וכמו שאמרתי, במשפחה שלי הרוב תמיד התרשמו יותר מטבע מאשר מ”אטרקציות” או עיר, כי זו גם שאלה של אופי וחינוך. 

באשר לזיכרון האחיין, כמו שאמרתי, האחיינית שלי מדגימה איך לילדים קטנים יש מסננת שלמה בזיכרון – היא מתווכחת איתי שנסיעה מלפני שנתיים לא קרתה, או שהיא עוד לא ראתה את הסרט ההוא של דיסני (ראתה ראתה, אומר האבא). 

מרחק של שנים נותן יותר פרספקטיבה. אם כי למשל יש בכל זאת איזו הילה למקום כמו דיסנילנד – אנחנו פנטזנו עליו מהרגע ששמענו על קיומו בגיל 3, ולכן זה באמת היה מרגש מאוד להגיע אליו (גם אם זה קרה אחרי גיל 20, כשכבר יש בך ציניות מסוימת). לילדים זו באמת חוויה מאוד מרשימה, אם כי בעיניי לקחת למקום כה יקר ילד בן 2-5, הרבה לא יישאר בזיכרון. שווה לחכות עם זה. 

גם לגבי זמינות הטלפונים וכד’, ויותר מזה

אצלנו בשלוש השנים האחרונות, בכל פעם שתוכננה חופשה משפחתית בארץ, היא בוטלה מסיבות עבודה [שנינו עובדים בעבודות שבהן אפשר לבטל לנו חופשה]

אם אנחנו בחו”ל, אז אנחנו בחו”ל. יש יחס אחר לנסיעה לחו”ל במקומות העבודה, והם יודעים גם שאי אפשר להקפיץ אותנו חזרה בהתראה של רגע.

אנחנו בחו”ל לא קונים חבילת גלישה, גולשים מהלפטופ בערב ובשאר הזמן פשוט לא זמינים. 

לפחות אצלנו, יש לאטרקציות כמה חסרונות משמעותיים

א. מגבלת גיל שמחייבת את המשפחה להתפצל – ואנחנו, לפחות בינתיים, מעוניינים לחוות את הטיול ביחד

ב. עלות [כן, יש לנו שאיפה לצמצם את עלות הטיול, ואטרקציות לרוב בתשלום]

ג. קושי ספציפי שלנו עם ארועים המוניים [ואכן מאתגר בכל פעם שאנחנו בלונדון]

פסטיבל שאין בו את הנ”ל יתקבל ממש בשמחה, נראה איך יעברו לנו  משחקי ההיילנדס הצפויים בנסיעה הקרובה. 

בארץ החופשה לא מלווה בסקרנות. בד"כ אנחנו מכירים כבר את המקומות שמטיילים בהם, אין את הציפיה לקראת הדברים החדשים והלא מוכרים, ואיתה ההתרגשות. אין אווירת התרגשות וציפיה בכלל, גם אם יש הרבה כיף וביחד.

מהבחינה הזו אולי נכונה התהיה המקורית של פותח הדיון, לגבי הרוויה. הילדים שלי, למשל, הגיעו לרוויה מסויימת מטיולים "סטנדרטיים" לאירופה ומהנוסחה הכביכול מנצחת של לינת כוכב-מגלשת הרים-פארק חבלים-אגם-טירה-לונה פארק, ואפילו עוד לא עשינו כל כך הרבה טיולים כאלה...הציפיה שלהם מטיולים לחו"ל כיום, אני חושבת, היא לא ציפיה לפארקי שעשועים יותר אקסטרימיים מפעם קודמת, אלא לחוות דברים חדשים- נופים שעוד לא ראו, מנהגים ותרבויות מקומיות מעניינות, אטרקציות מסוגים שעוד לא עשינו, לאו דוקא מסעירות חושים יותר אלא שונות ומיוחדות. הם מפנטזים על אפריקה, על המזרח...אז מהבחינה הזו זה נכון, יש רוויה, אבל מבחינתי זה רק לטובה, זה מראה שהם מתעניינים בדברים הנכונים ומבינים שהאטרקציות למיניהן זה רק תירוץ ושמה שיש בחו"ל לעומת הארץ זה עצם העובדה שרואים מקומות אחרים ומכאן העניין.

