תמונות מדהימות!

תודה רבה. כל דיווח על טיול נועד לתת חוויה של חזרה למקום אהוב למי שכבר היה, או לתת הרגשה של חזרה למקום ששייך לי ועוד לא הגעתי אליו למי שעוד לא היה. הדיווחים הצבעוניים באתר של טיולי אחרים באלפ”צ, נתנו את השמחה הדרושה כדי לרצות להגיע לשם, ואכן ממש הרגשתי שלא מיציתי הפעם ושיש לי לאן לחזור. הצבעים, הריחות, הנינוחות והידיעה שאת אנסי לא הכרתי אפילו בשמה לפני כמה שנים (ואולי חודשים?) ורק בזכות האתר התוודעתי לכל היופי הזה, יחזירו אותי שוב לשם, בעזרת השם. אז תודה לכולם ואוסיף קצת תמונות. מי שיש לו תמונות מתצפיות רבארד על אגם בורז’ה וכן מתצפית סמנוז, מוזמן להחזיר לי את מה שהפסדתי…

קניונינג, 

שמח לגלות שאיני היחיד שהתלהב מהכביש הזה. וואו, איזה כביש! רק תיזהרו בבקשה, כי למעלה הוא ממש מסוכן. אגב, טעיתי ושם התצפית היא col de joux ולא jouz. 

היינו 9 ימים ואהבתי מאוד.מוכנה לחזור

אבל, הכי שמחתי לקרוא על  col de jouz plane

גילית לי את השם של המקום היפה הזה!

מעשה שהיה כך,  לאחר שסיימנו יום מדהים בשאמוני פלוס הסיקסט, חזרנו לsamuns וראינו שלט הנושא את שם מעבר הרים הזה.

כמה סיבובים קטנים אמרנו, למה לא? סיבובים סיבובים, קצת בחילות שלי, וקצת התפרעות על הכביש של בעלי, הנאה מרובה מהנוף מדהים ואז האגם היפיפה, והנוף הפנורמי שלא התכוננו אליו. 

ירדנו יש לנו את שם המעבר.

ויקרא שמו col de somsing.

ולא יכולנו להנחות אחרים מעבר לשפת הסימנים. 

אז תודה על הגילוי הנחמד!

ואגב, מבחינת המחיר, יש כרטיס משפחתי ב-190 יורו, כך שזה הרבה -אבל לעניות דעתי שווה את המחיר. 

בלי שום תור, היה לנו מה לעשות למעלה לאיזו שעה ויכולנו גם להישאר אם הייתה לנו סבלנות. מסוקים עברו וכל פעם צילמנו, למרות שכל אחד כזה כנראה מעיד על שבר של מישהו...

אשתי ברחה לקפה במסעדה הסגורה, אבל באמת שלא היה קר, ופשוט לא נמאס לי לצלם מכל מיני זוויות. העננים המעטים התפוררו כך שהיו לנו ממש זוויות נקיות יחסית לכיוון שאמוני ולה הוש. יש גם הסברים על מעבר הגובה (שאגב, לא הפריע לנו מעבר לאולי כאב ראש קל לאחר שעה). ב-11 כבר היינו על הקרונית למטה (הם לא ממש מדייקים על השניה). היו יותר אנשים כשירדנו, אבל גם ככה, לא יותר מדי. 

רכבל ההלברונר לאיטליה היה סגור, כך שהוא פתר לי את הדילמה לטיול נוסף מלמעלה (בתשלום נפרד). 

משם, לקחנו את הרכב (עצלנים!) לחניון ליד mer de glace, היא מערת הקרח. יש חניון חינמי עם לא הרבה מקומות, ממש ליד. ההליכה מתחנת הבסיס של ADM היא כ-900 מטר, עשר דקות. 

למרות ביקורות רבות על מערת הקרח, אנחנו מוצאים את העלות האפסית (65 יורו מול 61) יורו כשווה, כשאפשר לנוח ברכבת. הנסיעה יפהפיה. המליצו לנו לשבת בצד שמאל, ואכן ישבנו בצד שמאל, אלא שהתברר שהרכבת נסעה בכיוון ההפוך למה שחשבנו…. בכל מקרה הנופים יפים משני הצדדים, והיא גם משנה כיוונים כמה פעמים במהלך העליה. נסיעה של כ-20 דקות ואז עצירה, ורכבל נחמד. 

