לגבי הדוחות, האמת שאני קצת מודאגת, כי קיבלנו מיילים מחברות ההשכרה על הדוחות בשוויץ, אבל עדיין לא קיבלנו את הדוחות עצמם, וזה מהיום הראשון של הטיול, אמצע ספטמבר…

מכיוון ששני הדוחות בהפרש של דקה, ייתכן שזו אותה המצלמה אפילו – אבל לפי הפירוט במייל של חברת ההשכרה מדובר בשני דוחות נפרדים – אחד על מהירות ואחד על מעבר באור אדום (כאמור, מאוד מאוד מוזר, אנחנו לא עוברים באור אדום ואף אחד ברכב לא זוכר דבר כזה….).

אין ברירה אלא לחכות..

הי פמילי,

נהנתי מאד לקרוא את סיפור הטיול שלכם שרק מחזק את החשק (החזק גם ככה), לטייל באלפיים הצרפתיים.

אהבתי את הכנות בסיפור היום האחרון המלא התברברויות שקורות, לדעתי, לכולם בכל טיול. גם למנוסים ביותר. באסה על הדוחות! אין מצב שהדוחות בהפרש של דקה הם בעצם דוח אחד? ובטעות נשלחו שני דוחות?

לגמרי הזדהיתי עם תחושת ה”סוף”, שהדירה ריקה מהבלגאן הסיבוב האחרון לבדוק שלא שכחנו כלום, מין צביטה כזאת בלב, אצלי זה ממש כאב פיזי…

לגבי האוקטוברפאסט אני חטפתי קלסטרופוביה רק מלקרוא עליכם שם.

המשך טיולים מהנים ומוצלחים!

אנחנו גם טיילנו באיזור אלפים צרפתיים בספטמבר האחרון בהרכב משפחתי מורחב (אומנם במקרה שלנו רק 6 אנשים, 3 דורות) . 

היה כיף להזכר באיזור הזה, לראות מקומות שאליהם לא הגענו ולפנטז על טיול עוד יותר מורחב בעתיד. כי הוכחתם שזה בהחלט אפשרי ואף רצוי.  

מעבר למקומות עצמם גם נתת לי השראה לחשוב על טיול משפחתי שכזה... לא נראה לי אפשרי כרגע אבל אולי בעתיד!

מגיע תורינו. כמה זמן יש לכם? משהו כמו 8 שעות… או, כן זה מספיק. שואלים על אוקטוברפסט, היא עושה פוזה של כמעט נופלת במקום… עד כדי כך? אנחנו שואלים? יהיו שם המונים, עדרים של אנשים, ראו הוזהרתם… אם בטוחים? מה זה האוקטוברפסט הזה, אנחנו שואלים. פסטיבל הבירה הכי גדול בעולם – היא עונה…

מסבירה איך להגיע. לוקחים רכבת, יורדים בתחנה, והולכים אחרי ההמונים, לא תוכלו לפספס. היא סופרת כמה אנחנו, 5. יופי, בדיוק לכרטיס קבוצתי, של 24 שעות. הכי זול, הכי כדאי. אבל כולנו חייבים לנסוע ביחד. אין בעייה…

היא ממליצה לנו מאוד מאוד לא ללכת עם תיקים. להשאיר הכל בשמירת החפצים בשדה התעופה, טוענת שלא יתנו לנו להיכנס לשם עם תיקים גדולים… 

הולכים הצידה, מתארגנים. מכניסים הכל לכיסים, אני לוקחת את התיק המתקפל הקטן שיש לי תמיד בתיק שלי. לוקחים רק מה שחייבים.

