בהוייאפה התמקמו כל הקבוצות במגרש הכדורגל. הנוער המקומי לא הפסיק לבקש שנקנה כרטיסים ל״הופעה/ריקודים״ שבית הספר המקומי ארגן לאותו הערב. 

קניתי שני כרטיסים שעלו לי פחות משקל למרות שהיה ברור שאני לא הולך להופעה אבל כך יכולתי לנופף בכרטיסים לכל מי שהגיע אחר כך ״למכור כרטיסים״ ובכך נסגר הנושא. 

בערב החמישי הזה בהוייאפה הכרתי את קבוצת הסטודנטים ובאמצע הלילה עזבה קבוצת הילדים שנאספה ברכב. 

היום אני כבר מבין שאפשר בארבעה ימי הליכה כמו שעשו הילדים לראות לא מעט והימים שלישי רביעי חמישי הם מן אמצע טרק שמייצג את רוב הנופים הייחודיים של הההוואיוואש. 

היום השישי של הטרק היה מעט דל ביחס לשלושת הקודמים וגם הבוקר של השביעי אבל לקראת הצהריים שלו נגלים שוב נופים מדהימים כך שעבור אלו שלא ממהרים אני בהחלט ממליץ לא לקצר את הטרק. 

המשך הירידה בעמק מאגם חרוקוצ’ה  לכפר הואייפה

לאחר המפגש עם העמק מדרום דרכו הגיע קנדי עם החמורים, תעלות המיים הצדדיות נשפכו עלו כבשו וזרמו בקטעים רבים על השביל ונאלצנו לאלתר

תמונות יפות דורון

כמו שכתבתי לפני כן גם אני לא שמעתי על סנטה רוזה עד שלוקה לא סיפר והסביר עליו. 

אני משוכנע שסן אנטוניו קשה יותר לירידה וגם לוקה אמר זאת. סנטה רוזה יורד לעמק מעל האגם ואחר כך הולכים לאורכו במישור ומשם יורדים לפחות ב100 מטר נוספים עד לנקודה שבה מתחבר השביל מסן אנטוניו. גם סנטה רוזה תלול מספיק עד כדי כך שעדיף לרוץ בירידה כי לא קל ללכת אבל הייתה לנו ירידה קשה ממנו ביום השביעי שאני בטוח שגם אתם עשיתם. 

אני עכשיו מעריך את לוקה וכושר השיפוט שלו עוד יותר.

הקבוצה שלנו הורכבה מאנשים בעלי יכולות הליכה שונות בצורה קיצונית. 

מצד אחד הבחור האמריקאי בן ה25 שהינו מאוד מנוסה בטרקים וטיפוסים ועם כושר יוצא מן הכלל. הבחור הזה כבר ציינתי קודם היה 3 שבועות בהוארז לפני שיצא להוואיהוואש והלך כבר את הסנטה קרוז הארוך עם תרמיל מלא ציוד כולל אוהל על הגב כמה ימים לפני. הוא גם עשה כבר טיפוס לאיזו פסגה מעל 6000 מטר וישן כבר מעל 5000 מטר עוד לפני הטרק כך שהוא עשה הסתגלות מאוד רצינית. 

מצד שני היו הבלגים ה״מבוגרים״ שאומנם באו אחרי שבוע בקוסקו אבל לא עשו לפני הטרק אפילו טיול חד יומי אחד. 

והייתה גם הבחורה שהלכה לאט עם התרמיל הכבד על הגב.

עם הקבוצה הזו לוקה היה צריך לתמרן כשגם האחרים לא הלכו כולם באותו הקצב. 

אז כשהקבוצה יצאה לעלות לסנטה רוזה הוא שלח את הבלגים (שלא עשו אף טיפוס או טיול צד כל הטרק) עם קנדי הטבח ועם החמורים בדרך הקלה. גם קבוצות אחרות מסביבנו שלחו את אלו שהתקשו בהליכה בדרך הקלה שמדלגת על הפאס.  

