מתכון לחמש מנות:

• קארי אדום (ארבע כפות או שליש שקית מהשקית בתמונה)
• מיכל חלב קוקוס
• רוטב דגים, שתי כפות
• דלעת חתוכה לקוביות בגודל 2 סמ. (כוס, 200 גר’)
• כף סוכר חום
• ירקות נוספים: פלפל אדום חתוך לרצועות + שעועית דקה חתוכה לפיסות באורך 2 סמ + בצל ירוק חתוך + מה שמתחשק
• קצת מלח
• דג: קוביות סלמון (או פילה דג אחר שמתבשל טוב)

 

הכנה:

• מטגנים ארבע כפות קארי אדום בכף שמן. (2 דקות).
• מוסיפים את הדלעת + רוטב דגים + קוביות דלעת + חלב קוקוס.. מבשלים מכוסה עד שהדלעת מתרככת (10 דקות).
• מוסיפים את שאר הירקות ומערבבים.
  מסדרים את חתיכות הדג בתבנית פיירקס. שופכים את כל הרוטב מעל, מפזרים קצת מלח, ומכניסים לתנור לעשר דקות. עד שהדג מוכן. 
  
  המתכון המקורי:  https://www.stayathomemum.com.au/recipes/thai-seafood-red-cu rry/

 

 

 

עדי, יסמין, שמוליק, שירה, רובי, לימור ושרון!

תודה תודה על הפירגון  , ושהגעתם עד סוף הסיפור.. 

 

איילת – ארטיק דוריאן זה טעם נרכש   (גם בן הזוג השתכנע בסוף..)

 

בהזדמנות זו כמה לינקים לסיפורים…

אורנה

שרון

יסמין

דפנה

עדי

אלעד – 1

אלעד – 2

יורם (סאנצ’ו)

ג’ני – 1

ג’ני -2

ג’ני – 3

גולן – 1

גולן -2

דוד

 

ושרק נמשיך לטייל! 

 

 

היום האחרון לטיול הגיע, כל דבר בא אל סופו..

 

אנחנו אורזים את המזוודות והמלון מבטיח להעביר אותם לחדר פשוט שלקחנו לשעות הערב למקלחות לפני טיסת הלילה הצפויה.

 

ומה היום?

היום נצא לחום וללחות בתקווה לבקר במתחם ארמון המלך ואולי גם במקדשים הסמוכים אליו.

מבחינת ביגוד הכנתי את כל גברברי המשפחה – היום מכנסיים ארוכים. וחולצה. בארמון המלך מקפידים גם על הגברים.

 

אנחנו לוקחים מונית וכבר כשמתקרבים למתחם אנחנו מתחילים לקלוט את היקף הבלאגן.

המון המון תיירים מסתובבים פה...

בכל זאת אנחנו מצליחים לעבור את הקופה בלי תורים מיוחדים (כל כרטיס עולה הון בתאילנד – 500 באט!) ונכנסים פנימה.

 

הכל נוצץ, מפואר... אבל גם עמוס לעייפה בתיירים.

לרגע חשבתי שעשינו טעות לבוא הנה ללא מדריך.

אנחנו מסתובבים באיזור המוגבה מעט ומתרשמים…

 

 

 

שימו לב לדמונים הקטנים בבסיס הסטופה

 

הנה אחד מהם קצת יותר מקרוב:

 

 

אבל איפה בודהה האזמרגד, הבודהה הכי קדוש? 

מנוחה קצרה בחברתה של החוברת שמחלקים שם ובעיקר בחברתו של בקבוק מים קר  (ניתן לקנות גם בפנים) גילתה לי לאיזה בניין ללכת..

 

 

 

אנחנו חולצים נעליים (כרגיל), נכנסים, ומגלים שבודהה בגובה 66 ס"מ הוא זעיר!  (מפתיע? )

הוא לבוש בגדי זהב כפי שהובטח אבל…

אני מתקשה להתפעם ממנו ובכלל מפנים המקדש. (לצלם אסור).

 

אנחנו מחליטים על סיבוב קצר אחרון ואחריו נצא.

הנה אחד משמונה דמונים גדולים השומרים על המתחם

 

 

עוד כמה זוויות..

 

 

 

וזהו יוצאים.. הדרך מוליכה אותנו אל החצר החיצונית.

אנחנו חולפים על פני בנין מפואר  - המעון המלכותי של המלך

 

 

ואפילו עוברים לידינו שומרים בטקס קצר..

 

 

עוד מבט אחרון..

 

 

ולהתראות.

