנה בנסיונות חוזרים ונשנים:  

ובכן, אם אתם במוד חופש או סתם לא מזן משכימי הקום הנמרצים שמצליחים להתייצב בכל אתר עם שחר, -לכו על זה עם כל הלב… לקראת צהריים כל החרוצים עוברים לאתר הבא, או לשנ"צ אם נותרה בהם שפיות, ומקומם בחניון מתפנה ברוב נוחות.

כמו כן, בניגוד לאזהרות, אין כבר תורים לכלום בשלב הזה ולזה כבר אין לי הסבר, אבל עובדה.

 

יום תשיעי

תוגת הסוף שמעבר ללילה הבא כבר מחלחלת לאוירה הכללית ואיתה תחושת סוף מסלול קלה. מזג האויר הנפלא שליווה אותנו באופן כה תואם מצברוח מיישר קו  ומציע שמיים אפורים ותחזית רטובה.

התכנית המקורית היתה מסלול "גו-קארט" ואחריו טיול בשמורת "Wild Water".  אלוהים מצחקק לו…

התקשרנו לקארטינג שהבטיחו שפועל בכל מזג ויצאנו לדרך. חונים מול חנות הספורט Ski Lenz ברוהרמוס שם קונים את הכרטיסים לרכבל ולמסלול. הרכבל מקסים, נוף ירוק של שלדמינג ורכס דאכשטיין נוצץ בארומה של געגוע שיגיע, רוכבי המחזור הקודם כבר דוהרים במסלול המתפתל תחתינו והחבר'ה מתחילים לחייך.

למעלה התברר שהיציאה הבאה רק עוד כשעה אז אנחנו מתרגלים דחיית סיפוקים ומסתפקים בגינת משחקים (אלופים האוסטרים האלו איך מצמידים לכל קפה מגלשה מתחשבת) וקפה במרפסת מול מצנחי הרחיפה שמזנקים מהמצוק לפנינו. אין טענות. אבל גם אין זמן... הבנים מזעיקים אותנו שמתחילים שם בלעדינו ואנחנו מספיקים בקושי למצוא לכל אחד רכב וקסדה מתאימים, הג'וניור עם אבא, התיקים נשלחים ברכב המדריך, כמה מילות בטיחות סמליות וחפוזות ויאללה, צאו וקוו לטוב.  וזה אכן טוב. ממש טוב.

דרך עפר מתפתלת ביער במורד ההר, באמצע התחיל קצת גשם אבל חוץ מנתזי בוץ שרק תרמו למראה הקרבי הוא לא הפריע כלל. פשוט דוהרים כחצי שעה עד למטה וזה נורא כיף.

 

בינתיים מזג האויר החליט להדגים לנו איך כל הטיול שלנו יכל להיראות אילו רק היה פחות נחמד אלינו והזרזופים הפכו לגשם אמיתי.

בטח יכלנו לדבוק בתכנון, לשלוף סופסוף את השכמיות היבשות ולצאת לטיול רגלי ובטח גם היינו נהנים. אבל… עצלות קלה עד פינוק כבד נפלו על חבורתי ושום רצון (או נכונות…) לא הובעו לצעדת טבע יפה בין הטיפות. ויתרתי בנדיבות.

בכל מקרה, אם מישהו באזור, נראה שאיזור הWILD WATER מציע מסלולים מאד מוצלחים ויפים (בתקווה שעד שתגיעו יתקנו גם את הגשר התלוי- להתעדכן באתר) ואני עדיין חושבת שביחד עם הקארטינג הסמוך יכול לצאת כאן יום נהדר.

 

רצון שכן הובע, ובנחישות רבה, הוא לשוקולד. רצוי מוצארט ורצוי הרבה (מכל הנדנודים שלי שיהיו מעורבים בתכנוני הטיול ובאלטרנטיבות השונות לכל איזור ויום וכו', רק על הכתובת לחנות המפעל של השוקולד הצליחו להתביית. וזה אפילו לא בכיוון). נו, שיהיה.

 

בדרך, כי אני לא באמת עד כדי כך גמישה וזורמת, פורקים אותם בלאמארקלאם. קצת גשם לא יהרוג אף אחד (אבל לצטט את אמא שלי כן).

