מדובר בכ 4.5 שעות נסיעה לכל כיוון (יש מגבלת מהירות שנאכפת בחומרה) ויש הרבה מה לראות בדרך.

 

מומלץ ללון בקי ווסט או לחלק אתהנסיעה על פני כמה ימים ולחוות עוד מהקיז.

 

צרפתי קטעים מהבלוג שלי שמפרטים את הימים שלנו בקיז לפני כמה שנים...

 

חלק 16 – פלורידה - הקיז

בוקר יום ראשון. קמים בנחת. ארוחת בוקר קלה ויאללה לאוטו. עוצרים לקנות כובע לילד (בשבת ראינו כובע מוצלח בחנות מול המלון, אבל לא יכולנו לקנות), קצת אוכל כשר לדרך במעדנייה שנמצאת דקה וחצי מהמלון (אמרתי שטעינו לא להתחיל במלון ואז לקנות אוכל נכון?!....). והכי כייף - לחם טרי עם ניחוח של הארץ!

 

התוכנית היא להגיע לאיסלמורדה ושם לשחות עם דולפינים במקום שקראתי עליו המלצות. המלון המיועד הוא מלון שחברה שלנו לנה בו בקיץ. הזמנו מקומות ואז ביטלנו, החלטנו לשהות כמה לילות שיתחשק, כאמור זה החלק החופשי בחופשה.…

 

היו כמה סיבות לבחירה באיסלמורדה:

1. היא באמצע הדרך בין מיאמי לקי ווסט

2. היא נראתה מהממת

3. חברה שלנו שהתה בה בקיץ ונהנתה מאוד

 

הגענו למקום של הדולפינים, בררתי כמה יעלה לכל אחד מאיתנו והסתבר שאפילו בשביל התינוק צריך לשלם. ידענו שזה יהיה יקר, אבל זה היה מוגזם והחלטנו לדחות את ההחלטה למחר ולבחון מקומות נוספים. אישתי מצאה ברשת המלצות עלעוד מקום והחלטנו להחליט בבוקר לאן הולכים.

 

כדי שזה לא יהיה יום מבוזבז, ובגלל שהיה הרבה יותר מדי קר, החלטתי לקחת אותנו על סירה עם תחתית זכוכית. ואני אומרת החלטתי כי האישה צעקה ובעטה כל הדרך לשם וכל השיט גם.

 

לפחות הרשו לנו להביא אוכל משל עצמנו בגלל נושא הכשרות.

הילדים התלהבו. אנחנו קצת פחות. מה אומר לכם - הריף באילת יותר יפה. גילינו לתדהמתנו שזה הטיול השני של הילדה בארה"ב ואפילו בתאילנד היא כבר הייתה, אבל באילת היא לא הייתה מגיל 4 חודשים... הבטחנו לה שנשתדל לקחת אותה לשם בקרוב. (מבחינתה זה מקום כל כך רחוק וקסום שצריך לטוס אליו פעם בחמש שנים כמו ארה"ב). אבל זה היה נחמד וראינו צב ים ענקי ודגים והמון המון מדוזות (שהורידו עוד יותר את המוטיבציה שלי להיכנס למים הקפואים.

חזרנו לאוטו ונסענו לכיוון המלון שבו רצינו לשהות. בדרך אספנו בנקודות ההסבר לתיירים שמות של עוד מלונות מומלצים. בדקנו אותם בדרך והחלטנו שהם לא לטעמנו. בכל זאת, זה יועד להיות חלק "החופשה" שבתוך החופשה... הגענו למלון המצופה וגילינו שהוא בשיפוצים. מסתבר שהם כן משכירים חדרים (במחיר של 100$ ללילה), אבל אין להם בריכה וחוף ים ולכן הם מאפשרים לך כניסה חופשית לכל המתקנים של המלון הסמוך שהם מגדירים "מלון אחות".

 

הלכנו לבדוק את החדר שנראה מהמם. הכל חדש ויפה. מרפסת עם נוף לאוקיינוס. טלוויזייה ענקית, אמבטיה חדשה-חדישה. החלטנו לבדוק גם את המלון אחות. אהבנו אותו. בררנו כמה יעלה לנו חדר בו וגילינו שהוא יעלה בערך 160$ ללילה אם נרצה נוף לאוקיינוס. החדרים היו ישנים (הם הבאים בתור לשיפוץ ברגע שהמלון השני יסיים).