שמים הכל בשמירת חפצים ונוסעים ברכבת. נסיעה לא קצרה, מעל ל 40 דקות. יורדים בתחנה, וזה מתחיל… נהר גועש של אנשים, נעשה ממש צפוף, מולינו נהר של אנשים חוזרים… ההתרגשות הולכת וגוברת. הבן הבכור כמעט באקסטזה, הוא מת על הדברים האלה… 

כמעט כל הגברים במכנסי העור שלושת רבעי, הנשים בשמלות מסורתיות, הגברים עם כובעים מפונפנים ונוצה גנדרנית…

מגיעים לפתח המתחם, אנשי ביטחון בודקים תיקים, עוצרים אנשים חשודים… אנחנו נכנסים.

מעין לונה פארק עצום של חגיגות, דוכנים של אוכל – נקניקיות, פראצל, בוטנים מסוכרים, עוגיות זנגוויל ענקיות בצורת לב, מקושטות… אבל איפה הבירה??

אנחנו גוועים, עוצרים בדוכן נקניקיות וקונים לכולנו נקניקייה בלחמנייה. בוא נגיד שהפסטיבל הזה לא מצטיין בקולינרייה. ניסינו גם את הפראצל וגם את הבוטנים המסוכרים – איך נאמר, אכלנו טובי0 יותר.

אבל איפה הבירה??

ממשיכים הלאה. מלא מלא משפחות, זוגות צעירים, פה ושם פתאום מתגלה איזה שיכור מתנודנד.

אבל איפה קונים בירה??

מבחינים מעבר לדוכנים במתחמים ענקיים שעליהם לוגו ענק של חברות בירה…

כאן הבירה????

נכנסים לאחד.

וואווווו

כאן הבירה!! כאן ההמונים. מאות אנשים בכל מתחם, שולחנות ארוכים, צפיפות. על הבמה באמצע, להקה מנגנת וכולם כולם שרים, איזה שיר עם גרמני לא מוכר. מלצריות עם חמש, שש, שבע כוסות בירה….כוסות, מאגים, ג’ארות של בירה טסות משולחן לשולחן. בחלק מהשולחנות אנשים עומדים, שרים, רוקדים, מדברים. 

וואואו. 

אבל איך קונים בירה? צריך לשבת ליד שולחן…

אבל אין מקום…

חייבים לשתות איזה בירה? לא?

הבכור מגלה את הפטנט. עומדים ליד שולחן, תופסים מלצרית. כן, היא תביא לנו בירה. אחת? נו, ברור אחת, מי מסוגל לשתות יותר מהג’ארה הזו??

היא מביאה את הבירה, יחד עם עוד כמה ג’ארות ליושבים בשולחנות ליד. משלמים על המקום. כל אחד שותה כמה שלוקים. סוף סוף, בירה….

יוצאים, הבנו את העניין. בחוץ זה למשפחות, לילדים. הדבר האמיתי קורה באולמות הענקיים האלה. אנחנו עוברים מאולם לאולם, כל מבשלת בירה מתחרה באחרים, למי יש אולם יותר גדול, יותר מלא, יותר מקושט, עם אווירה יותר עליזה, רועשת…

לאחר כמה שעות – היה לנו מספיק. מתחילים את הדרך חזרה לשדה התעופה. בחוץ פלוגה של שוטרים הולכים במבנה כמו יחידה צבאית, ממש צועדים בכוח מופגן. אין ספק שמדובר בצעדה לצורך הרתעה. נאמר לנו שאחרי שמונה בערב הכניסה למתחם אסורה לילדים, וככל שהערב מתקדם, מתחיל להיות שם לא כל כך נעים… כבר עכשיו, לפנות ערב, אפשר להבחין ביותר ויותר אנשים מתנדנדים, שיכורים..

הבכור מכתיר את הפסטיבל הזה כ”שיא של הטיול” מבחינתו… הוא קורן מאושר, נישא על גלי הבירות ששתה..

אז זהו, מכאן חזרנו לשדה התעופה, והמראנו בדרכינו הביתה… לישראל.

תם ונשלם – אין ספק שלאלפים המדהימים, עוד נחזור….

על אף ההתברברויות בסוף , הדוחות והדברים הפחות , ברור שזה היה טיול מופלא.  

