לא יודעת אם יש עוד מי שעוקב אחר סיפור הטיול שלי, אבל התחלתי ולכן אסיים- ועוד איזה סיום!!!

 

קמנו לעוד בוקר שמשי, קריר ויפה.

קפה נוגה אחרון מול המרחבים ונקודות הכבשים הלבנות שמעטרות את הגבעות הירוקות, סדר ונקיון בקוטג' כדי לא להשאיר שום פתח לאי החזרת הדפוזיט שלנו (ההנחיה היא להוריד ולרכז ציפות ומגבות, ולהשאיר "קלין אנד טיידי"), ויאללה לאוטו.

קשה הפרידה, במיוחד כשזה גם כמעט היום האחרון של החופש הגדול והנחיתה תהיה ישר לזרועות בית הספר, וכל שאר העבודות והמטלות שמחכות  בקוצרוח לשובנו.

 

אנחנו אמורים לסיים את היום הזה במלון בשדה"ת לוטון.

אני תוהה אם להתחיל ממסלול האופניים (מונסל טרייל) או מלוד'ס צ'רץ', שאני מאווווד רוצה להגיע אליו וחוששת שלא נספיק גם וגם. היתה לי גם איזו שאיפה להספיק להכנס לבקסטון לפני שנצא לנסיעה הארוכה, אבל לאור דעתם הברורה של הילדים על עיירות ציוריות, וכמובן קוצר הזמן, אני לא משלה את עצמי שזה יקרה.

בכל אופן, הצלחנו לפנות את הקוטג' קצת לפני הזמן  (צ'ק אאוט בעשר) כך שמחליטים שיש זמן ומתחילים במונסל טרייל monsal trail.

שוכרים אופניים לשעתיים בהאסופ סטיישן hassop station ומעריכים שזה יאפשר לנו רכיבה לא הרבה מעבר לאמת המים וחזרה, מה שאומר מנהרה אחת (הלוך וחזור כמובן).

מיד בהתחלה מתברר שה"גלגל שלישי" לא מחובר כמו שצריך לאופניים של הזוג עם טרמפיסט מס' 5, מה שמקשה עליו מאוד את הרכיבה (שהיא בעליה מתונה מאוד בכיוון הזה) והם מתעכבים הרבה אחרינו מאחור.

אנחנו מתאחדים לפני המנהרה, שהיא כבר בירידה קלה, וכייפית מאוד.

מצטלמים על הגשר.

הנוף, כפי שצפיתי מהתמונות, לא משהו יוצא דופן. ובכללי, לא מצאנו עניין מיוחד בשביל. הוא פסטורלי ונעים, אבל לא מספק נופים או אטרקציות מיוחדות בדרך. רק חוויית הרכיבה שהיא תמיד נחמדה, ומכיון שאני עצמי מאותגרת ופחדנית, אין לנו יותר מדי אפשרויות אחרות. רציתי מאוד לעשות מסלול אופניים בסכרים של ליידי באואר, אבל אחרי התייעצות עם ג'ני המלכה הבלתי מעורערת וגם עם חנות ההשכרה עצמה, החלטתי לרדת מזה.

אז אחרי שמצטלמים ונחים, ממשיכים עוד כמה מטרים הלאה, מבינים שאין חידוש ואין זמן, ומתחילים לחזור.

עוד קצת מהאסופ לכיוון בייקוול בין קבוצת אמהות אחרי לידה שעושות הליכה עם העגלות לבין שאר קבוצות מטיילים רגליים ורוכבים ותמו להן השעתיים שלנו.

מחזירים את האופניים, ויושבים כמובן לשוקו חם וסנדויצ'ים מהבית בחצר המקסימה.

 

לפי מה שחקרתי ובדקתי, קטע המסלול שאני רוצה לעשות ללודס צ'רץ' אמור לקחת כשעתיים. כך שיש לנו זמן בנחת בעוזבנו את האסופ.