 

מדד הכוכבים לארמון המלך

אני 5 בן הזוג 5 הבכור 4 ("עמוס וחם") האמצעי 3  ("צפוף") פיקאצ'ו 0 ("לא יפה וזה לא ארמון אלא מקדש!")

 

מה עכשיו?

יוצאים מהמתחם ומגיעים לאיזור המסחרי קרוב לרציף מעבורת הנהר.

המטרה- התאוששות קלה! 

מים..

מנגו..

והכי חשוב ארטיק דוריאן!

 

התאוששנו מספיק ואנחנו מקפצים לתוך טוקטוק למקדש Wat Pho, הידוע בכינויו – מקדש הבודהה השוכב.

כן.. עדיין לא נמאס לנו! 

גם הבודהה השוכב עמוס תיירים, אבל מצד שני באנו לראות רק אותו, ומראש לא ניסינו אפילו לראות את שאר המתחם (ויש שם עוד מה לראות).

הבודהה השוכב – ענק 

זה בולט במיוחד כי הוא נראה כלוא בתוך הבנין..

אנחנו חולפים לאיטנו על פניו, מנסים כמו כולם לצלם משהו..

זה אתגר לא פשוט! 

 

 

בצידו האחורי נמצאות 108  קעריות אליהן אמורים להוסיף מטבעות למזל..

חלק מהתיירים משתפים פעולה (ניתן לרכוש שם את המטבעות) .

 

מדד הכוכבים לבודהה השוכב

אני 4.5 בן הזוג 5 הבכור 4.5 ("עמוס") האמצעי 5 פיקאצ'ו 4 ("יפה אך תיירותי")

 

סך כל הביקור בבודהה השוכב לא אורך יותר מדי זמן, ואנחנו ממשיכים הלאה.

 

עוד מקדש

אחרון ודי

כן.. עוד מקדש

 

ממש סמוך לבודהה השוכב נמצאת מעבורת מיוחדת לחצית הנהר מצד לצד.

ג'ני סיפרה שהיא עולה 3 באט והנה אני יכולה לעדכן – המחיר עלה ל 4 באט! 

אנחנו עומדים בתור.. מחכים למעבורת.

מימין ומשמאל חנויות מזכרות וכדומה, דווקא במחירים אטרקטיביים.

חוצים את הנהר ומקדש Wat Arun , מקדש הזריחה נגלה לפנינו.

 

 

המקדש מצופה כולו בפסיפס של פורצלן. אומרים שבשקיעה דווקא הוא מנצנץ.. אבל עכשיו לא.

 

אנחנו נכנסים ומצפים לטפס במדרגות התלולות לתצפית, אבל מסתבר שהעידן הזה הסתיים.

אפשר לעלות רק קצת, ושאר המדרגות – חסומות.

אנחנו נחים קצת, מתבוננים סביב.. מנסים לצלם (אתגרי גם פה)…

 

 

 

הנה אחת מדמויות הפורצלן קצת יותר מקרוב, שתבינו את גודל ההשקעה פה..

 

 

מדד הכוכבים ל Wat Arun

אני 4 בן הזוג 3.5 הבכור 3 האמצעי 4 פיקאצ'ו "לא יודע"

 

זהו, צריך כבר להתחיל לחזור למלון..

 

במזח שונה מזה בו הגענו נמצאת תחנת Wat Arun של מעבורת הנהר.

הפעם אנחנו נוסעים בקו הכתום, הקו המאסף.

המעבורת די צפופה.. עומדים.

בסוף אנחנו מגיעים לתחנת Sathorn/Saphan Taksin, עולים על הרכבת העילית (כבר מומחים) ונוסעים עד ל MBK, סמוך למלון שלנו.

 

ארוחה אחרונה בתאילנד..

ולפרידה אני אוכלת גם דוריאן –סטיקי רייז. 

אתגעגע לפירות של תאילנד.

 

חוזרים למלון LIT

התקף לב קל כשהמזוודות לא נמצאות בחדר אליו עברנו, אבל הן נמצאות חיש מהר בלובי של הבנין שלנו, ואנחנו מריצים מקלחות.

ההסעה לשדה מקדימה (הפעם הזמנו מהמלון עצמו) ואנחנו נוסעים ללא שום פקק או עיכוב שלושת רבעי שעה.

 

מוסרים מזוודות (איזה כיף שהמשקל מקולקל), משום מה הפעם לא משדרגים אותנו לביזנס..

אבל גם הפעם אנחנו ישנים, כנראה שהגענו עייפים מספיק!

 

אז איך לסכם טיול כזה?

היה טיול נהדר, כיפי, מפתיע, חוויתי, משוגע... עולם אחר!

ואהבנו כל רגע!