עדיין היה צורך לוודא שאף אחד לא הולך לאיבוד ולוקה הלך מאחור אבל לא אחרון. כשהיה מגיע לפאס למעלה ורואה מרחוק את האחרונים, היה שואל אותנו מי רוצה לעלות לטיפוס וכך ווידא שכשירדנו מהטיפוסים התחלנו מחדש ביחד ואחרי שכולם נחו קצת. 

אני חושב שהבחירה של לוקה בסנטה רוזה גרמה לכך שחוץ מהבלגים אצלנו כל הקבוצה הצליחה לעבור את הפאס באותו היום והיותר מהירים וחזקים עשו בנוסף גם את הטיפוס מעל. 

הוא עשה את זה כמעט בכל הימים וכך דאג שכולם יהיו מרוצים עד כמה שאפשר. 

למיטב ידיעתי אנחנו לא היינו בפס סנטה רוזה . בכלל עד כמה שאני יודע לא עשינו טיולי צד בטרק הוואיי-הוואש . חוץ מזה שבפס סאן אנטוניו  ירדנו לצד השני של העמק , והגענו לכפר שישנים בו ביום החמישי , דרך העמק שרואים בתמונה הפנורמית .

הרוב המכריע של הקבוצות יורדות מפס סאן אנטוניו חזרה בדרך שעלו בה .

הירידה לצד השני תלולה מאוד ואפילו קצת מסוכנת . זה כל כך תלול שחייבים להחליק למטה (כמו בסקי חולות) . אי אפשר ללכת בצעדים .

המדריך שלנו החליט לעשות את זה , מפני שכל האנשים בקבוצה היו מיטיבי לכת .

עוד בירידה

אחרי הירידה המשכנו בעמק לכיוון הוייאפה. בהתחלה עברנו מתחת לסאן אנטוניו וראינו את הקבוצה שירדה עם דגל ישראל ואחרי כשעתיים הגענו למפגש עמקים שחיבר לעמק המקביל מדרום אותו עזבנו בבוקר ודרכו הגיע קנדי עם החמורים.

הירידה מסנטה רוזה הייתה בהחלט תלולה וצבעי האגם היפה חרוקוצ’ה השתנו עם הגובה והעננות ששררה

תמונות נוספות מהתצפית

בתצפית מעל סנטה רוזה ממצלמות נוספות

לוקה טיפס לפנינו בעליה המסולעת והמאתגרת  בנתיב שהיה ברור לו אבל בחלקו נסתר מאיתנו והוביל אל נקודת התצפית שמעל לסמטה רוזה

גם זו הייתה אחת מהתצפיות היותר יפות 

העליה ומעבר סנטה רוזה

כמו בכל בוקר גם כאן המגמה הייתה להגיע אל הפאס והתצפיות לפני שהתכסו בעננים שהגיעו בכל בוקר כמעט וכיסו את הפסגות

מעברי ההרים סאן אנטוניו וסנטה רוזה או שבכלל מעבר דרך ״החצר האחורית״?. 

גם סאן אנטוניו הוזכר על ידי צביקה כמעבר מאוד יפה כך שרציתי בהחלט להגיע אליו. נדמה לי שקראתי כבר בשלב ההכנה שהוא לא עביר לחמורים. 

 ג׳והן שהיה איתנו בסנטה קרוז גם הוא דיבר על יופיו של המעבר אבל ציין שבטרק שלהם הם עלו וירדו חזרה כי ״לא באמת ניתן לרדת אותו״. 

הזכרתי את סאן אנטוניו למדריך לוקה עוד בערב הראשון ולא הבנתי מסר ברור מהתשובה שלו. בערב השלישי הוא קרא לי והסביר שהוא מתכנן לאלו שיכולים לעבור ולחצות דווקא במעבר סמוך שנקרא סנטה רוזה שכלל לא שמעתי עליו והוא גם לא מופיע במפה המצורפת. לוקה הסביר לי שסנטה רוזה יותר קל לירידה אבל שגם הנופים ממנו מעט יפים יותר. הוא פתח גוגל מפס והראה לי את ההבדל בזוויות התצפית בין שני המעברים לעבר גב רכס ההוואיהואש והאגמים היפים לצפון והראה לי שההבדל הינו קטן. 

