מיכל – 

העלית בי חיוך, ולאהוב אני מוכן תמיד ..

חווה אלברשטיין אכן נפלאה ותודה גדולה שנתת לה כאן מקום.

דפנה – 

כמו שניתן היה כבר להבין, יש לי בהחלט חולשה לאהוד בנאי, ולשיר הספציפי הזה שצירפת – במיוחד. הוא ליווה את המצגת שהכנו לבן לבר המצווה –ולמלאכים שמעליו היתה עבורנו משמעות מיוחדת. תודה שבאת. 

יונה וקשת – 

תודה על הקריקטורה. בהחלט אוהב. ותודה על ההשתתפות הערה. 

ונראה שלפעמים החגיגה נגמרת, ואני לא חושב שאני יכול לסיים בלי אחד השירים היפים ביותר לטעמי שנכתבו בעברית, ושוב זהו אברהם חלפי – המעטיר על מצחה זהב שחור …

עטור מצחך זהב שחור 
(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר' 
מצחך מתחרז עם עיניים ואור, 
(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר' 
אך למי שתהיי 
חייו מלאי שיר. 

חלוקך הורוד צמרירי ורך. 
את בו מתעטפת תמיד לעת ליל. 
לא הייתי רוצה להיות לך אח, 
לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך 
ורואה חלומות עגומים של קדושה 
ולמולו את אישה... 

את אוהבת להיות 
עצובה ושותקת 
להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק 
ואני, שלא פעם אביט בך בשקט 
אין קול ודברים 
שוכח הכל על אודות אחרים. 
שוכנת נפשי בין כתלי ביתך 
ושבויה בין כתלייך 
ממני נפרדת 
עת אני בגופי נפרד ממך. 

פרוש חלומי כמרבד לרגליך 
צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך 
לבשי חלוקך הורוד לעת ליל 
עוד מעט ואבוא אליך. 

עטור מצחך זהב שחור 
יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר 
אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור 
כשיכור... 
עטור מצחך זהב שחור.

ואין טוב מלהאזין לשורות האלה בעברית הזאת מפיו של האחד והיחיד …(בליווי הנפלא של יהודית רביץ וקורין אלאל)

היו ברוכים,

שמוליק

השביל שלכם יהיה מעניין ומרתק השנה ! מקוה שתשתפי אותנו !הרבה בהצלחה.!

...יהיה לנו במשותף חלק מהנופים ...קצת אחריכם

מיכל – איזה שיר יפה של חווה אלברשטיין שלא הכרתי קודם! הבוקר הוא זמן מצויין לאהוב. תודה!

דפנה – השיר הזה הוא שיר ה-TMB שלנו השנה. מעבר להיותו שיר יפה ומרגש, כמאפיין את שיריו של אהוד בנאי, הוא מתאר במדוייק, באופן מפתיע, את תחילת הטראק שלנו בעיירה קורמאיור – יוצאים מהעיירה בבוקר ומתחילים לטפס על ההר… (חתיכת טיפוס, 800 מטר). מקווה שמלאכי הציפורים אכן ילוו אותנו ובעיקר ירחמו עלי ועל הכושר הלא-ממש-אולימפי שלי.

שיר שקשור גם לטיולים ומחזיר אותי לארץ שלנו -לנופים,הריחות והצבעים

אהוד בנאי -יוצא לאור

השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.

לך עליו, עלה עליו עכשיו
לך עליו, עלה עליו עכשיו
מלאכי ציפורים מעליך
מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור.

אהבתי והזדהיתי עם רבים רבים מהקטעים/שורות/שירים שצורפו לכאן.

הנהנתי בראשי על דבריה של אורנה על הצבעים השונים לעולמנו הלא פשוט.

הנהנהתי שוב בראשי לאמירתה של TAGA על השורות העצובות (והיפות).

הנהון נוסף בקוראי את יונה וקשת על החוט המקשר בין השירים שהיא אוהבת והנהון עצוב נוסף על נוער שחלקו אינו שוחה בנבכי המילה הכתובה.

גם אני התקשיתי לזקק את יפי המילים לשורה אחת אהובה.

שני שירים ששרה חווה אלברשטיין הנפלאה –

ומילות השירים ? מתרחב הלב לקראן ולהקשיב להן.