הנוף בדרך משגע, דומה אבל אחר מהיום בהופ וואלי.

אני מכניסה לוייז gradbach car park ושולחת לזוג צילום מסך של ההסבר המדויק של ג'ני לגבי ההגעה ומציאת המסלול הנכון.

זה נראה כאילו הוייז מוביל אותנו לסוף העולם. חור נידח. נקודה שנפש חיה לא שמעה עליה, חוץ מג'ני אולי...ואז, באמצע שומקום, בית פה, בית שם, הכל קסום ומהמם, והופ- מגרשון חניה! עם מכוניות אמיתיות.

אז ככה: מרגע שאנחנו מגיעים לחניה, הכל מתאים אבל לא לגמרי להסברים של ג'ני. כך שעד עכשיו אני לא סגורה אם אכן חנינו באותו מקום והאם התחלנו באותו מקום.

כי לנו לא היתה אכסניית נוער אלא מלון, ולא קראו לזה YHA אלא גראדבך מיל או משהו כזה, אבל היו עוד לא מעט מכוניות בחניון הקטן, ושאלתי אנשים שחנו איתנו והם אישרו שהם גם בדרך ללודס צ'רץ' אז נרגענו. הקטנים החליפו למגפי גומי (ג'ני אמרה) ויצאנו לדרך.

מסתבר שיכולנו להכנס עם האוטו עוד פנימה ולחנות ממש במלון, אבל לא נורא.

דרך חצר המלון יש מעבר בשער עץ, ומכאן ממשיכים לפי ההוראות של ג'ני, כולל המעבר הצר שלא תאמינו שבן אדם יכול לעבור בו, הנחל מימיננו, גשר העץ והשילוט. ליתר ביטחון אני ממשיכה לשאול כל אחד שעובר מולנו, וכולם מאשרים שאנחנו בכיוון הנכון.

בדרך חוברים אלינו אבא וילדיו, שמתעניינים מאיפה אנחנו. מסתבר שהאבא היה בישראל לפני שנים רבות, והוא נדהם שמכל המקומות בעולם הגענו אנחנו לטייל דוקא כאן...אני מצידי מדהימה את הילדים שלו בעובדה המצערת שבישראל הילדים לומדים שישה ימים בשבוע, ושביום ראשון הקרוב הם כבר יהיו בבית הספר…

 

ממשיכים בדרך היפה בין סבך עצים ופטריות.

בעיקול השביל אנחנו נתקלים באטרקציה החביבה על ילדיי, מקבץ סלעי ענק לטיפוס. אני לא רוצה להתעכב כאן, אבל הם עוד לא יודעים שלא בשביל זה סחבתי אותם לכאן, ורצים מיד לטפס. אני, כרגיל, לא רוצה לראות אותם בקצה ומודיעה שאני ממשיכה. חמודה מס' 4 ממשיכה איתי.

פתאום אנחנו מגיעות לפיצול, שאם לא יודעים מה מחפשים אפשר בקלות לפספס אותו, כי הדרך הראשית נראית כאילו ממשיכה ישר אבל בעצם כאן הכניסה ללודס צ'רץ' עצמו. אחרי שאני מזהה את זה אני גם רואה את שלט האבן השבור על האדמה.

אנחנו מתחבאות להם בפניה, מתכננות להבהיל אותם כשיגיעו, אבל לא מצליח לנו…

כאן סוף סוף אנחנו מבינים למה המגפיים, אבל הבוץ לא נוראי, אפשר בגדול להתחמק מלשקוע בו ממש.

ובעיקר, כאן סוף סוף כולם מבינים למה לקחתי אותם לפה. המקום באמת מדהים ברמות אחרות. וזה לא משהו שאפשר להסביר במילים, ובטח לא בתמונות שלא מצליחות להעביר את האווירה והעוצמה של הנקודה הקטנה והמטורפת הזו.