ומוסיפה שאנחנו עושים חבילת גלישה רק לטלפון של הנהג, בשביל הוייז ובשביל הקשר עם המשפחה למקרה חירום חו"ח.

בחיי שזה כיף גדול לא לקבל את התראות הוואטסאפ והפייסבוק והמיילים כל היום. בערב עם הוייפיי (או הוט ספוט אם לא עובד. ומאפשרים להם הוט ספוט מדי פעם גם בזמן נסיעות ארוכות) משלימים הכל בשעה.

בארץ לא ממש מתנתקים בימינו. הניידים ממשיכים לצפצף כל הזמן. נכון שגם בחו”ל, אבל עד גיל מסויים אתם יכולים להחליט אם אתם קונים חבילת גלישה לכל ילד…

בארץ, אם רבתם עם הילדים והם בגיל ההתבגרות, הם יכולים בקלות לעלות על אוטובוס ולחזור הביתה, זה לא מופרך שימצאו בכל פינה חברים/מכרים. אם לא מעניין אותם המסלול שתרצו ללכת, בלי בעיה תשאירו אותם באוטו או בקיוסק הקרוב ותאספו אותם בסוף המסלול.

בחו”ל כל מה שציינתי למעלה יהיה חלק מהתכנון, אם תחליטו שזה אפשרי ולכן – השעות והימים הרבים ביחד, הם אלה שיוצרים את החוויות המשותפות לטוב ולרע. 

ומילה נוספת – ממש לא חשוב לי אם הם זוכרים את המקומות שהיינו בהם (הם מבקשים לא פעם לדפדף באלבומים ולשוחח על הטיולים) אלא את החוויות שהיו לנו ביחד. וזה שהם בבגרותם אוהבים לטייל בעצמם, בדרכם שלהם – זו הנחת העיקרית שלי.

רבקה

הזכירו כאן את עניין הניתוק. גם אני כמו רבים מתקשה להתנתק באמת במהלך חופשה בארץ מטרדות היום יום (בין אם זה מהעבודה או מסידורים או מחברים) ובטיול בחו”ל יש ממש הרגשה של חופשה. 

המחיר: הטיסות היום כל כך זולות, כך שטיסה ב 200$ כבר נראית לי יקרה… הצימרים כל כך זולים בחו”ל, כך שאני יכול להזמין דירות גדולות ומרווחות של 3 חדרי שינה, 2 חדרי אמבטיה, חצר וכו בפחות מ 400-500 ש”ח. גם הרכב זול ובחו”ל מזמינים רכב בסטנדרד יותר גבוה מאשר המשפחתית הקומפקטית שלנו בישראל. בסה”כ בחופשה של שבועיים חופשה בחו”ל זולה הרבה יותר לעומת ישראל. 

האירועים: בטיול בחו”ל יש יותר הזדמנויות לייצר חוויות – כי אפילו ביקור בסופר זה “אטרקציה”.

אני לא מתחבר לאידיאליזציה של טיולים נטולי אטרקציות. מה רע באטרקציות? אפילו עיירה נחמדה נהיית יותר נחמדה אם יש שם גם איזה פסטיבל יפה. גם בטיולים שלי בלי הילדים אני אוהב ללכת לאטרקציות… יש לא מעט מבוגרים כמוני שמגיעים ליוניברסל ונהנים מאוד. משתדלים לשלב בכל טיול פארק שעשועים ראוי כי כולנו אוהבים את זה. רכבת הרים לא תורמת לגיבוש משפחתי? לא הייתי ביער השחור (עדיין) בגלל שמשתדל לטייל במקומות פחות המוניים אבל בהחלט יכול להבין למה כל כך הרבה משפחות רוצות לטייל שם.