 

החלטנו ללכת על הדיל הזול ולבוא למלון הזה בשביל הבריכה, הים, המסעדה והמדורה... החלטה מצויינת!

 

בינתיים לקחנו חדר ללילה אחד, שמראש אמרנו להם שאולי נרצה שניים. אמרו שאין בעייה ונוכל להודיע להם בבוקר. קיבלנו צמידים שמסמנים אותנו כאורחי המלון והלכנו להתמקם.

 

מהר מהר לבשנו בגדי ים והלכנו לבריכה ולחוף הים. הבריכה הייתה מחוממת. בילינו בה עד שהשמש שקעה ואז החלפנו בגדים (היה כבר ממש קר ושמחנו שלקחנו איתנו מניו יורק קצת בגדים חמים ושקניתי כירבולית בסוף החופשה באורלנדו - הידד לוולמרט!) והלכנו לשבת ליד מין מדורה. היה מהמם וכיף. חברה משמחת. מצאנו מה לאכול (דגים עוטפים בנייר כסף וצ'יפס שטוגן בשמן משל עצמו) והרגשנו מסופקים ומאושרים.

 

אחרי דיון קצר החלטנו שתמו הנדודים ואם כל כך נחמד פה נישאר עוד לילה אחד לפחות. החלטנו גם לוותר על הנסיעה עד קי ווסט. פשוט לחפוש. אתם יודעים, תוכניות לחוד ומעשים לחוד…

 

חזרנו לחדר. מקלחת זריזה מריחות המדורה ולמיטות (היו בחדר שתי מיטות ענק) הילדים נרדמו מיד כשהניחו את ראשם על הכר. לנו זה לקח בערך עוד חצי פרק של משהו בטלוויזייה.

המלון שבו שהינו: PELICAN COVE

http://www.pelicancovehotel.com/offers/2015/20off/?ibp-adgro up=brand&ibp-keyword=pelican%20cove%20islamorada&ibp -matchtype=e&gclid=Cj0KEQiA6ounBRCq0LKBjKGgysEBEiQAZmpvA -l1H7Psq_s6b-Y_Yydl_oXIFdFvOEBpI_prZCZw0ggaAuFa8P8HAQ

המלון שבשירותיו השתמשנו: POSTCARD INN

http://postcard-inn-islamorada.h-rez.com/index.htm?lbl=ggl-e n&gclid=Cj0KEQiA6ounBRCq0LKBjKGgysEBEiQAZmpvA4PXtapHlCvU v1Gmm8R6x45J-HjVBpG9gkPuTMIKDUUaAszs8P8HAQ

************************************************

 

חלק 17 – פלורידה – הקיז ודולפינים גם

בוקר. אנחנו קמים די בזריזות. אוכלים משהו קל וקופצים לאוטו ומשם לסופר הסמוך. קונים קצת פירות ונישנושים וממהרים ל THEATRE OF THE SEA, שם אנחנו אמורים לשחות עם דולפינים... הילדה נרגשת וגם אנחנו. זה חלום שלנו מזה הרבה שנים ואין כמו חופשה כדי להגשים חלומות....

http://www.theaterofthesea.com/

 

בכניסה למתחם (חנות מזכרות ענקית שבסופה דלפק לרישום ותשלום) מכה בנו בעוז ריח דגים. לא בדיוק ריח נעים על הבוקר. אנחנו בוחנות את כל התוכניות המוצעות במקום (אפשר לפגוש דולפין או אריה ים), פחות מתלהבות ממופעי החיות המוצעים לנו. אחרי כשעה של התלבטות אנחנו מחליטות ללכת על זה. כבר הבטחנו לילדה, ואם נוותר ונחכה לארץ תצטרך לחכות לגיל 10, וגם האישה ממש חלמה לעשות את זה. אז למרות המחיר הגבוה אנחנו מחליטות שהילדה ואישתי ישחו עם דולפינים. אני אחכה לריף הדולפינים באילת והתינוק יחכה שיגדל קצת כדי לזכור ממש את החווייה.

 

אחת הסיבות היא שאי אפשר לעשות את התוכניות אחת אחרי השנייה. מה שאומר שכולנו במים באותו זמן ואין מי שישלם. ולא מתחשק לנו לשלם להם גם על תמונות. חוצמזה שהשעה המיועדת היא השעה שבה התינוק בדרך כלל ישן... אני קצת מתבאסת, אבל משלימה עם ההחלטה. בהחלט מרגיש לי נכון יותר גם שהאישה היא שתהיה עם הילדה במים. היא מתווכת לה את העולם בצורה טובה יותר.