כשחיכינו להם בפניה, חלפו על פנינו שתי אמהות וילדיהן, ואחת האימהות שאלה את הילדים אם הם זוכרים את האגדה על לודס צ'רץ'. אני כמובן קראתי על זה לפני הנסיעה, אבל אני לא זוכרת, ולצערי אין קליטה בפנים בכלל כך שלא יכולתי לחפש את זה ולספר לילדים בפנים. אז קיויתי שנצטרף אליהם והיא תספר לנו, אבל עד שנכנסנו הם כבר יצאו.

אז נותרתי עם חוב של סיפור לילדים, אבל כשהיינו ביזרה בבית הקפה שבחצר המלון, הווייפיי ריתק אותם יותר, ובסופו של דבר שכחנו מזה כולנו.

כך או כך, אני כל כך שמחה שהצלחנו להגיע לכאן.

קינחנו בבית הקפה, המשכנו בכביש מהמלון לאוטו ויצאנו לנסיעה הארוכה ללוטון, עם עצירה לחצי שעה באאוטלט בפאתי העיר לסטר שהיה בדיוק אמצע הדרך, להצטיידות לארוחת ערב וסיבוב מהיר אך מוצלח במארקס אנד ספנסר, כי הרי אי אפשר לחזור מאנגליה בלי לעשות וי גם על זה, לא ככה?

 

כשאנחנו כבר במרחק של שעה מלוטון, גבאת וייז מחליטה שיש פקקים (ואין), או שאולי אחרי שבוע בדרכים הכפריות והצרות הנסיעה בהיי וויי מבלבלת אותה והיא מורידה אותנו מדרך המלך לכל מיני דרכים צדדיות וצרות להחריד, ומחשיך וזה מתחיל להלחיץ...אבל בסופו של דבר אנחנו מגיעים למלון בשלום (הולידיי אין אקספרס לוטון) ואחרי ארוחת ערב מאולתרת וריצות הלוך ושוב בין החדרים הלא צמודים שקיבלנו אנחנו נרדמים ללילה האחרון בהחלט של טיולנו המופלא.

 

במלון ארוחת בוקר מספקת, ומשם אנחנו צועדים ברגל עשר דקות ארוכות עם המזוודות עד הטרמינל.

הטיסה המריאה בזמן, קצת עיכוב בנתב"ג ביציאה מהמטוס והוצאת המזוודות, חצי שעה לשבת אנחנו בבית.

 

תם ונשלם. שנה טובה עם המון טיולים מוצלחים לכולם

 

 

 

 

הבוקר משכימים קום, וברבע לתשע בערך אנחנו באוטו, כשהוייז צופה לנו כחצי שעה נסיעה.

בפועל לקח טיפה יותר נדמה לי, בגלל פקק לא נוראי בכניסה.

הזוג מוריד אותנו באזור הדרופ אוף, ונוסע עם דובר אנגלית מס' 1 (שיעזור לו עם קריאה מהירה של השילוט) לחניה, משם הם בכלל לא מנסים לתפוס את השאטל ברכבת אלא צועדים ברגל.

אני בינתיים הולכת לקנות כרטיסים (הפעם שום בריטי חביב לא מציע לי כרטיסים ב5 פאונד לצערי), ונפרדת אחרי המתנה קצרה מאוד בתור מכמעט 200£ (3 כרטיסים במחיר מלא של 55£, עליהם אני מקבלת שלושה חינם עם עטיפות השוקולד, וכרטיס נוסף בחצי מחיר בזכות הוואוצ'ר שעל מיכל הסבון הריק שרוקנתי עוד בבית בישראל. ו6£ חניה.)