העמק יפה אם כי לא מדהים, אבל ה-480 מדרגות אינן ביחד (כמו שחשבתי) אלא פרוסות כך שהן לא ממש חוויה קשה. לא נעים אבל ממש לא נורא. המערה בסוף צבעונית ויפה, אם כי קטנה. במאי היא הייתה כמעט ריקה. היחידים שהזיעו מולנו היו גולשי סקי שגלשו איכשהו מ-ADM אל מערת הקרח (למרות שהשלג נגמר איפשהו באמצע. הם מן הסתם הלכו את שאר הדרך). יש הרבה מפלים קטנים מהצד הנגדי ויש מים זורמים בצד של הירידה. לדעתי שווה את ההשקעה הקטנה בזה. באמצע העלייה עצרנו, סעדנו, ונכנסנו למנהרה שלפני הנסיעה חזרה ברכבת, לראות גבישים. 

סה”כ ב-14:20 לערך היינו חזרה. משם הלכנו לטייל בעיירה עצמה. יום שני היה יום חג (הניצחון על גרמניה הנאצית) ולכן גם בו הייתה ‘מתכונת שבת’. ביום העיר הרבה יותר עמוסה אבל בחינניות. 

משם החלטנו לנסוע לשמורת הקרקס, בדרך הארוכה אל ג’נבה, שעוד לא ידענו כמה תהיה ארוכה. קיבלתי את הרושם שהשמורה היא ‘מאסט’ ולכן נסענו אליה. מיד עם יציאתנו מהעיר מתחיל גשם קל. מה זה קל? בקושי מגבים. אשתי שמנמנמת בינתיים, מתעוררת ואומרת שאין טעם לנסוע לשמורה בגשם. איך שהיא מסיימת את המשפט, הגשם מפסיק. אמרו שיהיה 2 מ”מ גשם כך שזה לא רלוונטי בכל מקרה לטיול. 

בינתיים הטלפון של אשתי מפסיק לעבוד כי וואלה מובייל (זול, אבל שירות מחפיר. עושים הפוך ממה שמבקשים מהם, יד ימין לא יודעת מיד שמאל, חבל לי לקלקל את השרשור הזה על טענות נגדם, אם ירצו, במקום אחר) סגרו את הקו. היא מתקשרת לארץ, לשיחה של 40 דקות, ובינתיים מתחיל מבול. אנו מתקרבים ל-samoens ולשמורה עצמה, אבל כל טיפה זה כדור טניס – משהו מפחיד. בבקתה שבכניסה לשמורה אין אף אחד, אמרו לי מראש שביום החג הלאומי לא יהיו בשעה הזאת. יש שם רק חמישה שמתחבאים מהגשם. הנהר שוצף קוצף לעומתי מימין. המפל הגבוה מקסים מצד שמאל, ואני ממתין לראות אולי יחלוף זעם. אך לא. אם היה תלוי בי, הייתי לוקח מעיל ויוצא לעין הסערה, אבל היה אתי עוד מישהו באוטו, והעננים אפורים למדי, והמסלול הקצר ביותר הוא שעתיים, וגם ראיתי את המפל ואת הנחל…. 

מסקנה: תכינו מזג אוויר לא כללית, ומה שרלוונטי בשאמוני לא רלוונטי במקום אחר. גם אם זה רק שעה נסיעה. 

אשתי מציעה לנסוע לז’נבה. ככה זה כשלא מכינים טיול, זה נשמע נורא נוצץ ומגניב. נתתי לה כמה דקות שתכין מה יש לראות שם. משלא קיבלתי מענה, החלטתי לנסוע לז’נבה דרך אתר יפה אחר – ממילא חסכנו כמה שעות אז בוא נצא לאגם מונטריוד. מתרחקים קצת והגשם פוסק ואני מתלבט אם לחזור. אבל האפור עדיין מעל לחורשה. לא רוצים שאראה אותה הפעם, אז הבנתי את הרמז לבסוף.

אני פונה לכביש המדהים 354, לפי הכוונת הGPS (אין וויז, שהרי ניתקו אותנו) ורואה בזווית העין col de jouz plane ferme. מה יכול להיות סגור כאן? זו בוודאי טעות או משהו שאני לא צריך (לא הכנתי את האזור הזה כי לא ציפיתי שיהיה לנו זמן מעבר לשאמוני + קרקס). עולים ועולים – זה הכביש הכי יפה שנסעתי בו בטיול הזה – יש בו בסוף ממש פחד אלוקים – כביש צר לגמרי, יש שלג מצד אחד, ומהצד השני אין גדר, ותהום תלולה, ויש מדי פעם מכוניות ממול. שהשם ישמור. לאחר חצי שעת טיפוס פלוס, ולאחר כמה מאות מטרים של הכבישים התלולים הנ”ל, מגיעים לשיא הגובה. יש שלג ויופי של נוף, אבל מישהי אומרת שאין דרך להגיע למונטריוד, ועלי לחזור. את הכל. ארבעים דקות. ואת הקטעים המפחידים. הפעם לפחות התחייבתי לעצמי לעצור ולצלם את הפרות הרועות. אני מחליק למטה דרך הכפרים היפהפיים. הדרך עצמה נפלאה, רק שהטיימינג שלה לא בא לי הכי טוב… 