הבוקר הוא זמן מצוין לאהוב

מילים ולחן: חוה אלברשטיין


הבוקר הוא זמן מצוין לאהוב 
צריך לאהוב בכל בוקר 
לפני שיוצאים אל קולות הרחוב 
טרדות החיים השגרה להדוף ולרדוף 

הבוקר הוא זמן מצוין לאהוב 
לפני שיוצאים אל קולות הרחוב 
שגרת החיים להדוף ולרדוף 

צהריים היא שעת אהבה מתוקה 
אהוב אותי בצהריים 
כשהאור מסנוור והשמש מכה 
בלי סודות בעיניים פקוחות לרווחה אהבה 

צהריים היא שעת אהבה מתוקה 
כשהאור מסנוור והשמש מכה 
בלי סודות בעיניים פקוחות לרווחה 

בלילה חשוב לאהוב פי כמה 
חשוב לאהוב בכל לילה 
לפני שמגיע הבוקר הזר 
לחוש עוד ועוד מה שחם וקרוב ומוכר 

ביום ובלילה תמיד לאהוב 
כל רגע נכון וכל רגע הוא טוב 
כל רגע הוא זמן מצוין לאהוב 

חיוכים

מילים: לאה נאור
לחן: אנחל קבראל

אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא 
אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם 
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמים 
אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם? 

אם יש עוד קרקסים וליצנים ולא בספר 
אם צחוק הילדים נשמע צלול ולא רחוק 
צוחק השוק, הים, הפעמון של בית הספר 
אז למה גם אנחנו לא נלמד לצחוק? 

כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים 
לא לקמץ בחיוכים 
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב 
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם 
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב 

כדאי גם לחייך, מותר לכעוס 
אך בזהירות לא להרוס 
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר 
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים 
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר 

שמוליק – תודה על השרשור הנהדר הזה 

תודה יונה וקשת ותודה לך TAGA. 

אגב השיר של יונה וקשת וההסבר היפה שלצידו, שוב, באיזה מנגנון משונה, נזכרתי דווקא בשירו האפל והמדהים של אדגר אלן פו – העורב – ואם תשאלו מה הקשר בינו לבין שורות בעברית, אפנה את מי מכם שיתעניין  לתרגום המרהיב והיפהיפה לעברית של זאב ז’בוטינסקי לשיר לאו-בר-תרגום הזה.   

אז יש לנו טבע ויש לנו אדם, ויש לנו צער ויש לנו שמחה, ומה עם קצת אהבה? 

אז אני מאוד אוהב את אהוד בנאי ואת העברית שלו, העשירה בצניעותה, והנה דוגמא אחת ושורה אחת או שתיים ששבו את ליבי במיוחד (ואם תשמעו את השיר ברקע, הנאה כפולה מובטחת) –  

מה אביא ילדתי הקטנה 
מה אביא לך מתנה 
מה אביא ילדתי הקטנה 
מה אביא לך מתנה 
אביא לך שיר אוהבים 
אביא לך אור כוכבים 
אביא לך רוח של ים 
אביא לך את כל העולם 
אביא לך צחוק ילדים 
שיבהיל את כל הפחדים 
אביא לך בשתי ידי 
אביא לך את כל חיי 
את הדרך אלייך אהפוך לתמונה 
ואביא לך אותה במתנה 
את הדרך אלייך אכתוב לתוך שיר 
ואביא לך אותו בבוקר בהיר 
כל הדרך אלייך אכתוב את השיר 
ואביא לך אותו בבוקר בהיר

שמוליק

כשאני מנסה למצוא איזה חוט מקשר בין השירים שאני הכי אוהבת, אני מגלה שתמיד אני חוזרת לקשר המיוחד בין האדם לטבע. והשירים שאני אוהבת במיוחד לא מסתפקים בשימוש באוצרות הטבע כמטפורות לטבע האדם, אלא יוצרים אינטרקציה אמיתית ביניהם, כזו שיוצרת סינרגיה המעצימה את שניהם בכישוף שנוסק למעלה, מעבר למילים עצמן. כזו, למשל:

ולילה אחר / אברהם שלונסקי    

וְלַיְלָה אַחֵר. סַלְחָנִי וְעָגֹל, 
כְּכֶתֶר עֵצִים לַאֲגַם הַנָּגֹל. 
כַּיְקוּם שֶׁהֵבִין 
כִּי אֵין מַעַן לָנוּס. 
כְּאָמֵן. 
כִּגְזַר-דִּין. 
כְּפִיּוּס.   