לדעתי כל מקום חווים אחרת בגילאים שונים. אפשר להגיע לפריז בתור ילד ולהתלהב מהאייפל, לחזור לשם בהמשך עם בת זוג כסטודנטים ולהנות מחוויה רומנטית, ואולי בהמשך לחזור לשם עם תקציב גדול יותר ולהנות מאוכל גורמה איכותי. ביקרתי בניו יורק ובסן פרנסיסקו כבר עשרות פעמים ועדיין אני מתרגש מחדש לקראת כל ביקור… מקומות גם משתנים וביקור באותו מקום אחרי 20 שנים יכול להיות שונה לגמרי.

כאשר הייתי ילד טיסות היו דבר יקר ולכן יצא לי לצאת לטיול בחו”ל עם ההורים רק פעם אחת. היום מחירי הטיסות זולים מאוד ויש אפשרות כלכלית לצאת כמשפחה. ובעתיד? אולי בעתיד כאשר הילדים יגדלו מחירי הנפט יעלו כל כך שטיסות יהפכו להיות מוצר מותרות לעשירים? לא נצטער אז שלא טיילנו יותר כאשר זה היה אפשרי?

אני לא חושבת שלשאול היום את האחיין שלך מה הוא הכי זוכר מהטיול האחרון זו אינדיקציה נכונה.

א. יותר מעניין מה הוא יענה לך כשכבר יהיה אדם בוגר, ממרחק של שנים

ב. אני חושבת שהילדים לא תמיד מודעים לתהליכים שעוברים עליהם כמשפחה. הם לא מנתחים את הסוגיה כמונו, אבל הטיולים הופכים לזיכרון שהוא מעבר לסך כל המקומות שהיינו בהם ואיפה היה הכי כיף. זו חוויה כוללת שבלי שהם מודעים לכך- "עושה" את כל מה שכתבנו כאן.

ג. כשאני שואלת את הילדים שלי, לא מה היה להם הכי כיף בטיול ספציפי אלא איזה טיול בכללותו היה להם הכי כיף, אני רואה שהם לא בוחרים לפי כמות האטרקציות או איכותן אלא לפי האווירה שנחקקה בהם מהטיול בכללותו, וזו נקבעת מהדינמיקה המשפחתית באותו טיול, הנסיעות, הנופים, האווירה והגיוון באותה ארץ שהיינו בה, ובעיקר שמתי לב שמה שמאוד משפיע על ה"בחירה" בטיול הכי טוב מבחינתם זה איך העברנו את השבתות באותו טיול וכמה הן היו מוצלחות מבחינתם, לא בגלל בריכה שווה שהיתה במקום, או משהו כזה, אלא משהו באווירה המשפחתית שהיתה. אנחנו לא נוסעים בשבת, כך שזה יום ללא נסיעות לאטרקציות וטיולים. היינו בקיץ האחרון חודש בארה"ב, עם ארבע שבתות כאלו, ובסוף ארבעה ימים בדיסני ויוניברסל. אז כשהם נזכרים בערגה דווקא בשבתות, ומתווכחים איפה היה יותר כיף- בשבת שהיינו אצל השכנים שלנו מפעם (כשגרנו שם והם היו קטנים מכדי לזכור לגמרי, וחלקם עוד לא נולדו) או בשבתות בקרוואן, ודיסני בכלל לא נכנס לדיון (למרות שברור ששם היה להם הכי מסעיר ופאן, אבל זה לא נחקק כחלק מהחוויה המשפחתית אלא כמשהו מנותק. זה משהו שכל אחד חווה לעצמו, הם לא יגידו אחד לשני פתאום "איזה כיף היה בספייס מאונטיין, אה?") זה משמח ומרחיב את לבי.

הדיון עבר לשני מישורים מרכזיים

הראשון מדבר על העובדה שהטיול חשוב מאוד לגיבוש המשפחתי יותר מאשר לספק את צרכי הילדים. אני בהחלט מתחבר למשפט הזה. עם כמה הסתייגויות.