איכשהו התחברנו לאוטוסטרדה, ושם עברתי לנסוע 110 ולגמוע את יתרת הקילומטרים למלון. אשתי מצאה סוף סוף משהו ליד המלון שלנו, best western בדרום ז’נבה, מלון נחמד ומתאים ללילה ראשון או אחרון, איזה שהוא מרכז קניות ביציאה annemasse. יש גם מיגרוס גדול וסה”כ נחמד מאוד. 

ביום ג’ השכמנו, נסענו כמה ק”מ ועברנו את הגבול (יש פקקים גם בשש בבוקר), מילאנו דלק ב-perly (אין הרבה תחנות בדרך, אבל שם יש הרבה) ומשם לשדה התעופה. ה-GPS לפי הכתובת של אלאמו הביא אותנו לרחוב אבל לא לבניין, וזה קצת קשה למצוא. אתה על כביש ראשי, וכל פעם ימינה יש ‘יציאה’ לבניין אחד. בבניין השני זה היה החברה שלנו. החזרנו את הרכב ולא נשאר לנו הרבה זמן. הכל עבר מהר מאוד בשדה התעופה ז’נבה, מלבד ביקורת דרכונים שהייתה ארוכה מאוד וכבר כתבתי עליה. בסוף נשארנו אחרונים במונית שירות שלקחה אותנו למטוס. מישהו קיטר לידי שחטף 70 פרנק שוויצרי (השד יודע על מה. לא היו לו הרבה דברים). אבל, הפטיר, לא נורא, אני כבר חושב איזה לקוח לחייב…. ברוכים הבאים לישראל (לא היו ילדים, אז זה היה במקום מחיאות הכפיים שכל פעם מנחיתות אותי באחת בארץ, לטוב ולרע). 

יום אחרון בטיול הזה. רצינו להיות על הבוקר באגוויל דו מידי. האגם הלבן לצערי סגור, כך שהתכנית היא לעלות לADM, לקנות כרטיס מולטי פאס שההפרש בינו לבין כרטיס בודד לעלייה עצמה זניח (65 יורו לאדם לעומת 61 ומשהו) ואז כמובן להשתמש בו לרכבת האדומה. למרות שבאתר היו שהסתייגו, זה נראה לנו לא מזיק, ואמרנו שמקסימום, נוותר על הירידה למערת הקרח. 

שנינו קמנו עם כאב כלשהו, אבל הצטיידנו בנורופן למקרה שהאוויר הדליל יחמיר את מצבנו והתייצבנו בשמונה וחצי בתחתית ה-ADM. איחור קל, שאין לו משמעות בתקופה הזאת. קונים מיד כרטיס, עולים תוך כמה דקות. השמיים, למרות הבטחות לגשם מאוחר יותר, עוד לא מעוננים ואנחנו מתחילים להודות על טוב מזלנו כי היום נראה כמזג אוויר נאה מאוד. 

עולים תוך כשמונה דקות לתחנה הראשונה. תכננתי במקור ללכת לאגם הכחול אבל מי שמכרה את הכרטיס מודיעה לי שיש יותר מדי שלג, ואכן – כל האתר מכוסה שלג. יש שעושים רחפנים מהתחנה הראשונה לכיוון שאמוני – לטעמי האישי, בדולומיטיים יותר יפה (אם כי בקול דה לא פורקלאז עוד יותר יפה). נחנו כמצווה לאיזה רבע שעה, כדי להתרגל לאוויר, והמשכנו הלאה לקומה שתיים. 

איני מטייל מאוד ותיק, אבל עליתי על כמה וכמה הרים. לדעתי המון בלאן הוא היפה ביותר, בגלל שלל הזוויות והאפשרויות שהצרפתים בנו בקומה השנייה שלו. יש את היציאה עצמה, ויש לעלות שתי קומות למרפסת תצפית על שאמוני; יש את הstep into the void (המתנו כדקה. אחרינו הגיעה קבוצה מהמזרח הרחוק ומאז היה תור של כרבע שעה), יש זוויות אחרות – הכל מדהים מדהים מדהים. אין לי הרבה מה לומר חוץ מלתת תמונות. צילמתי בלי הפסקה לפחות 200 תמונות וסרטונים. למרות פחד הגבהים, הצטרפתי לאשתי לתוך תיבת ה’חלל’. סתם גימיק, אבל יפהפה. יש אנשים על הצוק הדק והתלול ממול – איך הם הגיעו לשם??