בכל זאת חשבתי שאחרי הירידה מטרפציו וההגעה למחנה הרביעי אעלה עם יובל ובריאן האמריקאי קל הרגליים לסאן אנטוניו אבל הגענו למחנה כמו בכל יום די מאוחר ולאף אחד לא חסר עוד פאס תלול להשלמת היום כך שוויתרנו על סאן אנטוניו. 

דווקא קבוצת ״הילדים״ הישראלית חצתה את סאן אנטוניו. הם יצאו כחצי שעה לפנינו למחרת בבוקר והתחילו לטפס על ״הקיר״ ממול למחנה. 

אנחנו הלכנו בשביל קצת יותר מזרחי למעבר סנטה רוזה היפה שגם מעליו טיפסנו חלקינו טיפוס טכני למדי לנקודת תצפית מרהיבה וראינו מלמעלה את סאן אנטוניו. את הילדים ראינו אחרי הצהריים עדיין יורדים את סאן אנטוניו עם דגל ישראל בראש כשעברנו  מתחתיהם בדרך מסנטה רוזה לכפר הוייאפה. 

בערב בהואייפה הכרנו קבוצה ישראלית שלישית בפעם הראשונה שקראנו לה קבוצת הסטודנטים. 

לא הבנתי מאיפה הם ״צצו״ לנו כי לא פגשנו אותם בלילות קודם. אחר כך הבנתי מהם שהם קיצרו את הטרק ל7 ימים התחילו יום אחרינו והדביקו אותנו בהוייאפה. מסתבר שיש עוד הרבה מקום ליצירתיות והחברה האלו שרצו לחזור לפני יום כיפור להוארז, מצאו סוכנות/מדריך שהעבירו אותם לעמק אליו יורדים מסנטה רוזה וסאן אנטוניו דרך ״החצר האחורית״ שמעל טרפציו. הם הקימו את המחנה השלישי שלהם מתחת לפאס טרפציו וביום הרביעי שלהם עלו לטרפציו ולחצר האחורית ממנה המשיכו לעמק המדובר בדרך להוייאפה כשהם מדלגים על פאס ועל המחנה הרביעי שלנו.

מעבר ההרים טרפציו שצביקה סיפר עליו ואחר כך ג’והן האוסטרלי לא ניתן לאיתור במפות הפשוטות שהיו לי בזמן התכנון. ידעתי מאיפה לאיפה הוא אמור לחצות אבל הוא לא היה מסומן וציפיתי למעבר צר עם שבילי גישה קשים מאוד להליכה.

אולי גם העובדה ששמעתי שעד לפני מספר שנים היו רוב המטיילים מממשיכים למעיינות החמים ומקיפים אותו ורק קבוצות של מיטיבי לכת חצו אותו שיוותה לו תדמית של מעבר הרים קשוח.

בטרק גיליתי שדרכי הגישה אליו נוחות והוא לא יותר קשוח מפאסים אחרים…….

יחודו של טרפציו ההר לטעמי מעבר לצורתו הטרפזית, היא בסמיכות שמטיילים יכולים להגיע אל הר כזה ואל החצר האחורית או הגב של רכס ההוואיהואש.

 הפאס שקרוי על שמו ובמיוחד נקודת התצפית שמעל הפאס נמצאים ממש במרחק נגיעה מההר ואפשר בלי שום ציוד או מאמץ מופרז לגעת בקירות המשופעים שעולים לפסגה מנקודת התצפית. 

בפאס טרפציו

גם מעל טרפציו עלינו לתצפית…...

הפעם רוב הקבוצה עלתה

ההליכה להר ולפאס טרפציו

הירידה למחנה השלישי (שאותו עצמו אני כבר לא ממש זוכר )

זוכר שממש לפני שהגענו היה מישהו שיצא לקראתינו מבקתה והציע קולה ובירה למכירה

האמת שבאתי עם כמה טיפים מצביקה על נקודות מיוחדות שכדאי לא לפספס.

למיטב זכרוני הוא דיבר על הפאסים טרפציו, וסאן אנטוניו ועל ״קיר הקרח של רונדוי״ וניסיתי כבר מהארץ ״לשים אותם על מפה״ ואחר כך לשאול בסוכנות אם הם ״על המסלול״. בסוכנות ״ענו בחיוב״ על כל השאלות שלי בעיקר כדי ״לנפנף״ אותי. 

