זהו, סיימתי לתעד חודש שלם בארצות הברית  

היינו בשש מדינות, עברנו מחורף לקיץ ושוב לחורף, נסענו כ-2,700 מייל (4,300 ק”מ) והוצאנו, כולל קניות, כ- 50,000 שקל.

היה מעניין, מאתגר, קשה לפעמים ונהדר בדרך כלל. ושוב תודה לכל הכותבים בפורום המצוין הזה, שעזרו לי מאד בתכנון הטיול.

אני מקווה שנהניתם מהשיתוף, ושלא היה ארוך מידי… 

להתראות בטיולים הבאים 

 

בקווינס אנחנו יושבים לאכול צהריים במסעדה של רשת “אוליב גרדן”. כבר נתקלנו ברשת הזו בפלורידה ונהננו, וגם כאן לא מתאכזבים. אנחנו ממהרים כי יש לנו כרטיסים למלך האריות. את הכרטיסים הזמנתי כמה חודשים מראש (!) למקומות טובים, דרך ticketing@broadway.com והם עלו ביוקר – למלך האריות לא ניתן לקנות בקיוסק המוזל.

ההצגה פשוט מדהימה! אין הפתעות מבחינת העלילה – די דומה לסרט – אבל ההשקעה בתלבושות! והשירה! והילד שמשחק את סימבה! שווה כל דולר.

ארוחת ערב של כמעט חצות אנחנו אוכלים (ארבעתנו – שנינו והבת ובעלה) במסעדת הסטיקים החביבה על הצעירים בחבורה, מרשת uno. 

יום שני אמור להיות אחד הימים הבודדים עם מזג אויר יפה, ואנחנו יוצאים לשכונת בושוויק עם הקירות המצוירים, ושכונת וויליאמסברג הציורית לידה. אז מזג אוויר יפה במונחים אמריקאים זה קור מקפיא… למזלנו לא יורד גשם אבל קר מאד. למרות זאת אנחנו מטיילים גם ברגל, מאד יפה פה. בארוחת צהרים מאוחרת במסעדה תאילנדית, מציע חתני רעיון הזוי – שניסע ליומיים לאטלנטיק סיטי. הרעיון מתקבל, ואנחנו ממהרים הביתה, לארוז ולנסוע (כשעתיים נסיעה מברוקלין לאטלנטיק סיטי). 

מגיעים למלון לקראת 10 בערב, ולא מוותרים על סיור בקזינו .

למחרת הגברים מבלים בספא של המלון ובקזינו, ואנחנו הבנות מבלות כמה שעות טובות במול של אטלנטיק סיטי. אוכלים צהריים במסעדת המבורגרים טובה במלון, אני קצת מסוחררת מעודף ויסקי, וחוזרים הביתה. בכיף היינו נשארים לילה נוסף, אבל סערת שלגים עומדת להתחיל (עושם שם המון רעש ממזג האוויר – כל הזמן דיברו בחדשות על הסערה שתפרוץ. כמו אצלנו, הסערה בדיעבד הייתה בעיקר בתקשורת) ועלולה לחסום לנו את הדרך הביתה, לכן אנו ממהרים ומגיעים בשלום הביתה. 

ביום רביעי אנחנו מתפנקים בבית, בחוץ שלג וגשם לסרוגין, ובבית נחמד. מבטלים ארוחת ערב עם הקרובים, ורואים סרט בטלויזיה.