משם נסענו לשאמוני להכיר את העיר. בשבע נסגרים רוב החנויות בתקופה הזאת, אבל עדיין יש הרבה פתוחות. הרחוב הראשי מפתיע כמה שהוא גדול יחסית לעיירות סקי, ויש בו אפילו כמה חנויות נדל”ן. מהכיכר בכניסה נסענו שמאלה לפי ‘דרום שאמוני’, וחנינו ליד הנהר. 

בינתיים תמונות מפארק האיילים merlet parc

עוקבת בעניין, ומחכה לשאמוני ול- A.D.M המדובר (כולל תמונות!!!). מתחשק לי גם

יצאנו מוקדם יחסית אל השוק ברח’ סיינט קלייר שמתחת לטירה בעיר העתיקה. השוק צבעוני, שקט ונעים, והאווירה הנעימה המאפיינת את אנסי קיימת גם בו. השמיים תכולים. 

ארזנו מבעוד מועד את חפצינו, נפרדנו מאנסי, ונסענו אל יומיים טיול בשני מלונות נפרדים, האחד בלה-הוש, והשני סמוך לשדה התעופה בז’נבה.

עולים לכיוון הגדה המזרחית של אגם אנסי, ומבינים מדוע היא גדה קשה יותר לנהיגה באופניים. כאן כבר יש עליות גדולות למדי, ושביל האופניים הרבה יותר קשה. הנוף מתחיל להיות מדהים. הכביש נינוח תחילה, אבל אחרי מנטון-סן ברנרד (לא נכנסנו לטירה) הוא מתחיל להתעגל. הוויז מנסה ‘לחסוך’ לי מאה מטר, ומוריד אותי לכביש פרטי, ממנו נוף פשוט נפלא. עולים עוד ומגיעים לתצפית col de la forclaz. מצטלמים לרגע, ועולים שמאלה עוד עשרים מטר, לחניה (הריקה לגמרי) של מסעדת chalet la pricaz. לקנייה של קפה וקולה הם מאפשרים לנו לשבת רק באזור המוצל. משם יש שביל הליכה (די קל, למרות שלנו כפדלאים היה קצת קשה) בן כרבע שעה פלוס למעלה. אנו הלכנו על הכביש, אבל מי שהולך במסלול ישיר, יקצר קצת. למעלה הנוף פשוט מטריף. כל חצי דקה לערך יוצא לדרך רחפן. יש המון רחפנים פרטיים, ויש גם כמה חברות שמציעות ריחוף באזור. לא מזמן עשיתי ריחוף כזה בדולומיטיים ואני מתלבט עמוקות אם לבזבז עוד פעם המון כסף (110 יורו לריחוף, ועוד 30 לתמונות) או לא. אשתי לא מסכימה להצטרף כך שהחלטתי לא לבזבז שוב. לידנו בונים מעין מטוס בעל חרטום הדומה לציפור כדי לרחף אתו. כמה חאפרים מציעים ברגע האחרון ריחוף ב80-85 יורו. לא יודע אם יש להם ביטוח וכד’. יש רכבים שמעלים את אלו שנרשמו לריחוף מאזור הרחבה של קול דה לה פורקלאז למעלה, אל עמדת הריחוף. יש מעין חצי גורן מלאכותי שבו עשרות רחפנים מתארגנים ליציאה. בניגוד לדולומיטים, שם צריך לרוץ הרבה כדי לתפוס רוח, פה רצים מטר שניים והופ – אתה מתרסק או מרחף. נראה ממש פשוט ומהיכרות – זה אכן כך. הטיסה עצמה אגב מאכזבת, לפחות בזרמים התרמיים של הבוקר – חוצים מיד את האגם, בתוך דקה, וצונחים מטה, לדעתי כל הסיפור 5 דקות. בניגוד למה שנכתב שהם נוחתים בטלואר, אני התרשמתי שנוחתים בפינה הדרומים של האגם, בדשא הגדול שם. ישבנו והשקפנו במשך כשעה, ממש מרגיע. יש גם שירותים שם ואפשר לעלות כמה מטרים ולראות את עמדת ההזנקה של כולם. 