 

לא הגענו מספיק "מוכנים לקרב", מבחינת היכרות עם המתקנים והמיקום שלהם, אז אנחנו צריכים רקע לשבת עם המפה ולהבין את השטח. הזוג הוריד כבר ערב קודם את האפליקציה של הפארק הודות לטיפ של עמיחי, והוא מדווח לנו שה"וויקר מן", הרכבת הכי חדשה בפארק שנפתחה רק השנה, כבר פתוח. אז זה היעד הראשון של הזוג+מספרי 2 ו-3 חובבי מתקני העינויים. אני וחכם מס' 1 פחות בקטע, והקטנים, למרות שגובהם מאפשר להם כבר את רוב המתקנים, ממש פחדנים, אז אנחנו מחליטים שנתחיל יחד מהאבובים ואז נתפצל, אלא שאז מתברר שהאבובים נפתח רק ב11.

 

בקיצור, אחרי התברברויות בדרך והבנה שפספסנו את הפניה לוויקר מן, אנחנו מתפצלים. גדולים עם הזוג, קטנים איתי, ניפגש בכניסה לאבובים ב11.

אנחנו מטיילים דרך היער המכושף או מה שזה לא אמור להיות (לא מוצלח במיוחד) חזרה לאזור "מוטיני ביי". בדרך אנחנו מזהים את הכניסה לוויקר מן, לרכבת ההרים מהעץ (הם לא מוכנים לעלות עליה. ובכל מקרה גם היא נפתחת רק ב11. מאוד מרגיז הקטע הזה. לא מבינה מה זה נותן. ועוד כשהפארק כולו נסגר בשש וחצי), ולאבובים, וממשיכים לכיוון האקווריום.

כשנכנסנו לפארק בבוקר תחרותי מס' 5 שאל אם יהיה כאן מתקן שנוסעים ויורים על מטרות. שנה שעברה ב"קליפורניה אדוונצ'ר" נאלצנו לעשות איתו את "צעצוע של סיפור" (=מתקן שנוסעים ויורים על מטרות) לדעתי עשר פעמים בערך…

אז בדרך לאקווריום מצאנו לשמחתנו הרגעית גם מתקן כזה, שנוסעים ויורים על מטרות. אבל, מעבר לעובדה שגם הוא כמובן נפתח את ב11, כאן הנושא קצת פחות ידידותי ממיסטר פוטטו, אוודי ובאז שנות אור. זה בית רדוף רוחות בו יורים בזומבים ירוקי עיניים, חשופי שיניים ונוטפי קורי עכביש...בכל אופן, בשלב הזה נראה שפחדני מס' 5 יתגבר על החשש, ואני מדווחת בשמחה לגדולים בוואטסאפ שניפגש קודם כאן, זה גם ממש קרוב לאבובים.

 

בזמן שהגדולים עשו שתי רכבות מטורפות (גלקטיקה ומה שלידה, לא זוכרת מה זה) עם תורים לגמרי סבבה ובזמן ששונא רכבות הרים מס' 1 שומר להם על התיק, אנחנו נהנינו למדי באקווריום, שכולל פינת ליטוף של מיני סרטנים וכוכבי ים. סקרן מס' 5 שאל מלא שאלות וקורעת מס' 4 כמעט הכניסה את כפות הרגליים אחרי שהאיש הסביר לנו על היצורים הדקיקים שאוכלים את העור המת…

הוא כל כך פחדן, מס' 5, שברגע הראשון הוא אפילו נרתע מהמעבר במנהרת הכרישים הקצרה. אבל צלח ונהנה.

 

מכאן חזרנו לאיחוד המרגש ליד duel, הבית רדוף הרוחות. נכנסנו לתור בלי לעצור לרגע, ואז פחדני קלט את העניין, את התמונות על הקירות והאווירה ומיד משך אותי החוצה. לא רוצה לעלות על המתקן הזה.

לשמחתי התור והמתקן הלכו מהר וכשחזרו חמוד מס' 1, שכבר הוכיח את עצמו בטיול הזה כשהצליח לעשות את הלא יאמן ולשכנע את קטן לעלות איתו למגלשת מים בכפר הנופש, ניסה לשכנע אותו לעלות איתו עכשיו גם לכאן. הפעם זה לא הצליח, והם נשארו כולם לחכות בחוץ בזמן שאני נכנסתי עם מתנדבת מס' 4, הזוג (התחרותי) ותחרותי מס' 3, ששמו לעצמם למטרה לעבור הפעם את הניקוד המטורף שעשה צלף מס' 1 בסיבוב הראשון.