יום חמישי – מכבסים, אורזים…  בצהריים עוד מספיקים להיפגש עם הקרובים לארוחת צהריים, השלמות אחרונות של קניות, וקדימה, לשדה התעופה…

ואי אפשר בלי סיפור אחרון: למודת ניסיון מסיפור הטיסה בהלוך, וידאתי עם הסוכנת שלנו שבחזור אין שינויים. וראו הפתעה – שוב שינו לנו את הטיסה, ושוב לא הודיעו לנו. עקב מזג האוויר בוטלו טיסות רבות כולל הטיסה שלנו, ויונייטד העלו אותנו על דעת עצמם, על טיסה ישירה של אל על. טוב, הפעם לא התלוננו… אמנם התנאים די עלובים (בידורית בגודל של טלפון נייד, אי אפשר לבחור סרט, הסרטים החלו כשעתיים לאחר ההמראה (אחרי האוכל) והאפליקציה של הסרטים של אל על לא עובדת) אבל כולם מדברים עברית ואנחנו כבר מרגישים בבית 

 

השבוע בניו יורק, מתוכו יומיים “קפיצה” לאטלנטיק סיטי, היה בעיקרו שבוע משפחתי. בכל אופו אציין את המקומות העיקריים שהיינו בהם, חלקם מעניינים מאד.

ביום שישי – בחוץ קר מאד, מידי פעם מטחי שלג, ואנחנו מתפנקים לנו בבית החמים והנעים, משלימים פערים ב”ביחד” שלנו. טל ואני מלוות את בעלה ואבא של בעלה לבית החולים לניתוח שהאבא עובר היום, ואחר כך אנחנו עושות קניות בסופר – הידעתם שכל מחלקת הבשר היא מקרר אחד גדול, שנכנסים לתוכו? קרררר….

שבת – בבוקר מוזיאון המומה המצויין (מזמן רציתי ללכת, סוף סוף התאפשר, אם כי התאכזבתי שהתמונות של דאלי יצאו לסיבוב בפריז), ואחר כך שוק האוכל של צ’לסי. מצאנו ספסל אבן ו”פתחנו שולחן” של סלטים 

יום ראשון – לטל יש חברה נוצריה שחורת עור. היא שמעה שאנחנו רוצים לשמוע מוזיקת גוספל, ומזמינה אותנו לכנסייה שלה, בברונקס. חוויה אמיתית. כיוון שאנחנו לא מגיעים כתיירים אנונימיים אלא כחברים של דניאל, מקבלים אותנו מאד יפה. כולם שואלים אם זו פעם ראשונה שלנו, מברכים אותנו בברוכים הבאים, לוחצים לנו את היד…  אנחנו על תקן של “החברים מישראל” וזה כנראה נותן לנו נקודת זכות… אני מרגישה קצת מתחזה. הגענו בעיצומה של שירת המקהלה, ואני לא מתאכזבת – זה באמת סוחף, מרגש ומיוחד. אחר כך יש כל מיני הודעות של הקהילה – נשמע יותר כמו מועדון קהילתי מאשר מקום תפילה – ואחר כך הכומר, שנראה יותר כמו גורו שסוחף אחריו את האנשים, נותן דרשה. הוא מתלהב ומתרגש והאנשים, ממש כמו בסרטים, עונים לו בקריאות וצעקות והושטת ידיים לעברו. בסיום הטקס (די ארוך) דניאל מציגה אותנו בפניו, והוא מתרגש לשמוע שאנחנו מארץ הקודש, קרוב למקום שבו ישו הלך על המים. כמובן שאנחנו מזמינים אותו לבקר, בפעם הבאה שיגיע לארץ (כבר היה כמה פעמים). לסיום אנחנו מוצגים בפני ה”סבתא” של דניאל שהיא לא באמת הסבתא אלא זו שמרכזת את כל הפעילות של הצעירים בכנסיה, ומקבלים ממנה נאום חוצב להבות, למה כדאי לנו כבר ועכשיו להפוך להיות נוצרים  

קיבלנו זאת ברוח טובה, כי אנחנו רגילים מהבית – בכל הזדמנות חמותי (קצת דומה לסבתא בפנים, למען האמת...) מנסה לשכנע אותנו לחזור בתשובה!

ויתרנו בנימוס על ההזמנה לכיבוד שמוצע במקום ולקחנו אובר, לקווינס, לפגוש חברה נוספת.

המשך יבוא!