לאחר הרבה זמן אנו מגרדים את עצמנו בעצלתיים ויורדים חזרה אל הבקתה ואל הרכב. עכשיו הרחבה כולה מפוצצת רכבים ואנו מודים שהגענו מוקדם. משם נוסעים אל albertville, בנסיעה בכבישים הצרים להחריד. בעיר, אם ניתן לכנות אותה כך – דממה. יום א’, ואין אף אחד בחוץ. עושים סיבובון עם הרכב, וממשיכים לכיוון הבופור. 

במוצ”ש ישבתי מול המחשב ולמזלי כתבתי בוויז את תכנון היום שלמחרת. התברר לי כי עדיין אין מעבר ל-cormet de reseland. משום מה הייתי אמור לדעת את זה ואיכשהו המידע חמק. החלטתי במקור להגיע לשאמוני עד 14:00 ולעלות על האגוויל דו מידי, אבל הנחתי שזה כמעט בלתי אפשרי, ולכן תוכנית החלופין שלי אמרה שנגיע לאזור שאמוני, ונעלה למחרת על ה-ADM. מזג האוויר למחר מבטיח קצת גשם, מה שפחות טוב, אבל אין מה לעשות. היינו כל כך הרבה זמן בפורקלאז שאין סיכוי שנגיע לשאמוני, אלא אם כן ניקח את האוטוסטרדה, מה שכמובן לא נעשה. 

נסיעה דרך הכפרים לשאמוני, מרגע היציאה מאנסי, אם ניסע בדרך עוקפת לאגם רוזלנד, היא כחמש שעות. אז החלטתי לוותר ולנסוע רק דרך הבופור. וכדי לא לחזור על עצמנו ולחזור את אותה דרך, לחזור מבופור רק כ-2-3 ק”מ ולנסוע למז’ב דרך כביש אחר. 

אז עלינו לכיוון הבופור. beaufort (כביש 925). ושוב, כבישים מדהימים, נהיגה מדהימה (כשהרכב לא אוטומטי ואין פקקים זו חוויה). יש עיזים וכבשים וסוסים, ושדות ענקיים של צהוב (בכל התמונות שבפורום רואים תמיד סגול ורוד. בתקופה הזאת ראיתי בעיקר צהוב ולעתים לבן). הכל ירוק כל כך וכייפי. פה ושם יש מפלים ענקיים. מימיננו זורם לו בעוז נחל, אנו סוטים לרגע מהמסלול, מתיישבים על שדה ענק ליד הנחל לארוחת צהריים-פיקניק ותוהים איפה בארץ היה ניתן למצוא, ביום שאינו יום עבודה, שטח של ק”מ מרובע פרטי שבו אף אחד כמעט לא עובר לידך. 

חזרנו לנסיעה, המשכנו לבופור, שגם הוא שקט לחלוטין. יש עדרי פרות בכניסה לכפר, אבל שום דבר מעבר לזה. שוב שלטים שמעבר קורמה דה רוזלנד הוא ferme, כלומר סגור. כמה תמונות, קניית מזכרות, חוזר אחורה כמה ק”מ ועולה ימינה לפי כתיבת les saisies בוויז. אנו על כביש 2188.  

עוברים את פלומה וממשיכים למז’ב, שגם היא – משועממת לגמרי ביום א’ (אולי בכלל במאי). משם מגיעים לכביש בואכה שאמוני, ומכוונים את עצמנו לפארק האיילות בעיירה שלפניו, לה הוש, שם גם שכרנו את המלון ללילה הזה. לשם הגעה לפארק יש לנסוע מהעיירה כעשר דקות במעלה הרכס שממול למון בלאן. הכביש מדהים, וכבר אמרו להיזהר לא לחנות בחניונים הרחוקים כי יש ממש עלייה תלולה עד להגעה לאתר. הגענו בארבע וחצי, האתר נסגר בשש. 

מדובר בפארק שלא מתאים בדווקא לילדים אם כי ילדים ייהנו ממנו יותר. הנוף האגדי שסביבו, בפסגת ההרים כאשר ממול הכל מושלג, האוויר הדליל, והרכס התלול, נותנים יותר מהחיות שבאמת בפארק. הלכנו במסלול הירוק, הארוך, לפי ההמלצה שלא להגיע לפינה הדרומית מערבית הרחוקה, בה אין חיות. ראינו גם יעלים, גם למה וגם צבאים וחפרפרות. כמובן לא להאכיל את החיות ולא לרדת מהשביל. החיות די קרבות אלינו ויש אפשרות לתמונות מהממות. 