הסיום והפרידה מרגשים ,

וזהו כמובן Oktoberfest פסטיבל הבירה של מינכן.

ניסיתי לערוך כדי להגיד שרשמתי לפניי את שוק שבת בטונס. משום מה זה הכפיל את ההודעה... מנפלאות האתר…

תודה על השיתוף 

עדי 

על אף ההתברברויות בסוף , הדוחות והדברים הפחות , ברור שזה היה טיול מופלא.  

הסיום והפרידה מרגשים ,

וזהו כמובן Oktoberfest פסטיבל הבירה של מינכן.

כשאני כותבת לכם, זה ממש כאילו אני שם, עוד רגע, עוד קצת, בוחרת תמונות, חוזרת לתוכנית הכתובה, משווה לסדר התמונות שירדו לגוגל ישירות מהנייד, מחפשת תמונות שהגיס שלח בווטסאפ, משווה, מנסה להיזכר.. איפה היינו, מה עשינו, מה הרגשנו….

אז זהו, בבוקר מוקדם האיש קם, יום ראשון. שקט מסביב. האיש קבע עם האח בשבע, עוברים בשאלה השני על כל החדרים מלמעלה למטה, בודקים שהכל במקום, מסודר פחות או יותר, החלוקים תלויים כמו חיילים בכניסה לבריכה, הכלים במקום.

בינתיים גם האחות ומשפחתה מתעוררים, התארגנויות, מכינים למטה קפה, ו”אמא ראית איפה שמתי את”…. ו”אל תשכח להוריד גם את זה”… ו”נו, כמה זמן לוקח לכם ב”…

גם אני קמה. תחושה של סוף, זהו, נגמר. אחרי מעל שנה של תכנונים, כמה חשבנו על כל פרט, כמה שינויים, כמה התדיינויות, וכמה רצינו שזה יהיה גם עם אמא….

הגיעה השעה, האח מגיע עם חבילות סגורות של אוכל – נשאר כל כך הרבה… שמים את הכל במקרר, עוזרים לאח ולאחות להוריד מזוודות, הם נכנסים לרכבים, חיבוקים, נשיקות, נתראה בארץ, נסיעה טובה ובטוחה… וזהו, הם נוסעים….

פתאום הבית הענק כל כך ריק…עכשיו זה ממש ממש נגמר…

אבל אין לנו יותר מדי זמן לחשוב…

היום החלטתי שארד, בפעם הראשונה, עם האיש לבולנג’רי. תמיד זה התפקיד שלו, רק שלו… הוא השליח של כולנו, יורד ברגל בשביל התלול, מגיעה מאוד מוקדם לבולנג’רי, מטפס למעלה עם השקיות, מביא לכולנו את הבאגט הטרי, הבריוש, הקוראסונים. אני מסוקרנת לראות את הבולנג’רי המקומית סוף סוף. יורדים ברכב, אין זמן להליכה של הבוקר.

נכנסים לחנות הקטנטנה. פוגשים את אנתוני, אחד מהבעלים של השאלה. בונג’ור, בוקר טוב, מה שלומך, נתראה עוד כשעה…

מגיע תורינו, הבולנג’רי היא אישה חביבה במידה...  לא רזה, הייתי אומרת, “כפרייה”… עומדת בדלפק. המבחר לא גדול, זו בולנג’רי של כפר קטן. רואים שהבולנג’רי חזקה, אישה של מעשה, של עבודת כפיים לא קלה בכלל – היא האופה, היא הבעלים, היא המוכרת. אני שואלת אותה ממתי היא שם, משלוש בבוקר. היא חייבת להתחיל מוקדם, כדי להכין את המאפים בזמן. הבולנג’רי פתוח כל יום, פרט ליום רביעי, שהוא היום החופשי היחידי שלה. אולי היסטורית זה היום החופשי כי זה היום בו יש מאז ומעולם (כמעט) את השוק בגראנד בורננד?