היום קמים מוקדם, אורזים את כל הקניות, המתנות והמזכרות… לא יאומן כמה צברנו ב-3 שבועות. איכשהו המזוודות נסגרות, ואנו יוצאים לכיוון שדה התעופה. זה המקום להזכיר לטובה את השוער במלון (אחד מהם, צעיר וסמפטי במיוחד, לא נעים אך איני יודעת מה שמו) שעזר לנו מאד במציאת מקום חניה (הוא זה שאמר לנו שעם תו נכה אני למעשה יכולים להחנות על קו אפור בחינם וללא הגבלת זמן, מה שמאד הקל על מציאת חניה במיאמי ובכלל. כמובן שבכל מקום צריך לברר מה החוקים המקומיים).

החזרת הרכב עברה יותר חלק מחלק, ואנו לוקחים את הרכבת לטרמינל – המסילה גבוהה מעל הכביש וזו חוויה בפני עצמה. נכנסים עם העגלות לרכבת – מאד נוח.

עוברים צ’ק אין בקלות ובלי לשלם על המזוודות (בזכום הדיל המצויין שהסוכנת הטובה שלנו סדרה לנו) ומגיעים לבדיקת התיקים שעולים למטוס – התיק שלי מצפצף. אה, זה בטח המים ששכחתי בתיק אני אומרת לפקיד ההגירה – אבל לא! אלו הריבות והטבסקו ששכבו למעלה משבועיים בתיק ולגמרי שכחתי מהם. לא עזרו ההסברים והתחנונים – אחת דינן של הריבות (מיוחדות, אחת עם תאנים ואגוזים וטבסקו והשניה אפרסק עם טבסקו) להיות מושמדות. השוטר באדיבותו הציע שנצא בחזרה ונשלח אותן לבטן המטוס, בעלות “סמלית” של 100$. נו טוב, עד כדי כך אני לא קשורה אליהן… ברוב חוצפתי הצעתי אותן לשוטר, שייקח בשבילו, חבל לזרוק ריבה טובה כל כך, אבל הוא הסביר שזה אסור וחייבים להשמיד אותן. דווקא אתם, כישראלים, אמורים להבין כמה חשוב להקפיד על הביטחון! אמר לנו. על הטבסקו הוא חמל, כי היה בבקבוקים קטנים…  אמר “שלום” בעברית ולקח את הריבות. באסה!

מגיעים לניו יורק, מקיץ לחורף… ביתנו אוספת אותנו מניוארק ונוסעים לברוקלין, שם נתארח בשבוע הקרוב.

ולסיום – סיפור קצר – זוכרים מה קרה לנו בצ’יז קייק פקטורי? אז עכשיו ההיפך. ביתי ואני סועדות הערב במסעדת פיטר לוגר המפורסמת, לכבוד יום הולדתה. את התור הזמנו כמה חודשים מראש, והיה לנו מזל כי זה הערב היחיד הפנוי עד החזרה שלנו הביתה – עד כדי כך המקום מבוקש.

ההתחלה הייתה מבטיחה, קיבלנו יחס מפנק ביותר, ומאד נהננו. אבל כשהגענו למנה העיקרית, ביתי נוגסת בסטיק ומתוכו משתלשלת – שערה ארוכה. מה אגיד לכם? זה יותר דוחה מסליל מתכת (אם כי פחות מסוכן). כמובן מייד פינו לנו את כל השולחן, כולל המנה שלי (הזמנו מנה זוגית) והתוספות והביאו מנה חדשה. המשכנו לאכול, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר – בכל זאת, לא ציפינו לזה במקום כל כך מפורסם. למותר לציין שאף אחד לא התנצל. עכשיו, לא רק שלא זיכו את מחיר המנה מהחשבון, אפילו הנחה סמלית, כפיצוי, לא קיבלנו. אפילו לא קינוח על חשבון הבית… שום דבר. ובחוצפתם עוד העירו לנו על גובה הטיפ, שהיה נמוך מהמקובל, לדבריהם. ביתי שאלה אם לא נקבל הנחה, כפיצוי – והתשובה הייתה “לא” לקוני ומעליב. חבל שמקום כזה, עלה לו הפרסום לראש ומרשה לעצמו לזלזל ככה בלקוחותיו.