קמנו בנחת, קראנו במרפסת (מזל שיש שבת, אני לא רואה את עצמי קורא בנחת בחו”ל אחרת...) והלכתי לבית הכנסת. מזלי הרע, שרדף אותי כל הטיול (הזמנה בערב ראש השנה כבר אמרנו?) המשיך. היו בבית הכנסת עשרה ולא הבנתי למה מושכים את הזמן, אבל התברר לי אח”כ שאחד מהם לא יהודי (לידו היה ילד שהכי השתתף בתפילה וגם ישב בשקט מופתי כל ערב שבת וכל התפילה בבוקר…) – א’קיצר, המתינו והמתינו, העשירי לא הגיע, ותשע זה נחמד אבל זה לא זה. מילא (אפילו לא הפסדתי קריאת התורה, כי בחו”ל, השנה, בגלל שפסח חל בשבת עד שישי, היה יום טוב שני בשבת שלאחריו, מה שהשפיע על דחיית הקריאה בשבוע, ויצירת פער של שבת בין ארץ ישראל ובין חו”ל, עד להדבקתו, בשבת הבאה-הקרובה). 

הקהילה עצמה נחמדה מאוד והיה קידוש קטנטן אח”כ. אם באים כמה אנשים לקיץ, זה מקום מושלם לשבת, אבל אם ממש חשוב המניין, לצערי זה קצת גבולי. 

את שבת ניצלנו לטיולים בעיר, גני אירופה, גשר האוהבים, המזח, העיר עצמה העתיקה, וטיולון לשאטו (עלייה לא נוראה. נוף שלא שווה את זה). הראות בשבת השתפרה והאגם היה יפה אף יותר. אין מה להשוות בין כמות האנשים שהיו באגם ביום שישי, לשבת. ביום שישי champs de mars היה כמעט ריק, ובשבת בקושי היה מטר פנוי. מוצף, אבל נסבל. בקיץ – אלוקים ישמור מה יהיה שם. בעיר עצמה לא צפוף. יש המון חנויות של רשתות והמחירים (מהקניות של יום שישי) סבירים. אבל לא משהו מיוחד לטעמנו שאין בארץ. 

יש בעיר גלרי לאפייט, אבל לא שמענו המלצות מיוחדות אז לא הלכנו. יש גם קניון קטן בשם courier ובו זארה, ועוד כמה חנויות. 

במוצ”ש הלכתי לסיור לילי ולהחזיר את הרכב לחניון לידנו כדי שיהיה זמין לבוקר יום א’. 

סה”כ עיר מדהימה, נעימה ונותנת תחושה של עוד. מקום נפלא לסיורים באזור (במידה ויש ראות) ותודה לכולם על ההמלצות. 

ברוך הבא! כבוד לי לארח את ה-סופר (author) בה”א הידיעה (למרות שעוד לא הוציא אלא פוסטים. אבל בסוף תשתכנע להוציא ספר), זה שעושה את אירופה כולה לכייפית וגורם לכולנו להירשם לעוד ועוד טיולים… מקווה לתרום את חלקי הבאמת צנוע...

אשתי אומרת לוותר לאור הניסיון העגום, אבל אני מתעקש. נוסעים כ-40 דקות נוספות על כביש 913, ומה נאמר? מרגיש אפילו טיפש לספר. שוב עננים, שוב ראות אפסית (הפעם שני מטר קדימה לא רואים) ושוב מגיע לתצפית ו’הגעת ליעד’ של הוויז. אני יורד מהרכב (אשתי אפילו לא טרחה לעשות את זה) והולך כמה מטרים על הדשא לאזור שבו יש ‘חור’ בין שני הרים וחושב שזה כיוון התצפית. כשמתקרב, רואה שיש שם עצים. הולך לכיוון אחר, גם שם עצים. בקיצור, מסתובב סביב עצמי ובכל מקום יש עצים והמשך של ההר. איפה כאן התצפית?? 

ושוב, הטמטום לרדת את הכל שוב ולדעת שאתה המוזר היחידי שעלה ביום הזה. לכן גם הכבישים היו כמעט ריקים. 

לפעם שלישית אפילו אני לא הגעתי והחלטתי לוותר על תצפית chambotte ועל הנסיעה לשאנאז. נראה לי שבעונה הזאת אין הרבה סירות, ביום הסגרירי הזה יהיה יותר יפה באגם אנסי, ולכן החלטתי לוותר סופית על אגם בורז’ה. זו ההחלטה הנכונה הראשונה ליום הזה. 