עולים ברכב חזרה לשאלה, מעירים את הילדים, מארגנים את הבית. הם מתעוררים די מהר, מתחילים להתארגן על האריזות האחרונות.

נשאר המון המון אוכל. בכאב גדול אנחנו זורקים את כל מה שפתוח, כל מה שלא ניתן להשאיר לאורחים הבאים. שמים בשקיות, אולי צוות המנקים ייקח? את מה שסגור מוסיפים לאוכל שהאח הביא, מקווים שמישהו ייקח.

אנתוני מגיע בדיוק בתשע, האיש עובר איתו בשני השאלטים. כפי שכתבתי לפני כן, ההוראות שקיבלנו במייל היו מאוד מחמירות וקפדניות. די חששנו. כבר “העמידו אותנו למסדר יציאה” באחד המקומות שהתארחנו בהם בצרפת (בדורדון, ליד סרלה), והיה מאוד לא נעים, כל המעמד.

אבל הזוג הזה היה מאוד נחמד ושירותי. האיש אומר שאנתוני בעיקר בדק שלא שכחנו שום דבר, ממש לא פתח מגרות במטבח למשל, לבדוק שהכל שם ובמקום.

הוציא את הפיקדון שנתנו לו מהמעטפה ומסר לנו. כן, צוות המנקות ישמח לקחת את האוכל שנשאר, אין בעייה. יש!

מורידים את המזוודות למטה, מעמיסים על הרכב… זהו, הגיע הזמן שלנו להיפרד.

שלום שלום, שלום אנתוני, תודה תודה

שלום למאניגו, שלום שאלה מדהים, להתראות אלפים צרפתיים, בטוח נחזור.

לפנינו נסיעה של כשעה וחצי לג’נבה, החזרת הרכב, לא לשכוח למלא דלק, טיסה למינכן ועצירה של כשמונה שעות, עד הטיסה בלילה לישראל.. ואיזו עצירה זו הייתה...

ובכן, היינו בהר רברד, ביום שהיה מלא בטעויות וסתם התברברויות מעצבנות. דרך אגב, זה היום בו קיבלנו את הדוח על נסיעה בשעה שלוש בצהריים במהירות של 89 קמ”ש היכן שמותר 80. נסענו כל כך הרבה נסיעות “מיותרות” באותו היום, אבל הכל על כבישים כפריים, מתקשה להבין איפה הייתה מצלמה והיכן נתפסנו…

על הר רברד, לאחר שהקפנו את כל התצפיות ושבענו מהנופים המדהימים (למרות הראות הלקוייה), התכנסנו בחנייה להחליט מה הלאה. עדיין היה מוקדם יחסית, משהו כמו חמש וחצי, אבל היינו מותשים מכדי להמשיך בנסיעות מרוחקות או מסלולי הליכה.

האחות הציעה שנרד לכיוון אקס לה בן. העיר מאוד חמודה, הם הספיקו רק לטייל במרכז, ולא על האגם. הגענו לטייל באגם לה בורג’ה הגדול, אבל לא ממש התקרבנו עדיין לאגם.

ובכן, כיוונו את הוויז לחוף אקס לה בן והגענו לשם די מהר. מצאנו חנייה חינמית קרוב מאוד לטיילת.

 החוף אכן מקסים, טיילת חמודה. הסתובבנו בה שעה קלה, צפינו בצרפתים משחקים את משחק הכדורת שלהם, בסירות על המים, זוגות מטיילים, משפחות משחקות. מזג האוויר היה מושלם, שמש, אבל לא חם, אפילו טיפה קריר…

התיישבנו בבית קפה ואכלנו גלידות, וואפל בלגי מושחת ושתינו קפה. סיום רגוע ומקסים ליום הטיול האחרון.

השמש שקעה והגיע הזמן לחזור למאניגו, לשאלה. 

המשפחה של האחות נסעה, ואילו אנחנו חיפשנו סופרמקט. התקשרנו לבן החייל שנשאר בשאלה חולה. הוא מרגיש הרבה יותר טוב, מבקש שנביא לו אוכל “אמיתי”.