לסיום לקחנו אובר הביתה – שימו לב כי זה קורה הרבה – רצינו להגיע לרחוב 84 ומשום מה הכתובת (שמגיעה אוטומאטית לנהג האובר) שהנהג קיבל הייתה 84 מזרח – שזה בקצה השני. הבת שלי נרדמה ולא שמה לב שאנחנו לא בכיוון ואני לא מכירה – בקיצור, הנסיעה כולה מהמסעדה הביתה לקחה כשעתיים. 

לילה טוב!

אודה ואתוודה – עד שלא הגעתי הנה, לא האמנתי שהגיוני להקדיש יום שלם לקניון אחד. הייתי בעבר בג’רסי גרדנס, ובקניון הדרומי בוואגס, אבל דבר כזה טרם ראיתי . קניון Sawgrass Mills נמצא ב- Fort Lauderdale, כ- 40 דקות נסיעה ממיאמי ביץ’. זהו מתחם גדול מאד, ובו כמה רחובות ואזור גדול מקורה. 

הרחובות יפים מאד, ובהם חנויות מעצבים ידועים ויקרים, ובאזור הסגור יש גם אאוטלטים עממיים יותר. בקיצור – יש שם מהכל, וחווית הקניה שם מבחינת נוחות, אדיבות ומבחר טובה מאד. 

הגענו לשם בערך ב- 10 בבוקר, כשחלק מהחנויות רק התחילו להיפתח ויחסית היה ריק, ויצאנו ב-6 בערב, כשהמקום הומה אדם. קנינו, שתינו אכלנו ונהננו. אפילו בן זוגי, ונא קניות מושבע, הודה שהמקום הזה מדהים למדי…

אין ספק שגם העיצוב של הרחובות והחנויות, הנקיון והאסטתיקה של המקום תרמו לחווית הקניה שלנו.

ולקינוח – סיפור קטן. את ארוחת הערב אכלנו בצ’יז קייק פקטורי הידועה לטוב (באותו מתחם). המסעדה גדולה ומעוצבת להפליא, והתאימה לנו מאד לסיים יום בזבזני במיוחד. ובעוד בעלי מתענג לו על הפיצה שלו, הרגיש משהו מוזר בפה – מסתבר שבתוך הפיצה הסתתר סליל מתכת כפול בגודל של סנטימטר מכל צד בערך… קראנו למלצרית, ואת מה שקרה פה צריכים בעלי מסעדות ללמוד ולשנן: המלצרית התנצלה, קראה למנהל, והוא התנצל מאד והסביר שזה כנראה נפל מהתנור, ושזה לא בסדר ולא אמור לקרות…  במקום הוא אמר שכמובן לא נחויב על הפיצה הזו וגם לא על הפיצה החדשה שמיד יביאו לנו, וגם על המנה של הגברת (זו אני...) לא יחייבו אותנו. מייד הביאו לבעלי פיצה חדשה, והמשכנו לאכול. הזמנו גם קפה ועוגה (בכל זאת, לא בכל יום יוצא לנו לאכול בצ’יז קייק פקטורי) וביקשנו את החשבון. להפתעתנו, הסתבר שכל הארוחה היא על חשבון המסעדה, ואנו לא חויבנו בשקל (סליחה, בדולר). יפה מאד! אמרנו תודה והשארנו טיפ יפה למלצרית. כל הכבוד לצ’יז קייק פקטורי.

ולמה אני מדגישה את כל זה? כי בהמשך חווינו חוויה הפוכה, ועל כך אספר מחר.