הראשונה – גיבוש משפחתי אפשר להשיג גם במקומות פשוטים הרבה יותר לטיול – כגון – ישראל. אני אוהב מאוד את נופי הארץ ואת מה שיש לה להציע ומלון בארץ (ועד כה לא מכרנו את הבית בשביל לממן אותו) מספק בהחלט (בינתים) את תחושת הביחד המשפחתית החשובה ביותר. להסתייגות הזו כמובן יש הסתייגות משל עצמה – במלון בארץ יהיה קשה/מוזר להישאר יותר מ 4-5 ימים ברצף כאשר טיולים בחו”ל עם ילדים הם לתקופה ארוכה יותר כך שקשה להשוות בדיוק בין שתי האפשרויות הללו, ובעצם אולי קשה להשיג את הגיבוש המשפחתי “באמת” בארץ (או לחילופין – האפקט בחו”ל חזק הרבה יותר!)

ההסתייגות השנייה היא ההסתכלות של הילדים עצמם. 

עשיתי מדגם לא מייצג עם האחיינים שלי כשנה/שנתיים לאחר שחזרו מטיולים גדולים בחו”ל עם משפחתם. שאלתי אותם – מה אתם הכי זוכרים.. ממה הכי נהניתם. תשובתם החד משמעית הייתה – אחת האטרקציות שחוו בדרך (פארק אירופה, וכדומה..). מדובר בילדים סקרנים מאוד, ערכיים מאוד מתעניינים מאוד ובוגרים לגילם, וכאלו שמקבלים חינוך שאינו לצריכה ומסכים כל היום.

אז התחילה אצלי התחושה שבעצם מה שהם זוכרים ביותר או מתרגשים ביותר אלו האטרקציות הללו. ובעצם זה דומה לפרסומת שהייתה לפני מספר שנים למעדן “דני” – כי בשבילו זה דני ובשבילך חלב.. בשביל ההורים זו חוויה משפחתית מגבשת, ובשביל הילדים אלו רכבות הרים. לא שזה כל כך רע – הרי הילדים סופגים דברים לאישיות שלהם בתת מודע גם מבלי להבין/להכיר בזה. אבל ילד שזוכר בעיקר את פארק אירופה מטיול קרוואן ביער השחור ושוויץ – יצטרך משהו “חזק” יותר בטיול הבא כדי שלא יתאכזב (ואגב – הם קיבלו – את מערב ארה”ב שנתיים אחרי זה)

אגב, מאמר מוסגר – היער השחור הוא היהלום שבכתר בטיולי האטרקציות עם ילדים. טיול שכל יום בו הוא אטרקציה כזו או אחרת. כל משפחות ישראל (כמעט) נסעו או ייסעו לשם. נכון שחלק מהן גם ילכו לכמה עיירות יפות באלזס, או יטפסו על הטיטליס (שהוא בעצמו אטרקציה). אבל טיול כזה דיי ממחיש את הצורך של רבים לספק את הילדים. מחוסר יידע מלא – לתחושתי גם טיולי המשפחות הפופולריים בהולנד עונים על ההגדרה הזו – עם שלל פארקי השעשועים שבה (חיטהורן ושות’..)

ומצד שני – אולי אני שופט בחומרה רבה מדי את האטרקציות.

טיול בר המצווה שלי היה למזרח ארה”ב וקנדה. 

המקומות שאני זוכר בעיקר הם מוזיאון המדע בטורונטו, ירידה מתחת למפלי הניאגרה, מסלול טבע יפהפה שנקרא Lost River אי שם בהרים הלבנים, שייט בסירות פדלים באגם ג’פרסון בוושינגטון, אוכל סיני ראשון באיזה ג’אנקיה אי שם ומייד לאחר מכן – אסלות קטנות מדי במוטל שלנו. 

פחות התרשמתי מדיסני למינהם למשל.