ביציאה מאקס בדרך לכביש הראשי, מצאנו סופר ענק (קרפור אם אני לא טועה...). קנינו מינוט סטייקים ותפוחי אדמה.

לאחר שעלינו על הכביש הראשי, העובר בפאתי אנסי, הגענו די מהר לשאלה, והתחלנו להכין ארוחת ערב. המשפחה של האח חזרה לא מזמן מהעיירה טונס. היה להם יום רגוע של אריזות וסידורים. מספרים על השוק המדהים של יום שבת בטונס. כשחזרנו מכיוון אנסי דרך טונס, ראינו באמת שחלק מהרחובות חסומים בעיירה ולא הבנו מדוע. מסתבר שבימי שבת, ממש חצי מהעיירה חסומה, והשוק הגדול מתפרש על פני כמה רחובות. שוק שיש בו הכל – פירות, ירקות, תכשיטים, תיקים, בגדים, בקיצור – ה כ ל !! המשפחה של האח מאוד מאוד נהנתה מהשוק.

התיישבנו כולנו לארוחת ערב אחרונה בשאלה, כל אחד הביא את כל השאריות שנשארו במקרר– סטייקים מכל הסוגים (הבן הבכור הכין על הפלאנצ’ה שבמרפסת השאלה), פסטה שהגיס הכין משקית של קילו!! פסטה יבשה, פירה, כל הירקות שבושלו בארוחות קודמות ונשאר קצת מזה וקצת מזה... סלט ירקות, אבוקדו, ביצים, לחם, גבינות, פסטרמות – הכל.

זהו, זמן לאריזה, משחקי פינג פונג שולחן, ג’קוזי, בריכה, ניקיון, סדר ועוד ניקיון ועוד סדר….

מחר האח והאחות צריכים לצאת מוקדם מאוד לשדה התעופה (בסביבות שבע וחצי).

אנחנו נזוז לקראת תשע וחצי, כתבתי לאנתוני וביקשתי שיבוא בתשע וחצי לצ’ אאוט.

האח חוזר בטורקיש דרך איסטנבול, האחות בטיסה ישירה (אל על?) ואנחנו בלופטהאנזה דרך מינכן. עצירה של כשמונה שעות במינכן… מה עושים שמונה שעות… ובכן, אספר על זה בפעם הבאה… מבחינת הבן הבכור לפחות, זה היה “שיא הטיול”….כן, כן… אשאיר רמז בתמונות...

חזרנו בתחילת אוקטובר משבועיים וקצת של טיול.

קיבלנו מאז, כבר ארבעה!!! דוחות. שניים מצרפת ושניים משוויץ.

ואני מדגישה, אנחנו לא נוסעים במהירויות מטורפות, ממש ממש לא, לא מתפרעים על הכבישים – ממש ממש לא!

זו הפעם הראשונה אי פעם שקיבלנו פעם דוח בנסיעה בחו”ל… וקיבלנו 4 כאלה,,,, מקווה מאוד שבזה התסיים ולא נקבל עוד…

דוח אחד על סך 90 אירו על נסיעה ב 60 קמ”ש איפה שמותר 50 (והם כתבו בדו”ח שעד 55 קמ”ש הם לא קונסים)– בשעות הלילה המאוחרות בליון.

דו”ח על נסיעה של 89 ק”מ איפה שמותר לנסוע 80 קמ”ש (45 אירו)

שני דוחות!! בהפרש של דקה! בלוזאן, שוויץ, על מעבר באדום!!??? ונסיעה במהירות של פחות מ 60 קמ”ש היכן שמותר 50. עדיין לא קיבלנו את הדוחות עצמם, אז אני לא יודעת מה יהיה הסכום.זה המקום היחיד שראינו את ההבזק של המצלמה והבנו שצולמנו, לכן אנחנו יודעים שהיינו על מהירות של כ 56 קמ”ש . אבל מעבר באדום?? ממש לא! אף אחד מאיתנו לא זוכר דבר כזה. ובהפרש של דקה??