את היום חתמנו בסיבוב פרידה באושן דרייב ובויה אספניולה. בביסטרו הצרפתי  שאהבתי הייתה תקלה שלא אפשרה תשלום באשראי (תמיד היה לנו מזומן בארנק. ודווקא במקום שחייבים מזומן, לא היה לנו!) אז ישבנו לארוחת לילה קלה במסעדה איטלקית בויה אספניולה, ונפרדנו מ-3 שבועות מרתקים מעניינים וחוייתיים במיוחד.

 

מתוך מחשבה שעדיף לראות הרבה מאשר לראות מעט, וכיוון שיש לנו רק יום אחד להיות במיאמי (מחר קניות, מחרתיים ניו יורק) אנחנו לוקחים שוב סיור באוטובוס Hop on hop off. יש לו 3 קווים: כחול (קצר), צהוב (בלילה) ואדום (ארוך). ממקום המלון שלנו (החוף הדרומי) יוצאים רק הכחול והצהוב. לקחנו קו משולב ליומיים שמאפשר את כל הקווים + שייט מול החוף ומול הבתים של הסלבס. היה נחמד, עברנו על פני כמה מההילייטים של מיאמי כגון הבתים בסגנון הארט דקו, אבל בגדול לא נשארה לי חוויה מיוחדת מהיום הזה. מה גם שאת הקו האדום שהוא כנראה המעניין יותר לא הספקנו לעשות. היה נחמד להסתובב ב- Bayside אחרי השייט בסירה (שהיה נחמד גם הוא), שם גם אכלנו צהריים. בערב עשינו גם את הסיור הלילי – נחמד, לא יותר מזה. את ארוחת הערב אכלנו בביסטרו צרפתי קטן ומקסים, לא רחוק מויה אספניולה, מרחק הליכה מהמלון שלנו.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל בשבילי מיאמי הייתה תמיד מקום שקיים רק בסרטים… לא ממש הפנמתי את העובדה שיש עיר כזו במציאות (ולא רק על המסך בקולנוע) ואנשים אמיתיים חיים וגרים בה.

אז לגבי האנשים אני עדיין לא יודעת כי כמעט לא ראינו כאלו, הם פשוט הוסתרו ע”י נחיל התיירים המציף את העיר  אבל העיר בהחלט קיימת!

עזבנו בצער את מרתון לכיוון מיאמי. בדרך עצרנו ליד  Theater of the see . יש שם כל מיני פעילויות עם בעלי חיים, המופע הקרוב אמור היה להיות הופעה של כלבי ים מאולפים או משהו כזה, העדפנו לוותר.

התנועה בכביש יחסית דלילה – כשהגענו לכאן בשבת, בעיצומו של סוף השבוע, היתה תנועה ערה עד פקוקה בכבישים ובכל מקום.

הכניסה למיאמי מכיוון הקייז מרשימה בהחלט. שוב אנו ערים לניגוד החד בין הנוף בו היינו בימים האחרונים – ביצות האברליידס והים ושמיים בקייז – לבין הנוף העירוני של מיאמי ביץ’, גורדי שחקים, מחלפים ענקיים וגשרים מרשימים. מיאמי בנויה על הרבה מאד איים (איני זוכרת כמה), שרובם מעשה ידי אדם!

עצרנו לאכול במרכז מסחרי קטן, ובשיחת ווטצאפ עם הבית התבשרנו שהנכד הקטן שלנו, שהיה מאושפז בגלל חום גבוה ודלקת בגרון ובשקדים, משתחרר היום מבית החולים. שמחנו מאד. קשה להיות רחוקים כשצריכים אותך בבית או כיש בעיות כלשהן (כמו למשל התקרית עם הפלת המטוס – הבנו שיש מתיחות באזור שלנו – הגליל העליון – ורצינו להיות בבית).

פנינו לכיוון Key Biscayne ולפארק Bill Baggs Cape Florida State Park שבקצה האי. זהו פארק די גדול, ויש בו מגדלור שאפשר לעלות עד למעלה וביתן קטן  בו רואים סרט המספר את תולדות המגדלור (עקובות מדם, קרבות קשים נגד האינדיאנים). יש חופי רחצה נעימים וחופים בהם רק לדייגים יש מקום לעמוד. מרחוק ראינו את הבתים על העמודים. היה נעים מאד.