 

 

זה הזמן להכות על חטא  שלא קראתי ולא ביררתי וישר הזמנתי טיסות..

 

מסתבר שבבנגקוק כדאי מאוד להיות בימי סוף השבוע 

כל השווקים הכי מעניינים – רק אז.

 

אבל מה לעשות..

הכרטיסים כבר הוזמנו וכשהגעתי לתכנן את בנגקוק הבנתי שאין לי ולו יום אחד של סוף שבוע.

 

אז מה יהיה

איך אסע לראות את הקופים השוחים

ואת שוק הרכבת

לא מספיק שאני מפסידה את שוק אמפאווה

ואת הגחליליות

 

הפיתרון נמצא בדמות טיול שמציע יניב תאילנד הסעות, וכולל את השוק הצף דמנואן סדואק (שוק בוקר), את הקופים השוחים ואת שוק הרכבת.

 

טיול פרטי. אחלה.

אז הזמנתי.

בניגוד לקוסמוי פה הם ביקשו שאזמין לא מעט זמן מראש, הזמנתי.

והיום זהו היום.

 

בשמונה בבוקר מגיע הואן והמדריך אבל בתוך הואן יושבת לה עוד משפחה.

גם לה הבטיחו טיול פרטי. (בכתב, בכתב)

שיטת "מצליח" ישראלית נהדרת... 

 

לא היה טעם להתנגד למצב, אנחנו כבר בבוקר הטיול ומחר בלילה כבר טסים הביתה, אבל לפחות שתדעו למה לצפות כשמבטיחים לכם הבטחות.

 

אז יצאנו לדרך.

 

הנסיעה לשוק הצף די ארוכה, שעה וחצי לערך.

עוצרים לתחנת דלק לשירותים. 

ביג מיסטייק. Huge.

את מה שהיה לי לומר בנושא כבר אמרתי בצפון.

 

מגיעים למקום ממנו יוצא סיור מאורגן בסירה ארוכת זנב, סיור של שעתיים.

המדריך ממש לא נחוץ פה, והוא אכן נשאר בנקודת היציאה.

אנחנו יוצאים לדרך עם משיט הסירה שאיננו מדבר אנגלית וגם לא מתקשר איתנו בשום דרך שהיא ומקווים לטוב.

שטים בתעלה..

בצדדיה מתחילים לראות מעין חנויות ובתים אבל זה עוד לא השוק הצף.

הנה הגענו – לשוק הצף דמנואן סדואק.

 

 

נכון, תיירותי שאין כדוגמתו אבל חוויה!

 

לראות את הסירות שמוכרות נישנושים ושטות בין הלקוחות

 

 

לעצור ליד החנויות בצידי התעלה ולהתמקח (המחירים פה בשמיים, כדאי מאוד להתמקח והרבה!)

 

 

 

 

פה ושם נוצרים ממש פקקי תנועה של כל סירות התיירים..

אבל הכל בא על מקומו בשלום. גם זו חוויה.

 

בשלב מסויים הסירה עצרה והורידה אותנו במפעל לייצור סוכר קוקוס.

המפעל הזה הוא מאסט בכל סיור בשוק הצף, לא בגלל שהוא באמת מעניין אלא בגלל שמקווים שתקנה פה מזכרות.

ובכל זאת – מראים לנו שאת סוכר הקוקוס מפיקים מהענף של עץ הקוקוס ומבשלים אותו ארוכות.. כך יוצרים עוגיות סוכר קוקוס.

 

 

מזכרות אנחנו לא קונים פה אבל חם..

זה הזמן לעוד ארטיק דוריאן (התמכרתי! )

 

לא ממש הבנו איפה מחכה לנו הסירה ומתי בעצם אנחנו אמורים לחזור, מזל שהמשיט של המשפחה השניה דיבר איתם באנגלית ומצאנו את הסירה.

אני עומדת להיכנס לסירה ובירידה לסירה לפתע מחליקים משקפי השמש שלי לתעלה.

המוכרת שעומדת במקום מיד מתנדבת..

את רוצה שנשלח מישהו להוציא אותם מהתעלה?

עוד לפני שאני חושבת על מה שהיא אומרת היא מיד מוסיפה – 200 באט.

ויתרתי על העיכוב , והמשכנו הלאה.

 

אנחנו מגיעים למקום שנראה בו מקדש על הגדה. המשיט לוקח את שקית האוכל לדגים ומראה לנו שהוא זורק קצת למים.

ו.. מתחיל לחזור בחזרה...

היי מה עם המקדש שלנו

“קצת” קשה לתקשר איתו ואנחנו אומרים לו WatWat

 

הוא מסתובב חזרה למקדש ובעזרת תיווך אנגלית של המשיט השני מסביר לנו שיש לנו עשר דקות לביקור.