הם לא הצליחו, אבל שיפרו תוצאה. אנחנו הבנות נהנינו מהחוויה ומלמלנו "העיקר ההשתתפות".

ואין ספק, מזל שפחדני לא עלה. הדמויות בפנים די מוגזמות לטעמי, לא ידידותי לקטנים בכלל, וחבל, כי אין כאן בכלל הרבה מתקנים מהסוג שלא הופך בטן.

 

עוד מתקן נחמד מאוד הוא hex, היחיד שנמצא בתוך הטירה עצמה, וגם זה בעיני פספוס אדיר, כי הטירה יפה וגדולה, עם גן יפה בתוך חומותיה, ויכלה לשמש לעוד מתקנים, או בתי קפה, ולהכניס יותר מהאווירה הבריטית למקום.

גם הגנים החיצוניים נראים מאוד יפים, רציתי לעלות על הרכבל ולתצפת עליהם מלמעלה אבל לא הספקנו בסוף. לא את זה ולא לטייל דרכם בכלל.

והכי נהננו, תמורת 2£, להכנס למתקן הייבוש המהיר המחמם והנעים, אחרי מתקן הסירות הכי מרטיב אבר...

 

חוץ מזה יצאתי מאוד מאוכזבת. הפארק מזניח לחלוטין את פלח הציבור הבוגר יותר שלא אוהב רכבות הרים. זה כמעט רק או רכבות הרים (ומהסוג הכי מטורף שראינו) או מתקנים לפעוטות בסיביביזלנד, שם ביליתי את חצי היום השני עם שני הקטנים, שהיו כבר לגמרי גדולים על המקום אבל מתוך הבנה שזה מה שיש להציע להם זרמו ונהנו.

אבל גדול מס' 1, למשל, עשה בסופו של דבר אולי 4 מתקנים (אני פוחדת לספור ולגלות שגם ל4 לא הגיע). הוא לא התלונן, אבל זה באסה.

 

אני הגעתי לכמה מסקנות מהיום הזה:

1. שוב אותה מסקנה שאין כמו דיסני בעולם

2. כמו עמיחי, גם אני חושבת שבגזרת הלונה פארקים (כי דיסני, נגיד, זה לא לונה פארק קלאסי), אפטלינג עולה על אלטון עשרת מונים. פחות בגלל הגודל, יותר בגלל החוויה הכוללת, האווירה, התפאורה, ההרגשה שאתה בתוך עולם אחר. וזה שבעצם רוב המתקנים פתוחים רק מ11 עד 6 (ביום שהיינו הוסיפו עוד חצי שעה, וואו), זה הזוי (אם כי מבחינתי מזל, כי אנחנו לגמרי מיצינו בשש). בפארק אירופה עוד לא היינו…

3. אין לנו יותר מה ללכת בכלל ללונה פארקים כאלה כמשפחה. פחות מחצי מאיתנו באמת נהנים, וההוצאה הכספית כל כך גדולה שזה פשוט לא מצדיק לשרוף על זה יום טיול.

 

עד כאן.

מחר יום אחרון לטיולנו…

חזרנו בסוף היום לקוטג' היפה שלנו, בישלנו פעם אחרונה עם שאריות האוכל שקנינו בגולדרס גרין, כיבסנו, ייבשנו, ארזנו מחדש, ולילה טוב.