בשלב מסוים התעייפנו וחתכנו למלון. איזו אכזבה! אני מאד מקפידה ומשקיעה הרבה עבודה בבחירת המלון. ופה, או שלא שמתי לב או שהפרסום היה מטעה – אבל קיבלנו חדר בגודל קופסת גפרורים, עם ריח לא נעים בחדר (חלונות אטומים כהגנה מפני הוריקנים – זוכרים?) ומראה כללי של המלון רחוק מאד ממה שדמיינתי. זה חשוב, כי נהיה פה 3 לילות והכוונה הייתה שזו תהיה חופשת בטן-גב (כי עבדנו נורא קשה בטיול ומגיע לנו לנוח...). אנו פונים לקבלה ומבקשים להחליף חדר – אין, המלון בתפוסה מלאה. מתקשרים להוטלס.קום – הם מוכנים להחליף לנו מלון ללא דמי ביטול אבל זהו שיא העונה, הכל מלא או מאד יקר… לא אלאה אתכם עם הפרטים, זה סיפור ארוך שבסופו נשארנו במלון והפקנו את המיטב ממה שיש.

לפחות המיקום של המלון היה מעולה. אנחנו במרחק הליכה מ- Ocean Drive המפורסם. מה אגיד לכם? ניסיתי להתרגש מגודל האירוע…  אבל בסך הכל באמת שזה סתם רחוב. הלכנו לכיוון אחד ולכיוון השני, ראינו המוני תיירים, וספגנו את האווירה. התיישבנו לאכול במקום שנראה קצת פחות הומה מכל השאר, ועם החשבון קיבלנו “הפתעה”: על החשבון הוסיפו 20% service – לא, זה לא הטיפ – זה כעין מס שמסעדות באתרי נופש מטילות על הסועדים. אנחנו נתקלנו בזה פעם ראשונה. וגם הטיפ עצמו גבוה – מצפים שתשאיר לא פחות מ- 18%. בקיצור, מאד מאד יקר. בהמשך מצאנו מסעדות שפויות יותר.

לילה טוב!

 

סוף סוף – Key West. יוצאים מוקדם בבוקר, כדי למצות את היום במלואו.

התחנה הראשונה – גשר 7 המיילים. זהו קטע מהכביש (מהגשר, נכון יותר לומר) שמוביל לקיי ווסט. במקביל אליו אפשר לראות את הגשר הישן בעל אותו שם שחלקו שבור לגמרי וחלקו בשיפוצים, אולי כדי להפוך אותו לטיילת, כפי שראינו במקומות אחרים לאורך הגשר. אפשר לעלות על הגשר הישן שמסתיים בכעין אי קטן ושם אפשר לשכור סירות – לא ניסינו. בכל אופן מגיעים לגשר, והנוף פשוט יפהפה, שוב כל הקלישאות נכונות, הים מתמזג עם השמיים ובאמצע רק הגשר/כביש שלנו, מתקדם אל תוך האופק. לא התעייפתי מלהסתכל.

הקטע הזה של הגשר זכה לשם משלו, אבל כל הדרך לקי ווסט פשוט יפהפיה. 

פה ושם רואים שרידים מההרס שהותיר הוריקן אירמה, בדמות ערמות פסולת של שברי רהיטים ושקיות ענק, וכן הרבה גגות שבורים, בעיקר רעפים חסרים. דרך אגב, במיאמי למשל שמנו לב שאי אפשר לפתוח את החלון – המסגרת שלו למעשה מוברגת למשקוף, והדלתות מאד מאד כבדות ובקושי נפתחות – כל זה כהגנה מפני ההוריקנים, כפי שמנהל המלון הסביר לנו.