ניצול אחרון של הזלצבורגכארד שהצדיק את עצמו פלוס, ויורדים בשביל מרובה מדרגות לימין הקניון. מרשים מאד ויפה מאד והסגריריות מוסיפה דרמטיות ראויה (הבנים, כדורי מוצארט מהבהבים בעינהם: יפה, אבל ווימבאך קלאם הרבה יותר). אנחנו לא נכנעים בקלות וממשיכים גם לצד השמאלי הפתוח יותר והמקסים כשלעצמו (חסום חלקית בשל עבודות). הבנים מבינים שעד שלא יתמוגגו מפאר הטבע לא יירדו מהם ומספקים את הסחורה. טוב, יאללה לאוטו.

 

האיש מאיץ מול הפנייה למפלי גולינג ואני מכריזה על כניעה סופית. האמת, נסיעה כיפית. צוות בידור משובח הבאנו איתנו שם מאחור.

 

חנות המפעל מסתתרת לה בפאתי כפרון מלבב, הוויז שאין לפקפק בו מוביל אותנו לחנייה אחורית נידחת ואנחנו בכל זאת מפקפקים אבל מיד מתנצלים. זה אכן שם. מעמיסים שקיות (לחברים, עלק),  המוכרת החביבה רואה שמתלבטים ומציעה טעימה לא טעימה שמצילה מרכישה נוספת שהיתה באמת נידונה רק לחלוקה לחברים(?). המשימה הושלמה. אנחנו אוטו שוקולד.  

(ואפרופו שוקולד, חייבת תוספת במאמר מוסגר: שבועיים אח"כ נסענו אני והוא לפריז, מה לעשות הגיע לנו, ואומר רק זאת: השוקולטייה של אלאן דוכס! (ב Rue de la Roquette)).

 

בדרך חזרה, עוצרים ב St Johann im Pongau לארוחת פרידה מעולה. קצר לנו מדי.

 

הי איילת, גם אני מאד שמחה שנכנסת

מסיימת את היום השביעי, כי סדר צריך להיות-

 

 

הדרך למטה, בין זרזופי הגשם נראתה פתאום הרבה יותר יפה. בחלון הרכבל מציץ מפלון מרשים אך חסר ייחוס. אנחנו בדרך לאחד אחר, כזה עם תואר מפוצץ: המפל הגדול באירופה...קרימל.

סופרים לאחור סיבובים בירידה לעמק שטובאך (הסיבובים משולטים), איזה עמק מקסים… ואיזה מזל שיש פה גם איש מקסים שכל כך אוהב לנהוג.

בדרך עוצרים להצטיידות. מחקר השוואתי מעמיק מסמן בינתיים יתרון ברור לרשת הBackBox במיקצה המאפים, אז ממלאים שקיות בפרעצלים ועוד קצת מיני בצקים, וקצת תותים, וקצת שוקולדים, וקצת חטיפים... מדובר בנשנוש ביניים בלבד. לא להאמין כמה רחוקה (עד בלתי קיימת) תחתית הקיבולת של 3 גברברים צעירים.

מפלי קרימל מרשימים כבר מרחוק. מבט קצר בשעון ובעננים המתכהים מבהיר שהרבה יותר קרוב לא יהיה פה היום. לפחות התקרבנו עד למרגלותהם וקיבלנו בהחלט את אפקט הוואו לעיניים ולאזניים ואת השפריץ שאיתו.

כאן גם פגשנו לראשונה אשפה! על אדמת אוסטריה! כמה מעוררת קינאה היתה ההכרה בחריגות המראה (כמובן שכעבור מספר דקות הופיע מנקה נמרץ והעלים את הבושה). מול האגמים וההרים והירוק המטריף הזה הרי אכלנו אותה מראש, אבל כה מבאס להודות שגם בחלקים שכן בידינו אנחנו בפיגור כה מוחץ (צריך לציין שהאשפה הנ"ל היתה מייד-אין-דה-מידל-איסט?)- וסליחה על המחפורת.

בכל מקרה, הסתובבנו כה וכה, צילמנו פה ופה, התפעלנו, נרטבנו ואז כשהסתמן סיכון להירטבות משמעותית הרבה יותר ולא משפריצי הקרימל, פתחנו בנסיגה זריזה. טיימינג מושלם. האיש שמיהר לפנינו אסף אותנו כאביר האמיץ בפורד השחורה בדיוק כשסופת גשם וברקים פראית פרצה לה בחוץ ואנחנו, יבשים (בערך) ומרוצים (לגמרי) דהרנו לנו חזרה לדירתנו, למסעדתנו ואל השמש שעוד זרחה כאילו כלום, במרחק קילומטרים ספורים משם.