אנחנו חותמים, משלמים ונכנסים. ומיד מצטערים. אבל... אין דרך אחורה. ברגע ששילמנו זה אבוד.

 

אז למה הצטערנו?

כי אנחנו לא בעד מופעי חיות, גם בתאילנד התרחקנו מהם כמו מאש.

כי הכל שם מרגיש מסחרי, כל הזמן מרגיש לנו שרואים אותנו כמו ארנקים ענקיים וחסרי תחתית.

כי גילינו שהדולפינים שלהם לא ראו ים פתוח מעולם.... זה החלק שהכי שבר אותנו.

באמתש אני לא מבינה איך יש על המקום הזה כל כך הרבה המלצות.

אבל מאחר ששילמנו כ 200$ על כל אחת מאהובותיי ועוד 70$ בערך בשביל שאני אוכל להיכנס (מזל שעל התינוק לא לקחו כסף) אנחנו מחליטות להפיק מהיום הזה את המירב.

הדבר הראשון שיש למקום להציע זה מופע ארי ים. אז הלכנו. הילדים נהנו. אני נהניתי לראות חיה ענקית ומרשימה, אבל בגדול - הייתי מוותרת בשמחה. למרות שזכיתי לזרוק לו טבעת...

משם המשכנו לסיור מודרך בגשר הדולפינים. הדולפינים מהממים ומרשימים ממש כמו שדמיינתי תמיד, אבל הלב שלנו כואב מזה שהם לא יודעים מה זה ים פתוח וחופש. אנחנו מנסות לספר את זה לילדה ולהסביר לה מה מפריע לנו בזה בלי לקלקל לה את ההנאה. התינוק מתלהב למראה הדולפינים.

בתום הסיור אנחנו מגיעים למין לגונה מלאה בדגים וברווזים ולצידה כיסאות נוח, כאילו חוף ים... המקום שובה את ליבנו. יש שם אוכל שקונים עבור הדגים ואז אם מניחים את היד במים הדגים אוכלים לך ממש מכף היד. זאת חווייה די מענגת ואנחנו נרגעים קצת. אוכלים פירות ש"הגנבנו" פנימה (הם לא מרשים להכניס אוכל כדי שתקנה את האוכל שהם מוכרים, אבל אין להם אוכל כשר). מזג האוויר חמים.

לבסוף אנחנו נפרדים מהמקום בלב כבד והולכים לעבר מופע התוכים. האיגואנות שמסתובבות חופשי מעניינות אותנו ואת הילדים יותר מהתוכים המאולפים. בכל מקרה הגיע הזמן לשחייה עם הדולפינים.

ברגע האחרון, בגלל שהמים היו לה קפואים גם בלגונת הדגים, אנחנו מחליטות לשכור לה חליפת צלילה (בתשלום כמובן), גם ככה היה לרבע העוף שלנו קר. אנחנו מגלות ששכחתי את בגד הים של אישתי במלון. בנכונות לא אופיינית היא פשוט לובשת את בגד הים שלי. תדריך אחרון ליד בריכת הדולפינים וכמובן שהילד נרדם בעגלה....

האישה והילדה נכנסות למים. למזלן הקבוצה כוללת רק אותן ובחור נוסף כך שיש להן הרבה זמן עם הדולפין. אני מצלמת בלי הפסקה, אבל מתבאסת כי בגלל כל המגבלות שהם מטילים על צלם אורח אני לא מצליחה לצלם תמונות טובות ממש. כמובן שלצלם שלהם מותר להגיע לכל מקום כמעט.

החווייה שונה מזו שציפו לה, אבל בסופו של דבר הן יוצאות די מרוצות. אין ספק שהדולפין נראה חיה מדהימה שהייתי שמחה לפגוש ולחבק. לפחות יש לי למה לצפות. מקלחת חמה וזריזה ואנחנו כמעט בדרך החוצה, כשמזכירים לנו לבדוק את התמונות המקצועיות. אחרי התלבטות (התמונות עולות כמאה דולר, אולי קצת יותר, הדחקתי...) אחרי התלבטות אני מחליטה שזה רק כסף ואני קונה את התמונות. אין מחיר למזכרת כזאת ולצערי על זה בדיוק הם בונים.