אז אולי אני לא מדגם מייצג . הטיול הזה נשאר בי חקוק כבר למעלה מעשרים וחמש שנים וכנראה שטבע בי את הרצון העז לטיולים בעולם מאז ועד היום. התחושה שלי היא שאם הייתי נוסע עוד ועוד דאז – היצר הזה היה חזק פחות. אבל קשה לדעת באמת הרי.

שבת שלום לכולם ותודה על השיתופים המעניינים

שיהיה ברור – יש גם ריבים וחיכוכים! אין ספק… אבל זה עוד פן של הגיבוש… אין טוב בלי רע, אבל לומדים על הדרך קצת להתחשב, קצת להתאפק, קצת ללמוד מטעויות, ואפילו קצת להתפרק…

למשל, הבנים עכשיו בגיל המיקסר (אוכלים כמו פילים ורזים כמו שרוכים). לאחד מהם יש גם יכולת הכלה של פיל, כלומר גם אם הוא רעב אין לו שום בעיה להתאפק זמן רב. השני לא אוכל כלום בבוקר, מתפקד על טנק ריק, עד ש...פתאום הוא נהיה רעב בבת אחת, ואז, אם אין באותה שניה אוכל – הוא נהפך מילד מתוק ומצחיק וטוב-מזג למפלצת ששום דבר לא ירגיעה מלבד אוכל בפה ועכשיו. כבר בביס הראשון הוא חוזר לעצמו – אבל שניה קודם – שאלוהים יעזור לנו. למדתי את זה על בשרי בלונדון – אמנם היינו בדרך לבורו מרקט, אבל עד שהגענו, במקום לעשות קודם סיבוב בכל הדוכנים ולבחור מה אנחנו רוצים – נאלצתי מיד לעצור איתו בדוכן הראשון כדי להרגיע אותו. למדתי.

עדי – סליחוז מי זה מעולה! רשמתי בפני

אחרי הרבה טיולים הגעתי למסקנה שהנוף היפה או האטרקציה המיוחדת נשארים בתמונות, בזכרון מהטיול נשארות בד"כ חוויות מהדרך ( מסעדות, מפגשים, מקומות לינה וכו) או מה עשינו באותו נוף או אטרקציה..

וגם אני אצטרף לכל המאשרים שלא הכל ורוד.. לנו היו טיולים סופר מוצלחים וכאלו שאחריהם רק רציתי להכריז שיותר לא יהיו טיולים משפחתיים....

בשנים האחרונות מטיילים רק בחו”ל משום שהבן הצעיר משחק בליגה בכדורגל, מה שלא מאפשר נסיעות בסופ”ש. 

הבנים שלנו בגילאים 18.5, 17 , 13 עדיין רוצים לנסוע איתנו. השנה זו פעם ראשונה שהגדול נשאר בצבא ולא יצטרף לטיול בקיץ. נסעתי איתו לפני הגיוס רק אני והוא לברצלונה. היה כייף אמיתי ביחד.

השנה נתתי להם 2 אופציות לטיול. הילדים ענו לי שלא משנה להם לאן נוסעים, העיקר להיות ביחד.

שרק נמשיך להנות מהמשפחתיות וביחד שלנו.

טל

אבל בסה"כ, החוויות הטובות גוברות על זה, ואני תמיד מתבאסת ומתעצבת כשהטיול מתקרב לסיומו, וכל פעם מחדש, אחרי משהו כמו חודש התאוששות, אני מוצאת את עצמי עם אצבעות מדגדגות, מתחילה לחשוב ולתכנן את הפעם הבאה.

אם זה לא ככה- אז באמת לא חייבים לנסוע. אבל אני חושבת שללא קשר לחו"ל או בארץ, חייבים להקדיש זמן ואנרגיות לחופשות משפחתיות, וללמוד מה ואיך נכון לעשות את זה עבורכם.

מוכרחה להגיד שהתיאורים כאן של חברי הפורום נשמעים מאד אידיליים.

אני גם תמיד מקווה לגיבוש משפחתי, שאמנם קורה, אך יחד איתו יש גם המון קשיים. הצמידות הזאת מובילה גם להמון חיכוכים ומריבות. גם תחומי העניין של הילדים כל כך שונים שהרבה פעמים ממש קשה לגשר על הפער.