את הטיול בקי ווסט אנחנו מתחילים, כתיירים טובים, בנקודה הדרומית ביותר. כן, יש מקום כזה. עמוד רחב ונמוך מציין את הנקודה הדרומית ביותר בקייז. ותור ארוך של אנשים מחכה להצטלם. האוירה נעימה ומשועשעת ואנחנו מצטרפים לתור, ומצטלמים בתורנו.

התחנה הבאה – מוזיאון הפרפרים. לא ממש תכננתי את היום הזה – שוטטנו לנו ומה שראינו והתאים לנו – עשינו. מוזיאון הפרפרים למעשה אינו באמת מוזיאון אלא חממה גדולה בתוכה מתעופפים מאות פרפרים. לפני שנכנסים (דלתות כפולות וכבדות, שהפרפרים לא יברחו) יש חדר מבוא ובו הסברים על חיי הפרפרים, בתצוגה ובסרטונים. 

המקום מאד יפה, יש גם כמה ציפורי פלמינגו, ואני חושבת שלא רע להם שם, לפרפרים. יש המון מים וצמחיה והרבה מאד לחות כדי לדמות אקלים טרופי. כמובן לא ויתרתי על קצת קניות בחנות המזכרות הצמודה.

משם התקדמנו עם הרכב למצוא חניה נוחה יותר (יש לנו תו נכה בינלאומי, מה שמאד מקל על החיים בנושא חניה. אבל עדיין לא בכל מקום אפשר להחנות, כמובן) ברחוב טרומן. בסופו של רחוב זה יש גם חניה ציבורית גדולה וחינמית. 

אנחנו מתקדמים ברגל לאורך רחוב טרומן, חולפים מבלי להיכנס ליד ביתו של ארנסט המינגווי עד רחוב דובאל. 

שתיתי מיץ מתוק מתוך אננס גדול, ואכלתי את הפרי המתוק המחובר לקליפה בקיסמים.

לקחנו סיבוב בקרונית (אנחנו אוהבים לטייל בקרוניות ואוטובוסים בסגנון הופ-און-הופ-אוף אבל בדיעבד הייתי מוותרת הפעם ומטיילת יותר ברגל, לספוג את האווירה. מצד שני, היה חם מאד) שנמשך כשעה וחצי, היה נחמד – לא יותר מזה – ונקודת הסיום הייתה קרובה לכיכר מלורי.

זוהי רחבה גדולה עמוסה בבתי קפה ומסעדות ובעיקר הרבה הרבה תיירים. כמו בכיכר ג’קסון בניו אורלינס – גם כאן מוסיקאים, להטוטנים, קוסמים, קוראים בקלפים… אבל את המופע המרהיב ביותר נתנה השמש. התיירים עומדים ליד גדר לבנה, מביטים אל הים ומחכים לשקיעה. זה מראה יפה בפני עצמו. בצד עוגנת אניית קרוזים ענקית, ובאופק מפרשיות רבות הצופות גם הן אל השקיעה.

כשהשמש מתקרבת לים, ניתן לחוש ממש את הציפיה בקהל שעוצר את נשמתו ומביט בפלא. וכשגלגל החמה נעלם בים, אנחת רווחה משתחררת וכולם מוחאים כפיים וצוחקים.

בהרגשה טובה בלב אנחנו חוזרים לרחוב דובאל, מצטלמים ליד פסל הנשיקה הענקי ויושבים לאכול ב- Caroline’s Cafe. חוזרים ברגל (כחצי שעה) אל הרכב שלנו, ומשם כשעה וחצי נסיעה למלון. איזה יום יפה!

תודה ריקי. אני כבר מתגעגעת לפעם הבאה

תודה, אני שמחה שכיף לקרוא

שימו לב לשוטרת – תפקידה, בין השאר, לאסוף מה שנופל על הכביש ולהביא לקהל המשתוקק...

הגיע תורו של הדובדבן שבקצפת – פלורידה קייז! 