בדרך החוצה אנחנו פוגשות צב ים שגר שם. הוא מתקרב אלינו, אבל עובדת של המקום מזהירה אותנו שלא להתקרב מדי כי הוא נושך...

אנחנו נפרדות מהמקום הזה בהחלטה ברורה שלא להמליץ עליו לאף אדם.

 

אנחנו נכנסים לאוטו כדי לחזור למלון ואז אישתי מודיעה שהיא החליטה שמתחשק לה לסוע לקי ווסט. לא בא לה לוותר על החוווייה. היא תשמח אם נבוא ותשמח אם נחליט להישאר במלון. בכל מקרה זאת הרפתקאה מבחינתה. לוקח לנו חצי רגע להחליט להצטרף אליה וככה, לא מאורגנים, אנחנו יוצאים לדרך. יש לנו שעתיים נסיעה עד לשם ואחר כך קצת יותר משעתיים חזרה (בחזור יש קטעים שהמהירות המותרת בהם בחשיכה אפילו איטית יותר).

 

במרתון אנחנו עוצרים להתרעננות. יש שם חנות של ה DOLAR TREE ואני רוצה דיאט קולה, גרביים לילדים ומשהו מנצנץ כדי שנראה אותם בחושך. כשאני יוצאת מהחנות אין אישה ואין ילדים ואני די בטוחה שהאוטו חונה, אבל לא יודעת לאן הם נעלמו. סיבוב מהיר מגלה חנות בסגנון של TJ MAX ואכן שם הם נמצאים. אנחנו עוברות על מחלקת הילדים ומוצאות כמה שמלות מקסימות לילדה וגם ג'ינס ארוך (שיהיה לה בערב בקי ווסט) וכמובן מציאות לילד ואנחנו שוב בדרך. בגד ים חדש בשבילי לא מצאנו…

 

והדרך מהממת. גשר חדש, גשר ישן, מנגרובים ואיים קטנים וים, ים, ים... אנחנו עוצרות ליד חוף קטן ואחר כך בעוד מקום מהמם. הילד, שחלץ את נעליו בפעם האלף בטיול הזה, נענש ונשאר באוטו באחת העצירות, עד עכשיו המצפון מייסר אותי על כך.

כשאנחנו עוברים ב BIG PINE KEY אנחנו מתלבטים אם לסטות לכיוון השמורה. סטייה משמעותה עיכוב של שעה נסיעה לכל כיוון פלוס הזמן בשמורה. אנחנו מחליטות שמאוחר מדי, ושבמילא אנשים אומרים שכמעט אף אחד לא רואה שם באמת איילים ננסיים, וממשיכות הלאה.

http://www.tripadvisor.com/Attraction_Review-g34085-d255272- Reviews-National_Key_Deer_Refuge-Big_Pine_Key_Florida_Keys_F lorida.html

http://www.keysdirectory.com/keydeer/

השקיעה מדהימה ואנחנו מצלמות מתוך האוטו הנוסע ומגיות לקי ווסט ממש בקרניים האחרונות שלה. קצת צילומים (בלי הילד שישן באוטו) ואנחנו הולכים לחפש את מרכז העיר על האטרקציות שבו. חיפושי החנייה די מתישים ובסוף אנחנו חונות בחניון בתשלום. בטיול על הטיילת שליד המים אנחנו פוגשות חבורה שמתלהבת מהילדה שעשתה גלגלון מושלם ביד אחת. מסתבר שאחת מהן אלופת שחייה אוליימפית והיא מבטיחה לילדה שצפוי לה עתיד מזהיר אם רק תחליט שזה מה שהיא רוצה.

הם כולם נראים די שיכורים ונראה שכל מה שהם עשו על היאכטה היה לשתות, עכשיו הם מבטיחים לילדה שהם ה BFF שלה (BEST FRIENDS FOREVER) ונותנים לה מתנה. אנחנו ממשיכים לגלידה וסיור ברחובות.

 

אווירה של חופש ואלכוהול. נראה שהבילוי המועדף שם הוא לשתות והרבה ואז לשתות עוד קצת. בכל זאת נחמד לנו. הכל צבעוני וקולני ומואר. אנחנו מוותרות על סיור ברכבת ומחליטות לחזור לכיוון איסלמורדה. בכל זאת מתחיל להיות מאוחר וי שלנו יותר משעתיים נסיעה. כרגיל הצ'יפס החם של מקדונלדס מציל את כולנו מרעב כבד ומשמח את ליבנו.