אתן כמה דוגמאות מהטיול הכי ארוך לארה"ב:

 הגדול חובב הסטוריה. מאד. הקטנים לא מתעניינים בכלל. הגדול שונא פארקי שעשועים. לאחרים זהו שיא הטיול. אז נכון שלמשל באורלנדו הוא קיבל החלטה מושכלת ביום הראשון לא לקטר, ולנסות לזרום, ובכל זאת...הוא השתעמם והתעייף, לא היה מי שיעלה עם האמצעית למתקנים המפחידים (הוא וגם אנחנו התנדבנו בתורות, אבל במסורה ובטח שלא לרכבות המשוגעות שהיא רצתה וזה תסכל אותה). 

ובנסיעות - זה בכלל קשה. במיוחד עם הצעיר שמשתעמם ומתחיל להציק. אז משחקים קצת, ומאפשרים לו לשחק בטלפון ובטבלט (הרבה..), אבל כמה אפשר?? ואז מתחילים הריבים והצעקות, ואנחנו כועסים גם על הגדולים שמפריעים לנהג, והנה אנחנו מגיעים למפלי הניאגרה המדהימים כשהבכור מתקשה להתלהב כי הוא עוד כעוס ונזוף.

בסופו של דבר כמובן שנהננו, אבל הרגשתי סחוטה. בנוסף לאחריות על כל מרכיבי הטיול מתכנון ועד ביצוע, להתמודד כל הזמן עם הסיטואציות האלה. 

חזרנו וכל מה שרציתי היה לנסוע רק בזוג.

אני רוצה להניח שככל שמתנסים יותר, לומדים איך להשתפר

ועוד משהו שכדאי לזכור ולהזכיר, דווקא בעידן הצרכנות שבו אנו חיים (לצערי) כיום: ילדים שלא חונכו בביתם כ”צרכנים” שכל תפקידם בעולם הוא רק להיות הציר שסביבו הכל מסתובב ואל פיתחו הכל יוגש (ורצוי מאוד גם שיקלע לטעמם, או ש…), ויש לי הרגשה שרוב הילדים של משתתפי הדיון אכן אינם כאלה – גם תורמים המון להנאת הטיול.

שוב דוגמא מאצלנו: באוגוסט האחרון היינו בטיול משפחתי חלקי בלונדון – רק אני והתאומים ברי המצווה. גרנו בדירת אירבנב בנוטינג היל, היינו הרבה זמן יחסית (11 יום). הבנים שלי יותר פתוחים וידידותיים ממני (אני די ביישנית עם זרים), ויצרו קשר מקסים עם השכנה בנוטינג היל, עם בעלי בית הקפה השכונתי, ואפילו עם יהודי קשיש ציני ומצחיק בטיוב. בזכות בני נהניתי מחוויה הרבה יותר חברתית ואישית ממה שהייתי זוכה לה בלעדיהם.

באחד הימים נסענו ברכבת מלונדון לליברפול. מבחינתי, מעריצת ביטלס שרופה שמכירה בעל פה את כל סיפור ילדותם בעיר הנמל הצפונית, שדמיינה בנעוריה איך נראה הבית של ג’ון והרחוב שבו גדל פול ופני ליין והברבר שופ, להגיע לליברפול היה כמו יהודי מאמין מהגולה שמגיע לראשונה בחייו לירושלים. התאומים שלי היו רחוקים מאוד מהמצב הזה, ולכן קצת חששתי מהיום הזה שהיה יום קשה – יצאנו ברכבת מלונדון בשש בבוקר וחזרנו בעשר בלילה, וכל ליברפול היתה בעצם רק בשבילי.

חששותי התבדו ובענק. הבנים לגמרי פירגנו להתרגשותי, התיידדו כמובן עם סטיבי המדריך המעולה שסגרתי לנו, ושוב – הוסיפו לי עוד זווית והעשירו את החוויה. זאת בעצם המשמעות של משפחה – בין השאר גם לחוות (ולהדבק! זה עבד!) באהבתו של בן משפחה למשהו שאתה עדיין לא הכרת.  