 

אנחנו יורדים מהסירה ועכשיו גם רואים את הדגים המדוברים שרבים על האוכל שזורק להם פיקאצ'ו.

לפחות הוא מבסוט! 

 

ומה לגבי המקדש?

לא פלא שרוב התיירים כנראה לא טורחים לרדת לגדה.

 

 

 

Nothing to write home about

(שאני אגיד כזה דבר על מקדש?? )

 

אז שטים חזרה..

 

אנחנו מגיעים חזרה לנקודת המוצא ומתכבדים ברמבוטן ובזאת בא על סיומו הביקור בשוק הצף.

 

מדד הכוכבים לשוק הצף

אני 5 בן הזוג 5 הבכור 4 האמצעי 3.5 ("תיירותי מדי")   פיקאצ'ו 0 ("יקר וממוסחר ובכלל אי אפשר לזוז")

 

אז אנחנו יושבים ואוכלים את הרמבוטן אבל הלו"ז.. מה יהיה עליו? 

המדריך מאיץ בנו להיכנס לואן, חייבים להמשיך, ומצייד אותנו בשקית עם כל הרמבוטן, רק שניסע כבר.

 

ממשיכים לנסוע. הנהג והמדריך קופצים לקניה קצרה.

מסיפורים שקראתי אני משערת שהם קונים אוכל לקופים השוחים, ואני צודקת.

 

בתחנה הבאה השיט לקופים השוחים והם מוציאים מהואן שקיות מלאות בננות וחתיכות תירס.

מאוד שקט פה.. אין בכלל תיירים.. רק קבוצה אחת נוספת, ישראלית כמובן .

 

על גדות התעלה גרים מקומיים.

שטים קצת והנה נכנסים לאיזור הקופים.

אבל רגע יש פה לא רק קופים, יש פה גם כלבים!

כלבי פרא שרודפים אחרי הקופים, ומנהלים מלחמת קיום מתמדת.

בכל פעם שהכלבים מגיעים הקופים מטפסים על העץ, אחר כך יורדים לקבל אוכל מהתיירים וחוזר חלילה.

וכל זה.. ממש דקות ספורות מ"שכונת מגורים" על גדות התעלה.

הילדים זורקים לקופים את הבננות ואת חתיכות התירס.

לא ברור מי מבסוט יותר – הילדים  או הקופים .

פתאום אחד ממנהיגי הלהקה, קוף גדול, מחליט שהכי פשוט לגשת למקור הבננות ו.. עולה על הסירה

ממש ליד הבכור

לרגע לא ידעתי מה לעשות.

זה גם לא הטריד אף אחד מיושבי הסירה בצידה השני.. ביניהם המדריך.

הדאגה כמובן היתה ממצב של נשיכה.. אז מיידית יש לגשת לבית חולים, הרבה מהקופים בתאילנד עלולים להיות נגועים בכלבת.

אבל האמצעי פעל מיידית וזרק לקוף כמה בננות לכיוון אחר.

זה הספיק כדי שיצא מהסירה והשקט שב לשרור בגזרתנו.

 

מעניין היה לעקוב אחר הקופות האמהות שהקופיפים תלויים עליהן. לא יאמן איך הם לא נופלים כשהן קופצות בעוצמה לכל עבר.. פשוט מדהים.

הנה אחת כזאת.

 

 

חוויה.

מדד הכוכבים לקופים השוחים

אני 5 בן הזוג 5 הבכור 0 ("כי הקוף עלה על הסירה") האמצעי 5+ ("כי הקוף עלה על הסירה" )   פיקאצ'ו 5 (כנ"ל)

 

חוזרים למזח, בסמוך יש מסעדה מקומית לארוחת צהריים. גם היא כמובן כלולה בטיול.

 

מפה אנחנו ממשיכים לשוק הרכבת.

איילת הבהילה אותי לגבי העומס במקום..

אבל אנחנו מגיעים ביום חול ועכשיו הכל על מי מנוחות.

 

לא סתם על מי מנוחות, השוק כולו נראה לי אותנטי לחלוטין.

אין פה שום סחורה שמעניינת תיירים.

ירקות, פירות

 

 

 

 

והרבה דגים בצורות שונות, פירות ים למיניהם, צדפות... אתם יכולים לדמיין את הריח (וגם כמה פיקאצ'ו אהב את המקום).

 

 

 

אנחנו מטיילים לאורך המסילה בין הדוכנים.

חצי שעה יש לנו אבל אין פה שום דבר שמעורר בנו רצון לקניה.