החלטנו מרוב עצבים להיכנס לאקס לה בן ולקנות אוכל כשר לשבת. האמת שהעיירה נחמדה מאוד, לפחות בחלק המזרחי שלה (שאליו מגיעים מההרים), אבל שום דבר באמת מיוחד. הגענו לחנות הכשרה  (41avenue liberty) – מינימרקט לא גדול אבל יש גבינת קממבר כשרה וקצת מכל דבר. הבאנו מהארץ יין ובשר ופיתות כך שאין צורך בשום דבר נוסף. אפילו חלות לא היו. 

ידענו שהפיצה הכשרה סגורה ביום ו’. אמרו לנו, אגב, שבעוד שבוע יפתחו שם בורגר כשר. 

אחרי כמה דקות שם, חזרנו לכיוון gorges de fier. החלטנו מראש שלא להיכנס לטירה לידו ורק להיכנס לנקיק. 

כתוב שההליכה היא כ-50 דקות עד שעה. האמת שזה כנראה בקיץ, כי במאי לקח לנו משהו כמו 12 דקות מצד לצד. שאלנו אח”כ את הפקיד שאצלו שילמנו אם לא החמצנו משהו, והוא ענה שזה 50 דקות כולל קריאת כל השילוט…. 

הנקיק נחמד מאוד. משהו כמו 24 מטר גובה, ויש כמעט בהתחלה מד מטר שמראה את כל הגבהים של ההצפות. לא האמנו שיכולה להיות הצפה בגובה כזה, וכשחזרנו אכן אימתנו שהבנו. כמה ימים קודם לכן היה את האסון בארץ בנחל צפית וממש אפשר להבין את גובה המים כשיש הצפה. בינואר, סיפרו לנו, השירותים שבכניסה היו מכוסים במטר וחצי מים. 

מכל מקום הנקיק נחמד אבל לא מאסט. יש בו כמה תחנות עם הסברים (רובם ואולי כולם בצרפתית, לא זוכר). ואז מגיעים לנקודת הסיום. לקח לנו כולל קריאה מסוימת ועצירות 40 דקות. 

משם חזרנו אל העיר. חזרנו לכמה דקות התארגנות במלון (אפשר להשאיר את הרכב בינתיים לכמה דקות ברח’ ולא צריך לחפש את החניון). בגלל שבת לא רציתי לשלם על שהות בחניון ליממה שלמה ולכן חיפשתי חניון חינם – la marquis, על שפת האגם. מצאנו בקלות והלכנו כ-8 דקות צפונה, אל עבר תחנת המשטרה, אל החנות roule ma paole. במקור התלבטתי אם לקחת אופניים ל-4 שעות ואז לוותר על התצפיות או לשעתיים או לא בכלל. לאור אילוצי הזמן (כניסת השבת) החלטנו על שעתיים. אופניים חשמליות לי (25 יורו לשעתיים) ולאשתי, אבל של אשתי היו קצת גבוהות לה והיא העדיפה אופניים רגילות. לא היה לי נעים ממנה ועברתי גם אני לרגילות אבל המוכר הזדרז לשכנע אותי להישאר (הוא גם ידע למה. הרגילות עלו 7 יורו בלבד לשעתיים. גם לא עשיתי כושר, גם יצאתי לא גבר, וגם שילמתי). 

משם, חוצים את הכביש, ואתה על הטיילת. נאמנים לעצה באתר, נסענו על הגדה השמאלית-מערבית. כיף!! אחרי כמה מאות מטרים הטיילת נגמרת והמסלול הופך למסלול אופניים כייפי. שנינו, אשתי ואני, לא בכושר, אבל לא הייתה כמעט בעיה לנסוע. הכל מישורי, יש עלייה אחת או שניים מינוריות לחלוטין. אפשר לעצור הרבה פעמים ליד האגם, הבתים והעצים (איך קוראים לעץ המיוחד הזה, שבתקופה הזאת אין לו עלים והוא נראה כמו אצבעות שלוחות? אשלח עוד מעט תמונה שלו) מדהימים, לא צפוף, לא מסוכן, אפשר לעצור ככל רוצים. חוויה. בדיעבד עוד שעתיים היו עושות טוב על הנשמה, למרות שמיצינו גם כך. נסענו משהו כמו 6.5-7 ק”מ דרומה, עד מעבר למגרשי הטניס (לא הגענו לחוות הסוסים) וחזרנו (הוא סגר בשש אז הגענו ממש כמה דקות קודם). 

משם, טיול רגלי דרך גשר האוהבים, rue de lac, רח’ נוטרה דאם, והמדרחוב. אני הלכתי קצת לצלם, אשתי הלכה לשופינג, והכנסנו שבת. 