 

כשאנחנו עוברים שוב ב BIG PINE KEY אני רואה פתאום איילים ננסיים בצד הדרך! מזל שלאישתי יש אינסטינקטים טובים והיא מצליחה לפנות מיד לכיוון הבתים של האי... מיד אנחנו מאתרות עוד איילים והילדה אפילו יורדת מהאוטו ומנסה להתקרב לאחד מהם (הוא מיד בורח). אנחנו מתלהבות נורא וגם הילדים, אבל כנראה שאנחנו יותר כי העייפות מכריעה אותם והם נרדמים. כשאנחנו מחליטות לחזור אנחנו פוגשות אחד שקופץ לנו ממש מתחת לגלגלים. מזל שנסענו לאט.

הראש שלי מתפוצץ ואני מצליחה לשכנע בחור חמוד למכור לי אדוויל למרות שוולגרינס בדיוק נסגר…

 

אנחנו מגיעים למלון ונרדמים לפני שהראשים שלנו נוגעים בכר. אנחנו מחליטות להישאר עוד לילה באיסלמורדה ולוותר על הבילוי בפורט לודרדייל (משם ממריאה הטיסה שלנו לניו יורק) כי טוב לנו שם ואנחנו רוצות ליהנות מהמלון ומהאי. כמו שאמרתי קודם עדיף ליהנות מאוד במקום אחד מאשר לרוץ להמון מקומות ולא להספיק ליהנות מהם בכלל.

 

אז אם אתם מחפשים איילים ננסיים - בלילה הם יוצאים לשוטט בין הבתים ואז רואים המון המון מהם!!!

************************************************

 

חלק 18 – פלורידה – נפרדים מהקיז

בוקר שמשי מקזם את פנינו. אנחנו קמים בעצלתיים ושמים פעמינו לבית קפה שהמליצו לנו עליו, ואפילו יש בו אוכל כשר (זה לא הרגיש לנו כל כך כשר בסופו של דבר). למקום קוראים MANGROVE MIKES CAFFE ואין ספק שזה מקום שכדאי להכינס אליו לפחות פעם אחרת, בשביל ההוויי והאווירה, אם לא בשביל האוכל...

https://plus.google.com/102624471896998308546/photos?hl=en&a mp;a mp;socfid=web:lu:kp:placepageimage&socpid=1#102624471896 998308546/photos?hl=en&socfid=web%3Alu%3Akp%3Aplacepagei mage&socpid=1

משם אנחנו הולכים לבריכה. היום הזה מתוכנן להיות יום רגוע ונעים וגם מזג האוויר סוף סוף לטובתנו.... השמש זורחת וכמעט אפשר לדמיין שהאביב כבר כאן.

אני נזכרת בצרות שהיו לנו בדרך למיאמי ובזה שעברנו בדרכי אגרה שהתשלום בהן היה לפי לוחית זיהוי ומתקשרת לחברת האגרות. בדרך נס אני מצליחה לפתוח חשבון משתמש ולשלם את האגרות לפני שחולף הזמן שבו אפשר לשלם באשראי.

תובנה למשתמשים: אם אתם מתכננים לרדת למיאמי ולקיז עם רכב שכור פתחו לכם חשבון של SUN PASS כדי שלא תבחינו בכבישי אגרה בחרדה. כי אין דרך להימלט מהן באזור הזה! זה מאוד פשוט, הם מאוד נחמדים וזה חוסך גם כאב ראש וגם כאב לב. חייבים לשים סכום ראשוני, של כ 10$ אם זכור לי נכון, ואחר כך אפשר לבקש החזר כשסוגרים את החשבון (אני עוד לא סגרתי את שלנו). ברגע שסידרתי את העניין הזה אבן כבדה נגולה מעל ליבי (מי לא שמע על שוכרים שנאלצו לשלם סכומי עתק בגלל שהדרישה לתשלום עברה קודם לחברת השכרת הרכב?!...)