 

יום שביעי

את האגם הלבן סימנתי מעוטר סימני קריאה בכל מפה ורשימת אתרים שהכנתי לקראת הטיול. התמונות הנפלאות של אלון ח. שפורסמו קצת לפני שיצאנו השלימו בקלות את פעולות היחצנות למקום.

אבל אנחנו כבר שבוע באוסטריה, השמש המלבבת שמלווה אותנו בהתמדה היא תענוג צרוף והקלה גדולה ובכל זאת מחשבה טורדנית רומזת של"לבן" של האגם הלבן היא בטח לא עושה כזה טוב.

בדיקה נוספת באתר של ה Weißsee Glacier לא ממש מרגיעה אותי: שום שלוגית (מילה חדשה שלמדתי לקראת הטיול) לא נצפית באופק ומצלמת השידור החי מציגה אגם מעולף שבקושי ניתן לקשרו עם האגם המפואר שבתמונות ובפנטזיות.

התעוררה דילמה...החבר'ה פיתחו סטנדרטים גבוהים ואני עשיתי פרומו נלהב, יש לי כאן מוניטין רציני לסכן...

לרגע קל הגרוסקלונר מוביל במירוץ אבל שאלה תמימה מהיציע: "יש הרבה נסיעות היום?" הכריעה את הכף חזרה לתכנית המוצא וארוחת הבוקר עברה בליווי נסיונותי הפתטים להנמיך ציפיות ולקדם את התפיסה ששלג באוגוסט זה לגמרי overrated.

 

בכל זאת היו לא מעט נסיעות. הקילומטרים אמנם לא רבים אבל מתפתלים באיטיות במעלה עמק שטובאך היפהפה.

 

נאמנים להתנהלותנו הנינוחה (שלא לומר, עצלה), אנו מתייצבים, די בודדים, בתחנת הרכבל ב13:00 בדיוק (וטוב שכך, המקום פורש למנוחת צהריים קלה בין 12-13). הכרטיסים יקרים אז כמה מועיל שיש זלצבורגכארד. עולים. בדרך למעלה רואים אגמונים בוציים, הקרונית הופכת לחממה רותחת בשמש ואני אוגרת התנצלויות ותירוצים. הרכבל ארוך, הילדים שוקלים ביובש באיזה שלב הכי שווה ליפול, יורדים בטעות בתחנת אמצע ועולים מיד על הקרונית הבאה. מגיעים. בתחנה תצוגה קטנה ויפה על תולדות כיבוש ההר, הגיאולוגיה וכו'. יוצאים. ו…

 

"נוווו... לא אמרתי לכם שזה מקום מהמם שאין דברים כאלה?!"

 

יום שישי

חוצים את הגבול לביקור שכנים בשמורת ברכטסגאדן, גרמניה.

לאורך כל הטיול, אם רוצים ואם לא, ובטח עכשיו כשקן הנשרים מעלינו, מלווה צל היסטורי חמקמק את הנופים המרהיבים והפסטורליים. מסובך להיכנס להסברים תואמי כל גיל מבלי להדרדר לתהומות משלחת נוער לפולין (והיי, באנו ליהנות) אז אנחנו עושים כמיטב יכולתנו ומקווים שהדברים החשובים-באמת מחלחלים למקום הנכון.

מגרש חנייה גדוש ושורת דוכני תיירים מקדמים את פנינו בכניסה לרציף אגם קוניגסי (Konigsee).

בכל זאת קונים כרטיסים ומתיישבים להמתין באחת הסירות. באיחור לא ייקי בעליל, מחליט המדריך שנדחסנו דיינו ויוצאים לדרך.

האגם צלול ויפהפה. בפנים מחניק.. הבכור מנהל קרב חלונות מנומס (מצידו) עם מטרוניתא תוקפנית שבספסל הצמוד בגבו לשלנו, שמתעקשת לפתוח את מלוא החלון מולה תוך שסוגרת לחלוטין את שלנו. זה נגמר כשהגברת הסתובבה בזעם לדרוש את זכותה לעשותמהשבאלהושיקפצוכולם ופגשה את פרצופו הזועף כבר לא פחות של הינוקא, אי שם בקצה ה190 החסונים שלו.