ובנוסף!!

על כל אחד מ 4 הדוחות חברת ההשכרה גבתה 56 פרנקים שוויצרים על “דמי טיפול”, זה כמעט 200 ש”ח ובסך הכל – 800 ש”ח רק על ה”טיפול” הזה.

ואדגיש, אנחנו נהגים זהירים, נוסעים לפי המהירות המותרת, עוקבים אחרי מה שוויז אומר. מפתיע אותנו מאוד שבכלל עברנו על המהירות המותרת, מן הסתם ברגע של חוסר תשומת לב – אבל בהחלט החריג…

בקיצור, מעריכים שכל הסיפור הזה יעלה לנו קרוב ל 2,000 ש”ח…

אנשים יקרים – סעו בזהירות, כי זה בנפשנו, וסעו לפי המהירות המותרת…., האירופאים כנראה פרשו מצלמות בכל מקום, וכמעט כל מעבר על המהירות המותרת – מסתיים בקנסות גבוהים ודמי טיפול של חברות ההשכרה – בנוסף...

אכן, היה קשה באותו היום גם לנהוג וגם לנסות להבין לאן נוסעים ואיפה אנחנו. עובד הרבה יותר טוב כשאני מנווטת עם כל הדפים, והאיש נוהג. אבל אין ספק שאצלינו לפחות, נהג נוסף זו חובה. כשהאיש מתעייף, בשעות הצהריים או בדרך חזרה, כשכל מה שצריך זה את הדרך הקצרה ביותר הביתה, טוב שאפשר להחליף אותו, ונהג רענן מתיישב מאחורי ההגה. 

אנחנו תמיד מוסיפים אותי כנהג שני, וזה תמיד מוכיח את עצמו. 

הפעם גם הבן הבכור ביקש שנוסיף אותו כנהג שלישי. גם נהג מדי פעם בטיול עצמו. הוא כבר בן 26, נהג מנוסה. לקח מדי פעם את הרכב ו”יצא” בערב –למועדונים,איזה פאב או בר. פוגש חברה צעירים, רוקד, מבלה, וחוזר מאוחר. לא אוהבת את זה, אבל “הילד” כבר גדול.. מזה הוא נהנה, פוגש מקומיים, תיירים כמוהו, חווה את חיי הלילה.. זו הפעם הראשונה שגם מקבל את הרכב. עד עכשיו היה צריך להסתדר עם תחבורה ציבורית ומוניות.

דילמה. לאפשר? לא לאפשר? האמת, הוא לא ממש שואל אותנו, ואני כבר מעדיפה שיהיה לו כלי תחבורה להתנייד. כך הוא לא תלוי בחסדי התחבורה הציבורית והמוניות. סומכים עליו. אין  ברירה. לא אגיד שלא מדיר שינה מעינינו, וכבר היו נסיעות בהם חזר מאוד מאוחר או אפילו בבוקר, ואנחנו ממש דאגנו. אבל זה המחיר של יציאה לחו”ל עם מתבגרים או “ילדים” שהם למעשה כבר מבוגרים… יש להם סדרי עדיפויות והנאות אחרות. החוויות שלו, במידה רבה, הם מסיבת הריקודים בתחנת הרכבת בליון, איזה מועדון מדהים בסין שיצא אליו מספר פעמים ופגש את ילדי המליונרים הסינים בביג’ינג, נהג המונית הרמאי בכרתים וכו’. 

איך אומרים, ילדים קטנים דאגות קטנות, ילדים גדולים דאגות גדולות? אכן...

מחפשים מסעדה בגוגל מפס – ולא מוצאים כלום. אנחנו באמצע שום מקום… אין מסעדה, אין סופר, אין אוכל, אין. פשוט אין.