 

 

 

"איך, לעזאזל, ידעת על הדבר הזה???" שב ושאל בן זוגי ההמום. האמת שאני כבר לא זוכרת איך בדיוק גיליתי את הארוע הספציפי הזה, אבל אני כמובן חבה תודתי לכם, חברי פורום אנגלופילים, שלימדתם אותי לחפש ארועים, ירידים, פסטיבלים, לפי תאריכים ומקומות. כך גיליתי שתמיד ביום שני בבנק הולידיי של סוף אוגוסט מתקיים בעיירה הופ Hope Show, מן הסתם אותו פרנציפ כמו בייקוול שואו, אשבורן שואו וכיוב'. אבל לצערנו ביום שני עוד לא היינו כאן. אלא שאז ראיתי באתר שלהם שתחרות כלבי הרועים sheepdog trials ממשיכה גם ביום המחרת.

לא ידעתי בדיוק מה זה אומר, האם זה משהו אטרקטיבי בכלל, אם אנשים מגיעים רק לזה, אם גם לזה צריך לקנות כרטיס כמו לשואו עצמו, אבל החלטתי בשלב ראשון שזה יהיה היום בו נטייל בחלק הזה של הפיק דיסטריקט, hope valley והדארק פיק, ובהמשך כבר אנסה לברר יותר פרטים.

כמה ימים לפני שטסנו פשוט פניתי במסנג'ר למנהלי העמוד של השואו בפייסבוק ושאלתי את שאלותיי.

אז התברר שזה לא עולה כסף, ושזה, לפחות לדעת מי שענה לי, כן מעניין ואטרקטיבי לילדים, וכמובן חבל שלא נוכל להגיע יום קודם לשואו.

כך שזה היה יעדנו הראשון, ופשוט נזרום ואם ישעמם נחתוך.

ובכן, אני ידעתי על הדבר הזה, אבל כנראה שחלק מהמשתתפים עצמם לא התעוררו בבוקר או משהו…

הגענו לחווה, שם עוד ראינו אוהלים, כסאות וקצת זבל מאתמול, ונסענו לחנות לפי ההוראות של אחד החוואים במקום.

הצטרפנו לקומץ הקהל המנומנם בדיוק כשגורדון, החוואי הותיק, התחיל את הסשן שלו.

אין ספק שאנחנו היינו האטרקציה הכי מסקרנת במקום...אבל כמה שקיויתי שיפנו אלינו, ישאלו שאלות, יתעניינו איך הגענו לכאן, זה לא קרה, וגם כשניסיתי בעצמי לשאול את זה שלידי (לדעתי אח של גורדון, לפי הכרס) מי הכי טוב עד עכשיו, הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא שומע. אולי העלבתי אותו שבכלל היה לי ספק שגורדון הוא המלך הבלתי מעורער של מאלפי כלבי הרועים בהופ. או שהוא באמת לא שמע. או שהוא בכלל היה אבא של ג'יימס, שהיה הבא בתור וחוץ מלהיות חתיך די עשה פדיחות עם כל הענין הזה של להנחות את הכלב לכנס את הכבשים לתוך הגדרה. או שאלה היו פשוט כבשים חכמות מדי, שידעו שבסוף ישלחו אותן לקפוץ מעל הגדר החוצה מהזירה, אז הן הגדילו ראש, קיצרו תהליכים וקפצו החוצה בלי לעבור דרך הקטע הזה של הכניסה לגדרה.

חובבת תחרויות כלבי רועים מס' 4 אמנם רצתה להשאר עד הסוף, שנדע מי ניצח, אבל אנחנו הבנו את הפרנציפ אחרי שניים וחצי מתחרים (האמת שהבנו הרבה קודם, אבל לא היה נעים מג'יימס) וכשכל העניינים הסתבכו למתחרה הבא (קטין מבוהל שאבא שלו שלח אותו במקומו)  לקחנו את הרגליים ונסענו משם. הקהל לא מחה.

 

אחרי החוויה ההזויה הזו הכנסנו לוייז את היעד longshaw estate, אבל הכנתי מראש את הזוג שאם נראה על הדרך את מגרש החניה שנקרא surprise view car park שיכנס לשם. וכך היה.