התלבטנו בזמנו אם לנסוע לאנסי או לאקס לה בן. האחרון אזור יהודי יותר (800 יהודים) אבל בתי הכנסת פרוסים (יש ארבעה כמדומני) וסה”כ העיר לא מי יודע מה. אנסי עיר יפהפיה, אבל יש רק בית כנסת אחד, ברח’ rue de narvik מס’ 18, ובכל העיר אולי 40 יהודים. בערב היה מניין נחמד מאוד. העיר נעימה מאוד בלילה, ולא מרגישים סיכון. אכלנו במלון סעודת ליל שבת מלאה ירקות וגבינות. 

תמיד כייף להזכר באזור הקסום הזה ותמיד כייף לקרוא את סיפורי הטיול שלך. 

אז הצטרפתי ואני ממתין להמשך. 

שמוליק

פתחנו את הבוקר בשוק. למעשה יש שוק ביום א’, אבל לא היינו בטוחים שנקדיש לו זמן ביום א’ (בסופו של דבר הלכנו גם אז). השוק של יום ו’ דומה מאוד, אם כי הוא מתמקד בפירות ובאוכל ואין בו בגדים ושאר פיצ’יפקעס. הוא לא גדול, ובשעה שהגענו (בערך שמונה) היה רגוע, שליו וכייפי. 

השוק ממוקם בrue de la republique וברח’ סיינט קלייר וכן ברח’ רויאל ובסמטאות. 

הרבה פירות וירקות יפים, ויש גם גבינות, בשר, וקצת פרחים. 

משם התחלנו את הטיול הרכוב. מזג האוויר היה אפרורי, מאז נחתנו, ולא הבנתי את הרמז בזמן. אמרו לנו כל הזמן שרק ביום יפה תלך לכאן ורק ביום כזה תלך לשם, אבל הייתי חצי חמישי ושישי-שבת באזור וזה מה שיש.

התחלנו בנסיעה. מיד מדרום מערב לגבעה שעליה השאטו המשקיף על העיר העתיקה (והמואר בלילה), מתחיל יער גדול. ממש קילומטר נסיעה, ואתה מתחיל את הסיבובים ונכנס ליער. הכל יפהפה, רוכבי אופניים שלא מבינים איך יש להם שרירים לטפס. יש גם קצת חיות בדרך, ואנו עולים ועולים, בדרך ל-semnoz. השמיים אפורים, אז מקסימום יהיו תמונות קצת פחות טובות, מה יכול להיות? 

לאחר כמעט חצי שעה נסיעה וכשאני מתקרב, הבנתי, באיחור, שזה ממש לא זה. הענן יושב עלי, יש כבר שלג, ואפילו משפחה מטיילת בשלג שלידי אל תוך היער והכלום האפור שמאחוריו. הגעתי לחניון עם המסעדה (שנראה שומם, כאלו ייפתח עוד חודשיים שלושה) ואני בקושי רואה חמישה מטר קדימה. רוכב אופניים מקומי שמתנשף כולו מסביר לי שעלי להמשיך עוד כק”מ ל-cret de chatillon, ואולי יותר מכך, במעלה הגבעה, אבל אני מבין מהלבן והאפור שסביבי שאגם לא אראה, ובמפח נפש מחליט להמשיך. זה אומר לחזור כמה ק”מ חזרה, מנסה לצלם את העמק, אבל לא רואים כמעט כלום, ודאי לא אגם. אסתפק בתמונות של אחרים. 

משם המשכנו ל-pont de la abiime. גם פה פתאום יש סימון דרך שהכביש בתיקונים או סגור. הנסיעה היא בתוך כפרים ובשבילים קטנטנים. הכביש סגור אבל איך עושים אפילו רוורס? אשתי אומרת שסגור זה לא בדיוק זה, ושאסע שני מטר על הבוץ בצד ואעקוף את החסימה. זה לא נשמע הגיוני אבל אני ממשיך ובאמת בזכותה המשכתי בנסיעה לגשר המדהים הזה. דומה במשהו לגשר קאלה שראינו אתמול, אבל כאן אפשר לעלות עם רכב על הגשר. הגשר רועד משהו ויש פחד גבהים אבל זה כיף. מיד אחר הגשר נקודת עצירה וארוחת בוקר-צהריים בנוף המקסים. נקודת התצפית שלפני מעבר הגשר (בצד המזרחי שלו) הייתה סגורה. אפשר ללכת על הגשר ולנסות לצלם- די מפחיד אבל לא עמדתי בפיתוי. למטה יש ערוץ נחל גועש ושוצף. למתאבדים, אני מניח שזו בחירה קשה בין הגשר של אתמול לגשר הזה.