בסנטה קרוז היה איתנו טרקר אוסטרלי וותיק שעושה  כ-4 טרקים לפחות כל שנה בכל העולם ועשה את ההוואיהואש כמה ימים לפני כן עם אותה הסוכנות. גם הוא דיבר על טרפציו וסאן אנטוניו. הוא היה מאוד מרוצה מהמדריך שלהם אבל לא שמעתי ממנו כלום על ״הליכת הסתגלות/היכרות״ ביום הראשון ולא על טיול צד ביום השני ולא על טיפוס מעל הפאס השלישי ולא על סנטה רוזה ועל יתר הטיפוסים וטיולי הצד שלוקה לקח אותנו. 

לוקה מכיר את האיזור ממש לעומק וכמעט מכל טיפוס נוסף שהוא לקח אותנו, סיפר על ״טיולי עומק״ נוספים שלא נוכל לעשות במסגרת 8 הימים.

כבר מהערב הראשון דיברתי איתו על טרפציו, סאן אנטוניו ועל ״קיר הקרח״. 

הוא אמר שנעבור בטרפציו שגם מעליו טיפסנו הציע את סנטה רוזה כאלטרנטיבה לסאן אנטוניו והסביר גם למה באמצעות גוגל ארט וביום השמיני עשינו עוד פאס סביב רונדוי ובחזרה לנקודת ההתחלה

אנחנו לא עלינו מעל הפס . אף אחד (המדריך) לא אמר לנו שכדאי לטפס .

ישר ירדנו לצד השני של הפס למקום שנראה כמו ביצה (פיסות אדמה עם דשא שמופרדות על ידי תעלות מים צרות) , ושם אכלנו ארוחת צהריים .

נקודת התצפית הזו הייתה מהיותר טובות 

תמונות ממצלמות שונות

לתצפית מעל הפאס השלישי (סיולה) טיפסנו ארבעה מהקבוצה שלנו ועוד שלושה מקבוצת החיילים המשוחררים. המדריך שלהם צעק אחריהם: ״לאן אתם הולכים משוגעים״ (לוקוס). אמרתי לו ״כן הם משוגעים״ מבלי לספר שאני הדחתי אותם לדבר העבירה ועליתי עם יובל אחריהם. 

לוקה שהראה לנו פחות או יותר את התחלת הנתיב שטיפס בין הסלעים הצטרף אלינו למעלה בהמשך. 

התצפית הינה מהשיא המזרחי של ההר 

Azulcocha שמצויין במפה. 

הפאס השלישי ובנקודת התצפית שאליה עלינו מעל לפאס

הפאס השלישי היה קצת יותר קשה מהקודמים אבל לא בהשוואה בכלל לפאסים או טיפוסים תלולים באוורסט.

שלושת האגמים משלוש מצלמות שונות

אחת התצפיות היותר יפות……………….

עשינו שם הפסקה די ארוכה

חזרנו לאגמון שהלך ונפתח לבריכת השתקפויות והלכנו לאורכו…….

אחר כך התחלנו בטיפוס לעבר הפאס השלישי והתצפית על שלושת האגמים

דורון

התמונות שלך כמו גלויה אחת אחת. היה לכם מזג אוויר מושלם ……

בדיוק הערב ניסיתי לברר עם הבן שלי אם עלינו רק בגלל ההמלצה של הצעירים הישראלים או שלוקה עמד להגיד לנו. 

אנחנו לא תמימי דעים בעניין הזה. 

יתכן שלא התכוון להמליץ לנו על העליה הקטנה כי מראש תכנן לנו טיפוס מעל הפאס וחשב שהוא יותר משמעותי?.  

היו לנו מפולות שלגים רציניות. תסתכל למעלה ותראה מפל מלא שלג מצולם ממרחק 2-3 קמ ועד שהוצאתי את המצלמה רוב המפולת הסתיימה. כשהיינו באגם עצמו היו מפולות קטנות יותר.