המדריך מדבר ללא הפסקה. בגרמנית שוטפת כמובן. מדי פעם מפרגן משפט באנגלית שכולו מידות ומשקלות (עומק, רוחב, אורך...מרתק). המראות מבעד לחלון (החצי פתוח!!!) עדיין מקסימים ואנחנו נאחזים בהם בנחישות. בינתיים בספסל ליד, משפחה גרמנית שמנמנה פותחת מפעל לניפוח בלונים. הילדה מנפחת לאיטה בלון.ההורים מתלהבים. ואז היא מוציאה בנחת את האויר מהבלון. ומנפחת שוב. ומוציאה. ושוב. ושוב. הבנים שלי מתחרפנים לאיטם ואני רואה איך מישהו הולך להתפוצץ פה בקרוב, וזה לאו דוקא הבלון.

למרבה המזל הגענו ללב האגם ולהצדקה העיקרית לכל האירוע: הסירה עוצרת. המדריך שולף ברוב טקס חצוצרה, יוצא לסיפון (איזה כיף לו…) ומנגן אל מול הצוקים דואט מלבב עם ההד. טוב, זה באמת יפה.

אבל הקונצרט נגמר. עובר עם כובע בין האנשים לגביית מס המטבעות וממשיכים. ממשיכים לנפח בלונים כמובן.

בסוף, לאחר כ35 דקות לא קלות,  מגיעים לתחנת האמצע, כנסיית סן ברתולומיאו (אם מישהו תוהה, אז עוד לפני זה הבלון התפוצץ.  אבל מיד אבאלה שלף אחד חדש).

הכנסייה הקטנה שעל שפת האגם יפה ומוזרה ויש כנראה מסלולי הליכה יפים ושווים שיוצאים ממנה, אבל אנחנו היינו בשלב שרק רצינו לברוח. שוטטנו מעט כה וכה, נשמנו אויר צח (צריך קצת להתרחק מאיזור המסעדות בשביל זה) והודינו שבאמת נורא יפה פה ומיהרנו לתפוס את הסירה הבאה בדרך חזרה. כאן כבר היה חצי ריק ולכן הרבה פחות מחניק. המדריך נדם. המשפחה הגרמנית כנראה חששה בצדק מנקמה וחיכתה לסירה הבאה, אז היה לנו שייט נעים בחזרה.

ברציף אכלנו גלידה ומיד הרגשנו טוב יותר.

כמובן שאין בכל הנ"ל לטעון שהמקום לא מוצלח או שווה ביקור. ברור שאם היינו ממשיכים לתחנה הסופית ומטיילים לאגם אוברסי או אפילו בסן ברתולומיאו היה סיכוי גדול שהחוויה היתה מקוטלגת במדור הרבה הרבה יותר חיובי, אבל כמו הבלון האומלל, לא נותר בנו עוד אוויר…

 

ומכאן למהפך חד:

רכבל יינר סגור לצערינו לשיפוצים עד אביב 2018 אז שמים פעמינו לקניון Wimbachklamm.

10 דקות נסיעה. מהחניון יוצאים מספר מסלולים אבל אנחנו דבקים בווימבך  (ושוב, תודה ענקית לגיל על פרסום ההמלצה המשובחת הזו!). לפני תחילת המסלול מכונה למכירת כרטיסים (2.5 אירו, לשמור כדי להכנס ולצאת בהמשך). עולים בדרך כורכר חשופה, חם, מתחת לעצים שער הכניסה לקסם.

טוב, ללא ספק מדובר באחד משיאי הטיול. קניון קצרצר וכהרגלם של קניונים: שבילי עץ, נחל, צמחים, מפלונים, מצוקים, סלעים, געש המים... אבל כאן איכשהו כל המרכיבים מופיעים בגרסה כה מרהיבה ובסדר וגיוון כה נפלאים שזה פשוט כל-כך כל-כך יפה! לוקח לכאורה כ20 דקות אבל נשארנו הרבה יותר, צעד קדימה שניים אחורה. אפילו הבנים נהיו פיוטיים...