נוזכר פה הדימוי, או יראת הכבוד של “שכיות החמדה בעולם”

אני רוצה להזכיר שבמידה מסויימת גם אנחנו מתאכזבים כשרואים אותן במציאות. אז אולי דווקא זה שהילדים עוד לא מגיעים עם יראת הכבוד הזו זה לא נורא?

למה אני מתכוון?

המונה ליזה למשל במציאות שלנו כתיירים הרבה פחות מרשימה (תמונה לא גדולה, רואים אותה יחסית מרחוק בגלל מסך הזכוכית וגודש האנשים)

פסל החירות/מגדל אייפל – התור לעלות למעלה מאד מתיש

חילופי המשמר בארמון בקינגהאם – שוב עומס של אנשים וטקס פחות מרשים ממה שפנטזנו

הבית הלבן / דאונינג 10... – לרוב אי אפשר להכנס ולפעמים אפילו אי אפשר ממש להתקרב

ואני מניח שאפשר להוסיף פה לרשימה עוד הרבה אתרים בסגנון.

כי בסופו של דבר הפנטזיות שלנו נבנו ע”י תמונות שצולמו כשאין אנשים, כשהצלם חיגה שעות לזוית הנכונה של האור, ועברו ריטוש כזה או אחר. או שנבנו ע”י סיפורים שאולי היו נכונים לזמנם אבל פחות נכונים היום וכו’.

אז אולי זה לא כזה נורא שלילדים אין את יראת הכבוד הזו, ושאת הדברים האלה הם לוקחים כפשוטם – לונדון היא פשוט עיר גדולה שגרים בה 10 מיליון אנשים, חלקם מהגרים, חלקם עניים, חלקם מדברים במבטא שקשה לנו להבין, יש בה פקקים, זיהום אויר, הרבה מלכודות תיירים, ומעט נוכלים שמנסים לצוד תיירים. 

אחרי הטיול הזה, כל הטיולים שלנו, גם בארץ וגם בחו”ל הפכו לזמן המשותף שלנו כמשפחה, הזמן בו אנחנו צוברים חוויות יחד, הזמן שאנחנו לומדים הכי טוב להכיר אחד את השני. גם הבחירות איפה לטייל – וככל שהם גדלים הם שותפים לבחירות האלה – בסופו של דבר מגדירים אותנו גם בפני עצמנו.

ועוד משהו, אם חשוב לנו ללמד את הילדים הנאה מהי, להכיר תרבויות אחרות (גם באירופה זו תרבות אחרת), אם חשוב לנו ללמד אותם נימוסים, פתיחות להתנסויות חדשות – בחו”ל זה אידיאלי, גם אם זה קצר, ובואו נודה, הרבה יותר קל לעשות זאת בשנים האחרונות כי הרבה יותר זול וזה מזמן כבר לא סמל סטטוס. במחיר שנוסעים לשבוע סביר באירופה קשה לבלות יומיים בארץ…

ומילה אחת חשובה – כיוון שהילדים שלי כבר גדולים, אני שמחה לראות את הפירות.

הנה הסיפור שלי על הטיול ההוא בנורבגיה, שם נפלו לי כמה אסימונים…

רבקה

כיום קל מאי פעם מבחינת עלויות לנסוע לחו”ל עם הילדים שלנו, אבל אם יש אופציה כזו (כי לא לכולם יש) כדאי לדעתי גם לעשות חופשות זוגיות – קצת שקט להורים שאין ביומיום, ולילדים קייטנה אצל הסבים. בעיניי זה גם פתרון טוב כשהילדים ממילא קטנים מדי (פעוטות) מכדי לזכור משהו ואין לחופשה ערך מוסף עבורם (או אם החופשה היא במקום שמחייב חיסונים וללא שירותי תברואה נאותים הרצויים לגילאים הרכים).