הבטן מתחילה לקרקר. בימים האחרונים, בגלל הצורך להיכנס מוקדם למסעדות, צמצמנו מאוד את ארוחת הבוקר. קפה, קצת באגט, גבינה, זהו. עכשיו אנחנו כמו הצרפתים, כבר רעבים באחת…

מוצאים מסעדה בגוגל, מומלצת מאוד. אמנם בכיוון ההפוך מהיעד הבא שלנו – הר רברד, אבל קודם צריך להיכנס למסעדה, אחר כך ניסע אל התצפית על ההר.

נוסעים בדרכים הכפריות אל המסעדה. מגיעים קצת אחרי אחת למסעדה, היא ממש באמצע שום מקום, בעיירה נידחת ושקטה. בחנייה כלי רכב רבים. נכנסים למסעדה, בעלת המקום, אם יורשה לי להגיד, גיברת מגונדרת, בעקבים ואיפור כבד, נרעשת אלי. אני שואלת בנימוס, אם יש מקום ל – 8. המסעדה אומנם יחסית מלאה, וארוחת הצהריים במלוא הפעולה, אבל בגינה הנעימה שולחנות רבים ריקים. הגיברת המפורצצת (אם יורשה לי לומר...), עונה לי באסרטיביות עם ג’סטה גופנית של – ‘תצאו מפה’, אומרת לי בחביבות מעושה (ומאוסה...) שממש, אבל ממש אין לה מקום…

אני מרגישה מגורשת… 

יוצאת חפויית ראש אל המשפחות שבחוץ. אין כלום בסביבה, ממש כלום.

מוצאים עוד איזו מסעדה בגוגל, באזור תעשייה, איזה דיינר. כתוב שפתוח רצוף עד עשר בערב. יאללה, מקווים שהגוגל צודק. נכנסים לרכב, ממשיכים בנסיעה, שוב מתרחקים מהר רברד….

מגיעים לאזור תעשייה, הכל סגור ושומם. סופשבוע. מוצאים את הדיינר, פתוח, יש כמה רכבים ליד, וחבורה של אופנועים…

נכנסים.

המלצר מזדעק אלינו. על הדלת שעות פתיחה. המסעדה נסגרת בשתיים…. אבל בגוגל כתוב שפתוח רצוף עד הערב…. כבר קרוב לשתיים. אנחנו שמונה,  אולי בכל זאת אפשר לשבת? המלצר מתייעץ עם הבעלים. אנחנו די פורצים למסעדה, קובעים עובדה…  נו טוב, שבו, בסדר…

עושים לנו טובה.

שוב. 

הבת מייד מעדכנת בגוגל את שעות הפתיחה.. לפחות שהבאים בתור יידעו…

מתיישיבם ומזמינים. בעיקר המבורגר. בשולחן לידנו חבורת האופנוענים. מעניין לנו. הם אוכלים סטייק טרטר (בשר טחון נע). אנחנו מוקסמים. בכלל, חבורה מעניינת. נשים, גברים, אופנוענים. מקועקעים, לבושים בבגדי עור קוליים. 

האוכל סביר. עושה את תפקידו – ממלא את הבטן.

עכשיו אפשר לחזור את הדרך – להר רברד…

העלייה לתצפית במעלה ההר תלולה, אך ממש לא כמו לפני כמה ימים, כשעלינו לתצפית לה שאמבוט. מרגישים שהמקום הרבה יותר מתוייר ו”סואן”. מגיעים אל ראש ההר, למעלה מעין אתר למגלשות לילדים, חנות מתנות (יקרה….), מסעדה…!!! ונקודות תצפית שיוצאות אל הנוף. פשוט מקסים. היה שווה להגיע, והיינו צריכים אולי להגיע ישר לכאן ולאכול במסעדה ולא לחפש מקום בכפרים מסביב….