לפתע נשמע קול רמקול.

הכל בתאילנדית, אנחנו לא מבינים מה ההודעה אבל רואים שהמוכרים מתחילים להתכונן.

מקפלים את הסוככים , מזיזים את הארגזים החיצוניים פנימה.

 

 

עוד קול רמקול  נשמע והרכבת  מתחילה לנסוע לכיווננו.

אני עומדת ממתינה לצלם אותה ופתאום..

הי זה נורא קרוב!  אני נרתעת לאחור.

לא יאמן כמה קרוב היא עוברת וכמה אין שום דבר שימנע את התאונה הבאה!.

 

 

 

ומיד לאחר מכן הסוחרים פותחים את הסוככים, מחזירים את הארגזים, והכל חוזר לקדמותו.

כך עד הרכבת הבאה.

 

לי היה מאוד מעניין לראות את התהליך.

נכון שהם בסה"כ מזיזים הצידה כמה ארגזים, לא מדובר בעבודה מרובה, אבל כל הרעיון כל כך הזוי!! 

קשה להאמין שדבר כזה קורה ועוד 5-6 פעמים ביום, כל יום!

 

מדד הכוכבים לשוק הרכבת

אני 5 בן הזוג 3 ("לא שווה את הטירחה") הבכור 5 ("אותנטי ואוריינטלי") האמצעי 3 ("מסריח ומסוכן")   פיקאצ'ו 0 ("מסוכן ומסריח")

 

אנחנו נפרדים מהמדריך שממשיך ליעדו הבא, מקבצים לו טיפ סמלי משותף (הרבה הוא לא תרם כמדריך), ומתחילים בדרך הארוכה חזרה לבנגקוק.

 

שעת הפקקים ואין כמו הפקקים של בנגקוק. אין.

 

אני אומרת למשפחה שלא יתלוננו..

זכינו לחוויה בנגקוקית אותנטית לחלוטין.

 

זה נכון אבל באיזור ה MBK אנחנו מעדיפים כבר לרדת מהואן .

נכנסים פעם ראשונה ל MBK..

לא תיכננתי אפילו להיכנס לפה.

וואואיזה גודל ואיזה דוכניםזה נראה כמו שוק בתוך קניון

האמת היה שווה רק להיכנס ולהתרשם מהגודל ומהאווירה..

ולחשוב שהוא מחובר לעוד שלושה קניונים ענקים לידו טירוף 

לא פלא שאנשים מקדישים שעות על גבי שעות לשופינג פה.

 

חיש מהר אנחנו מוצאים חולצות NIKE "מקוריות"  ב 20 ₪ ומצטרפים לחגיגה לכמה דקות.

אבל בעיקר אנחנו רוצים לאכול.

התרגלנו למתחמי האוכל למיניהם וגם פה יש אחד כזה, "אקסלוסיבי" יחסית (לא ממש) – בקומה 5.

 

מדד הכוכבים לביקור סמלי ב MBK

אני 5 בן הזוג 4.5 הבכור 5 ("האוכל..") האמצעי 5 ("האוכל..")   פיקאצ'ו 5 ("האוכל...")

 

אחרי שהתאוששנו אפשר לחשוב על המשך הערב.

נוסעים לקניון טרמינל 21, זה שכל קומה בו מעוצבת בסגנון של מדינה אחרת.

הדרך החכמה להגיע אליו היא ברכבת העילית אבל המשפחה חוששת מעומס בשעות האלה ואנחנו לוקחים טוקטוק.

הוא נוסע.. ונוסע.. ונוסע.. ונוסע.. וואו זה רחוק!

הקניון נחמד, אפילו מיוחד לחובבי השופינג, אבל לא הרבה יותר מזה. 

לא היה שווה את השקעת הזמן.

לא כל הקומות מושקעות באותה מידה, הקומה המושקעת ביותר היא זו של אנגליה. ותמיד בידקו את השירותים…

 

 

 

מדד הכוכבים לטרמינל 21

אני 3 בן הזוג 3 הבכור 3 האמצעי 3   פיקאצ'ו 3 ("רק קומת אנגליה מעוצבת")

 

עייפות נוחתת עלי והגיע הזמן לחזור למלון.

הפעם בכל זאת נלך על הרכבת העילית... שמפתיעה אותנו לטובה.

נכון שיש להחליף את השטרות למטבעות בכדי להפעיל את המכונה, אבל הרכבת כ"כ מודרנית ובעיקר ממוזגת!!!

היה מצויין.

לילה אחרון בבנגקוק בפרט ובתאילנד בכלל..

וואו איך חלף לו הזמן!