רבות פינטזנו על שרשרת האיים הקסומה הזו – ואכן לא התאכזבנו, אם כי המציאות בשטח, כמובן, שונה מהמראה שבדימיון. לפעמים פחות מעניינת ולפעמים – הרבה יותר 

את הבוקר אנחנו מתחילים בפארק הפירות והתבלינים. קראתי המלצות רבות על המקום, וגם המדריך של לונלי פלנט שיבח, אך בפועל מאכזב למדי. יש תשתית מאד יפה, של מדשאות רחבות ידיים, המחולקות לאזורים גאוגרפיים שונים: אמריקה, אפריקה וכולי. יש עצי דקלים ושיחי במבוק, ואגם מלאכותי קטן עם מזרקה בצד, וכמובן עצי פרי רבים ומגוונים. אבל הכל נראה מוזנח ולא מטופח, על העצים אין פירות (נכון שזה פברואר וזו לא העונה לרוב הפירות) והמראה הכללי עזוב. גן הירק למשל, שגדל בערוגת אבן יפות מאד ומולו בריכה קטנה עם מפל מים, נראה קצת מפחיד עם חסה שהגיעה לממדים מפלצתיים כי איש לא קטף אותה, עלי מנגולד עצומים בגדלם וכרוב בגודל אבטיח. גם המוכרת בכניסה נראתה משועממת, ואין מה לדבר על טעימת פירות למשל. הסתובבנו במקום כשעה, בכל אופן בן זוגי חובב עצים מושבע והוא נהנה לזהות עצים שעל חלקם רק שמע עד עכשיו, ונסענו משם. 

בהתרגשות פנינו לכיוון הקייז.

תחנה ראשונה – האי Key Largo. אדם כועס אחד אמר לנו, בחנות קטנטנה שהתחזתה למרכז מבקרים, שאם לא נשכור דרכו שייט בסירת זכוכית או לפחות שחיה עם דולפינים – אין לנו מה לעשות שם כי בכל הקייז אין חופים… טוב, אז זו שטות מוחלטת כמובן. ואכן הגענו לחוף בעל השם הארוך John Pennekamp” Coral Reef State Park” (רוב החופים מוגדרים כ- State Park וגובים כסף בכניסה, אבל הסכום לא גבוה, כמה דולרים לנפש, והכל מתוחזק, מסודר ונקי כך שזה שווה את התשלום). חובבי הספורט הימי מוזמנים לשנורקל או לצלול שם, יש שוניות אלמוגים, דולפינים ומים צלולים. אנחנו הסתפקנו ברביצה על החוף ובהיה במים הצלולים. רצוי לבוא עם סנדלים למים, כי החוף שם הוא לא חולי אלא אבנים.

אחרי שנשרפנו כדבעי, אנחנו ממשיכים לכיוון מרתון, בה נלון בשני הלילות הבאים. יש לציין שבחלק הראשון של הקייז לא כל כך רואים את הים (חוץ מאשר כשעולים על גשר או מגיעים לחוף, כמובן) וזו סביבה יותר עירונית. ככל שמתקרבים לווסט קיי רואים יותר מים ושמיים. רציתי לקחת קיאק או קאנו ולשוט לשמורת המנגרובים, אבל בן זוגי לא התלהב כלל, בלשון המעטה, מהרעיון – ולכן נגנז!

התחנה הבאה – המרינה ב- Islamorada וארוחת צהריים, והפארק Curry Hammock State Park שכבר התחיל להחשיך כשהגענו אליו וראינו איך גולשי עפיפונים מקפלים את הציוד שלהם. רווי שמש וים הגענו ללינה במרתון. 

המלון, שמתיימר להיות “ריזורט” על שפת הים, איננו יותר ממוטל משודרג, שחלק ממתקניו (כגון הג’קוזי) נפגע בהוריקן האחרון וטרם תוקן. אבל החדר נקי ומרווח, ואין סתימה בשירותים, אז הכל טוב… 

(ממשיכה להמתין בשקט להמשך)

 

יעל