הזמן עובר בעצלתיים. אישתי מחליטה שנורא מתחשק לה לצאת לטיול על אופנוע ים (נו טוב, היא לא תמיד חזקה בלתפוס שלווה), אנחנו מבררים ומסתבר שאם כולנו רוצים לבוא, אז צריך סירת מנוע ולא אופנוע ים. היא מתאכזבת, אבל אני מתעקשת שיותר מתאים משהו לכל המשפחה.... אנחנו מתכננות סיור מוקדם, אבל איכשהו מתעכבים עם ארוחת הצהריים ומחליטים לקחת את הסיוק האחרון של היום. ואז... אז הילד נרדם מותש על מיטת השיזוף ואני רובצת לי במים כמו היפופוטם מרוצה. חסה עליו (באמת שהוא מותש מכל ההרפתקאות) ושולחת את אשתי והילדה על אופנוע ים. קצת מפרגנת וקצת מקנאה.

 

אפילו קשה לי להגיד מה יותר. אני, בניגוד לאישתי, כבר רכבתי פעם על אופנוע ים, על אגם באפר סטייט ניו יורק לפני הרבה שנים ולא זכור לי שהתלהבתי. מצד שני הסיור בין המנגרובים ובתעלות נשמע נורא כייף. אבלח אני מוותרת. והן נוסעות.

ואני, צפה לי במיים, מדי פעם מציצה על הילד ומחכה שהוא יתעורר.. פוגשת נשים קשישות בבריכה וחולקת איתן את הנודלים הצפים שלנו ומגלה שהם יהודים, אבל שחנוכה לא ממש חשובה להם (הערב נר ראשון של חנוכה ואנחנו מוכנים עם החנוכייה שלנו שסחבנו כל הדרך מהארץ). ואנחנו מדברים על דא ועל הא, והתינוק? עדיין ישן...

וזה מרגיש כל כך חמים ונעים ושלו שלא בא לי ללכת משם לעולם.

 

וכשהן סוף סוף חוזרות אני מאושרת שויתרתי כי הן כל כך מאושרות וכל כך שמחות וכל כך נהנו שזה שווה לי הכל. וזה לא שאני סבלתי. אמנם הן ציפו שנחכה להם עם מצלמה ותרועות, ואנחנו חיכינו להן במים החמימים של הבריכה, אבל זה בעיקר בגלל שהתינוק התעורר בערך 5 דקות לפני שהן חזרו בכלל.…

 

אנחנו מנצלים כל טיפה אפשרית של חום (השמש כבר שקעה, אבל יש קצת אור סביב הבריכה והמים חמים ונעימים) עד שכבר ברור לנו שקר מדי בחוץ ואין ברירה אלא להיפרד מהבריכה... זה קשה לנו עכשיו כשסופסוף חמים ונעים לנו להיפרד ולחזור לקור הנורא בניו יורק.

 

אני קצת מצטערת שלא החלטנו מראש על יותר ימים בקיז, אבל ברור לי שלא שווה לנו לשנות את הטיסה לניו יורק כי זה פשוט יעלה יותר מדי וגם - לא מזיק להישאר עם טעם טוב.

 

אנחנו עושים מקלחת חמה ומדליקים נר ראשון של חנוכה. בתמונות הווטסאפ מהארץ כולם חרפיים ואנחנו שזופים וקיציים בתמונות מהניכר.

אנחנו הולכים (יותר נכון נוסעים) למדורות. לוקחים דג וציפס מהמסעדה (איזה יופי שאפשר לאלתר אוכל כשר גם על חוף של ים) החברה שם נעימה ואנחנו מדברים עם אנשים זרים כמו היו חברים ותיקים. מקשקשים על הילדים ועל טיולים. מזמינים אותם לבקר בארץ, אבל לא מחליפים טלפונים... כשכולנו מתחילים ממש להרדם מול המדורה זה סימן שהגיע הזמן ללכת למיטות. הם משביעים אותי לקום לראות את הזריחה, הם טוענים שהיא מדהימה. למחרת בבקור אני מגלה שהם צדקו.

אנחנו חוזרים לחדר ונרדמים בכייף. אין לנו יותר מדי מה לארוז, כי לא פתחנו בכלל את כל המזוודות כשהיינו באיים. כל האוכל הפתוח נזרק. ואישתי מכריחה אותי לזרוק גם אל כל השמפואים הקטנים והסבונים שאספתי. מזל שלא את כולם כי פתאום בניו יורק נגמר לנו השמפו.…

 

 

נסיעה טובה!

 

יעל