"מה אני אגיד לך, ממש סורפרייז. מה יש פה? אין פה כלום" אמר הזוג הסקפטי שלי.

חכה, אמרתי. מכאן צריך להתחיל לטפס, רק תמצא לי את השביל הנכון. זה שמוביל לmother cap. הוא מצא. איזה מזל שלקחתי אותו איתי.

הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא שחששותיי שהאברש כבר לא יפרח לנו כי פרח השנה לפני הזמן, התאמתו. אתם יכולים להמשיך להתווכח אם זה סגול או ורוד. שלנו היה סתם חום רקוב שרק חדי העין יכולים לדמיין שפעם היה לזה צבע מרהיב.

אבל מה שלא יודעים לא מזיק, כך שיתר החבורה דילגו קדימה בשמחה, נפעמים מהנוף והצמחיה המיוחדת ("זה בכלל לא נראה לי אנגליה. זה כאילו אנחנו במקסיקו או ויאטנם או משהו" אמר מוקסם מס' 3) וכמהים להגיע כבר אל גוש הסלע הענק שמולם מרחוק.

לא מנעתי מהם לטפס. גם לא במקבץ הסלעים הבא, שנקרא over howler tor. רק מנעתי מעצמי להסתכל, וכשהגעתי בעצמי לראש האוובר הוולר הזה וראיתי שכאן זה הקצה, הודעתי חגיגית לזוג שאני מתחילה לחזור, לא מסוגלת לראות את הילדים שלי בקצוות, ובאחריותו להחזיר לי לאוטו חמישה ילדים שלמים. את אלה שילדתי אם אפשר (האמת שלא היו שם ילדים אחרים בכלל. רק זוג קשישות חביבות). מכיון שלא הבהרתי שאני דורשת גם אותו שלם בחזרה, איך שסובבתי את הראש הוא התחיל לקפוץ מסלע לסלע (במרחק מטר אחד מהשני, על הקצה) ושהילדים יצלמו אותו.

לסיכומו של מסלולון: וואו וואו וואו. אחד המקומות המהממים שהיינו בהם, ואת זה אמר גם הזוג, בוגר ניו זילנד. וגם בלי אברש ורוד. או סגול.

 

כשתכננתי את המסלול חשבתי שנשאיר את הרכב כאן ונמשיך ברגל למסלול של פאדלי גורג'. זה אפשרי, אבל נראה היה לי (ובשטח עצמו ראיתי שאכן כך) שבין לבין זה שטח פחות מעניין, וחבל לעייף את הקטנים, וגם לעבור את הכביש הסואן למדי לא כל כך קסם לי. אז המשכנו עם הרכב אל לונגשאו אסטייט, כאמור, וזה היה מצוין כי בית הקפה שם ממש נחמד, וגם כל המסביב, ויש שירותים נקיים עם פרחים טריים מגן הירק, ויכולנו לקחת מפה ולהבין בדיוק לאן ללכת.

כאן החלטתי ללכת פעם ראשונה על מנהג המקום ולהזמין לי תה, שהגיע בקומקומון שיושב על ספל, וכמובן כד חלב קטנטן. נכבשתי. מרגע זה עברתי לתה. טוב, גם לתה.

 

בתחילת הדרך אל עבר פאדלי גורג' טפסן מס' 3 התלונן שבינתיים המסלול הזה לא מי יודע מה. סתם הולכים לאורך נחל. לא מעניין. לא אחרי הסלעים של קודם, שרואים אותם ברור מפאדלי גורג'. לא אם לך אין מגפי גומי כמו לאחותך הקטנה, שנהנית לחצות את הנחל מצד לצד.

עודו מדבר, והנה ניקרו בדרכינו הסלעים הירוקים הראשונים, שהובילו למשטח סלעים שכולו מכוסה טחב ירוק וזוהר, ושמילא את כולם מיד בהתלהבות מחודשת וקריאות התפעלות "זה כמו הטרולים בפרוזן!!!". לא עובר רגע וכבר חמשתם שקועים במשחק "רק על הסלעים".