וְנָשְׁקוּ צַמָּרוֹת זוֹ לְזוֹ בְּאִוְשָׁה 
וּבִרְחִימוּ. 
וְסָלְחוּ אָב וָאֵם וְיָדִיד וְאִשָּׁה 
וְהִשְׁלִימוּ. וּבַגָּן יִזְדַּקֵּף הָאִילָן שֶׁנִּגְדַּע 
וְיַבְשִׁיל מְלֻבְלָב וְרָטֹב. 
וְחִיְּכוּ אֱלֹהִים כְּסִיּוּם אַגָּדָה 
כְּסִיּוּם אַגָּדָה בְּכִי-טוֹב. 

ומשום מה, הרקפת הזאת שלך שהנצה בין חגווי הסלע הורוד, הזכירה לי עוד ‘שורה עברית’ של יהודה עמיחי שאמר כה בצדק כי – 

“בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל”.  

משחירה אדמה נחרשת,

פני המים - תכלת ואור,

מוריקה בשורת הדשא

בחגוי הגבעות, במסתור,

ורקפת צנועה מבקשת

להווריד על סלע אפור.

רחל

***

בילדותי, כשלמדנו את השיר, התבקשנו לצייר בעקבותיו.

ראשו של הסלע שעליו צמחה הרקפת שלי הווריד גם כן.

אורנה

וגם מתקשר לעצב התהומי שניבט מהיופי הזה – דוד גרוסמן על בנו שהלך ממנו - 

יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות -
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.

ואם בבאנליה שלפני שקיעה עסקינן, נזכרתי בעוד בית מתוך השיר דרישת שלום של רחל שפירא שאני כה אוהב (ומי מכם שיזדמן לו – ממליץ בחום רב מאוד ללכת ולהנות עד בלי די בערב שהיא עושה, איני יודע האם קבועים כעת מועדים) - 

שעת ערבית לאט נגמלת
מלהט החמה,
חלון נפתח, נפתחת דלת
ובשכונה תכונה.
עוד ההורים זקוקים לילד
ועיר לשאונה,
ואנחנו זה לאלה
והשיר למנגינה.

שמוליק

יפה, לא? רק המילים הגולמיות, שום ה׳ הידיעה מיותרת, שום ריכוך. רעיון מזוקק. מזוכך. צרוף. עצוב. לא עצוב. 

מתוך בנאליה לפני השקיעה. (שם שכשלעצמו הוא שורה נהדרת).

את כל כך צודקת!

קורה כל כך הרבה שאנו מקשיבים לשירים אהובים המלווים אותנו שנים ופתאום באיזה שלב מבינים שאף פעם לא הקשבנו באמת למילים…

והיה זה וולטר שאמר - "אילו היו לי מילה טובה או רעיון ראוי לא הייתי מרשה לעצמי למות." 

שבת שלום ומלאה במילים טובות,

שמוליק

איזה שירים נפלאים הבאתן לכאן עידיש, אורלי ורחל. 

פורטים על כל הנימים. 

רחל – תודה על המילים החמות.

אגב שיר הקסם הזה שהבאת, אני חב תודה שאין לה שיעור לאישתי אהובתי על נחמת אמת ששלחה לי בזמנים קשים בדמות עוד שיר של חסד של רחל שפירא, אשר מכתביה הביאה גם אורלי - 

כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך

לא אשאל אותך מדוע
לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.

יש בי כח, יש בי כח,
אל תחוס עלי
אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי.

כשאתה עייף עד מוות
לא נרדם בחשכה
בשעה שסיוטיך
מרדפים חלומותיך
אשאר איתך

על ידך אני נודדת
בין שנתך ליקיצתך
המילים שלי שבירות הן
וכפות ידי קטנות הן
אך הן לצידך.

כשאראה, או כשתאמר לי
חרש, חרישי
כי מתיך מתקבצים
גם אני ארכין ראשי

לא אשאל אותך מדוע…

מדהים לעיתים עד כמה ניתן לחוש ששירים נכתבו ממש עבורך. 