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת עץ הפלאים שחיכה לנו כמה מטרים הלאה. הם היו מוכנים להשאר לגור שם. האמת, גם אני. לפחות עד הרגע שבו הזוג מחליט להצטרף אליהם לראש העץ, ואני כבר מדמיינת את כולם נוחתים מטה תחת הענפים המתנודדים ומכריזה שוב: אני הלכתי. תחזיר לי את כולכם שלמים. תודה.

 

אני מחכה להם בישיבת מדיטציה על סלע מול הנוף בכיוון חזור, ואנחנו ממשיכים יחד במסלול המעגלי יחד עם המון כלבים מחונכים באופן מעורר קינאה. זה גורם לי ממש להתבייש בנבחן מס' 6 שהשארנו בבית, ושאין שום סיכוי שהיינו יכולים לטייל איתו ככה. הכלבים הבריטים האלה אפילו מבקשים רשות מהבעלים שלהם כשאנחנו רוכנים לנסות ללטף אותם!!! מיותר לציין שאת הצרכים שלהם הם אוספים (הבעלים. לא הכלבים בעצמם) גם בחיק הטבע.

 

כשאנחנו מסיימים את המסלול הילדים רוצים עוד סיבוב שוקו חם, אבל אני רוצה לעצור בבייקוול בדרך חזרה אז לא.

לא! רוצים! עיירה! ציורית!

מי שואל אתכם בכלל? אני באתי לפה גם בשביל להיות בבייקוול, ואני אהיה בבייקוול. מי שלא רוצה לבוא, שיחכה באוטו.

עייפה מס' 4 כמעט מקבלת את ההצעה. אבל לא מוכנה להשאר לבד אז כולם מדדים אחרי מהחניה, דרך הגשר, לכיוון העיירה, עם הבטחה לשוקו חם…

כאן, חברים יקרים, נכונה לנו אכזבה קלה, כי בניגוד למה שהבטחתם לי, כמעט כל החנויות בשלב זה של היום (6 בערב בקושי) פשוט סגורות, הרחובות די ריקים, ואנחנו מוצאים רק חנות מצ'וקמקת, שחזיתה מנסה להתחזות לחנות הבייקוול פודינג המקורית (או אולי להפך??), שעל המדרכה מחוץ לה יש איזה שני שולחנות מלוכלכים של סוף יום, ואנחנו יושבים שם עם השוקו והתה, עד שהדבורים מבריחות אותנו.

אני לא מוכנה לחזור לאוטו לפני שמוצאים את חנות הבייקוול פודינג המקורית, אז אני מראה לזוג את שם החנות ואומרת "קח אותי לשם!". אז הוא לוקח. ואפילו סוגרים רק בשבע.

חוץ מבייקוול פודינג אני מגלה שמוכרים כאן בעיקר מזכרות ומתנות לא אכילות בכלל, ונזכרת שאני צריכה לקנות מתנות לאנשים צדיקים שיארחו אותנו לארוחות שבת כשנחזור לארץ.

אז יש לי תירוץ, ואני בוחרת קומקומון על ספל עם ציורים מתוקים, הכי מקסים, הכי אנגלי, הכי מתוק, ומצרפת לו שקיק פאדג' מקומי. ובייקוול פודינג אישי אחד קטן, כי אני חייבת לטעום. ולא מכבדת אף אחד. הם גם לא רוצים. וזה לא ממש טעים, אבל את זה אתם כבר יודעים.

 

תם לו יום מושלם ונהדר.

אני מגששת אם יש מצב לנצל את המומנטום ולוותר על אלטון טאוורס מחר לטובת עוד יום בטבע.

עד כאן. דונט פוש איט.

אז מחר שוב השכמה מוקדמת...לילה טוב.