בכל מקרה, גם אני כמוך מתגעגע מידי יום לימי הזוהר של השפה.  

רק היום נתקלתי שוב באמן השפה של פעם, ר׳ יהודה הלוי, וראו את להטוטיו של הפילוסוף הזה בן תור הזהב של המאות ה 11-12 - 

יְדִידַי-דַּי בְּאַהְבַת-בַּת כְּרָמִים 
וְנָשִיר-שיר לְנֶאְדָּר-דָּר מְרוֹמִים.
אֲהוּבָך-בָּך וְעוּזָּך-זַך עֲצוּמִים 
רְחוּמָך-מָך וחוֹמֶר-מַר רְחוּמִים 
פְּלָאוֹת-אוֹת ונִיסִּים-שִֹים לְחוֹסִים 
עֲשׁוּקִים-קִים והָאֵר-אוֹר תְּמִימִים 
כְּאֶתמוֹל-מוֹל לְבָבִי-בִּי עֲדֵי כִּי 
בְּפִשְׁרוֹן-רוֹן אֲהַלֵּל-לֵיל וְיָמִים.

שמוליק

מילים: יגאל בשן ויוסי בנאי
לחן: יגאל בשן

צמרמורת חלפה בגופי.

ואם אני כבר כאן אוכל להזכיר את שירו של יעקב אורלנד

"אני נושא עמי":

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

אני רק יכולה להתענג על השירים פעם ולהתגעגע לתקופה שחלפה לה.

רחל  לבון

אני שמחה שיש לי את הזכות לצרף את השיר הנפלא הבא של רחל שפירא, שאני כל כך אוהבת בביצועה של אילנית:

“שיר של יום חולין”

אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט 
אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט 
אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט 
אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט 

אתה רואה כיצד פתאום עובר בי רעד 
הרוח משנה תכופות את כיוונה 
ניסינו לעזוב אבל אני יודעת 
אנחנו נשארים שנה אחר שנה 

בחדרים שלך השמש משרטטת 
קוים ורצועות של אור על הכתלים 
אני למענך כל בוקר מלקטת 
פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין 

האם אתה משיב, האם אתה עונה לי 
אולי באזנך הולמים גם שאוני 
אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי 
הן בפניך משתקפים פתאום פני 

יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד 
ובחסדו שורות אליך נכתבות 
קח את ידי עכשיו עשני מפוייסת 
ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות

אורלי

נירית,

ושוב – תודה רבה גם לך. 

את המשפט הזה כתב הפילוסוף האמריקאי ג’ורג’ הרברט מיד.

לאחר לכתו של אבי מעימנו, מצאנו את המשפט הזה (ועוד לא מעטים אחרים מלאי קסם) בפנקס קטן שלו – ואותו בחרנו לכתוב על מצבתו. 

שמוליק

סופי הדרכים המה רק געגוע..” (“אל הפילים”, אלתרמן).

“..אליך יבואו חמה ולבנה, קיץ וחורף.

אוצרות אין-סופיים.” (“אתה בודאי זוכר”, דליה רביקוביץ)

“בשביל הזה ודאי לי שוב לא אעבור. עתה

אלחץ כף ידי אל קליפת העץ. אפשר עוד

לפני שירד הגשם יעבור כאן מי אחר וילחץ

גם הוא כף ידו אל קליפת העץ ובלי

דעת יוסיף מגע אויר על גבי מגע אויר.

ואחר יבוא הגשם. וכל המגעים עימו יגלשו מטה אל

אדמת גזע העץ ויספגו באדמת גזע העץ ויבואו בשרשים ויעלו

בגזע ובענפים וימלאו את העלים ירקות חדשה...”   (אמיר גלבע)

משפט מקסים בעיני. כל כך התחברתי. אשמח לדעת מה המקור?

תודה מראש ושוב תודה על פתיחת האשכול הנהדר הזה.

ראשית – אני מאוד שמח לראות אותך כאן. 

שנית – משהזכרת את אבי – ששתל בי ניגונים ביחד עם אימי  – אזכיר אני שוב עוד שורה לזכרו שנכתבה על מצבתו (אף שמקורה אינו בעברית, בזאת יש להודות) – 

הנשמה אינה נמצאת במקום משכנה אלא במקום אהבתה. 

שמוליק