וכאן, לא בדיוק טעות, אבל כשל מספר 7: זוכרים שהיה מעונן בבוקר? עד עכשיו לא הפריע לנו, אבל בנקודת התצפית המדהימה והגבוה הזו – העננות הופכת לערפילים שמסתירים לנו את הנוף. בתצפית שמש ויפה, אבל הנוף… ערפילי.

טוב… לא לגמרי, אבל כל האזור מכוסה דוק של עננים… הגיס הצלם מתוסכל… אבל בכל זאת מצליח לצלם כמה תמונות מדהימות… אין ספק שתראו את ההבדל בין התמונות שלי לבין התמונות המעולות במצלמה המקצועית שלו...

נבהלת מתיאור הנהיגה והאופניים…

לא קל לנהוג ככה עם כל כך הרבה אופניים על הכביש!

מזלי שבן זוגי לא חששן כמוני והוא הנהג הבלעדי בחו"ל.

יוצאים הרכבים, הולכים אל הגשר היפייפה שהרגע חצינו, והאחות אומרת… רגע, אנחנו היינו פה… כן, אני בטוחה, היינו פה…

את זוכרת? ביום של אנסי, כשאתם נסעתם לקניות באיפגני, ושלחתם אותנו לראות גשר יפה ליד אנסי? אז לכאן הגענו…. וזה היה נורא קרוב לאנסי, הגענו בצ’יק. את לא זוכרת ששלחנו לכם תמונות?

כן, זוכרת, אבל אנחנו שלחנו אתכם לגשר אחר, Les ponts Dela Caille צפונית לאנסי. זה לא הגשר הזה, הרי אנחנו באזור אחר, בכלל מערבית לאגם אנסי, איך הגעתם לכאן???

זוכרים שלא הרגשתי טוב ביום שטיילנו באנסי? ביקשתי מהבת שתעזור לאחות לאתר את הגשר בגוגל מפס ואז בוויז. הם מצאו את הגשר בגוגל מפס, הראו לי את התמונה, כן. זה הגשר. האחות שמה את השם על הוויז, והם נסעו…

אז מסתבר שזה הגשר אליו נסעו. 

והיום הבנו: יש שני גשרים

Les ponts Dela Caille צפונית לאנסי – גשר ענק, היום רק להולכי רגל.

הגשר השני, על נהר הצ’ארן, נקרא Pont de l'Abîme והוא גשר קטן יותר, משמש גם היום למכוניות ולהולכי רגל….

בהחלט, כפי שאפשר לראות מהתמונות, יש דמיון, גם נבנו פחות או יותר באותו הזמן, סוף המאה ה 19… 

התכוונתי לשלוח את האחות ומשפחתה לגשר הראשון, הם הגיעו לגשר השני על הצ’ארן, …. והיום, לאחר נסיעה כל כך ארוכה... שוב הגיעו, לאותו הגשר….

אוףףף

אבל הגשר כל כך יפה, והנחל למטה זורם, וכולנו שמחים לצאת מהרכבים, האחות ומשפחתה שמחים להראות לנו את הגשר שהם כבר מכירים, מספרים לנו מה קראו בשלטים שליד הגשר, וכולנו די צוחקים מכל הסיפור הזה, והטעות…

לאחר שעברנו את הגשר הלוך ושוב, כמובן התמונות המתבקשות, אנחנו ממשיכים לחנייה הבאה, יורדים בדרך הכורכר ומגיעים לנחל עצמו. מתחילים לצעוד, עוברים דרך לוחות עם הסברים על הדגים הגודלים בנהר – הפורל הכתמתם. מזהים את הדג הזה, אכלנו אותו כמה פעמים במסעדות באזור, דג מדהים, טיפה מזכיר את הסלמון בצורה שלו, אבל שונה לחלוטין בטעם… בלוחות מוסבר שהפורל שוחה בנהר נגד הזרם כדי להגיע לאזור ההשרצה, ממש כמו הסלמון (זה שגדל בטבע...).

לאחר שהלכנו קצת לאורך הנחל, החלטנו שמספיק. השעה אחרי אחת, כרגיל, צריך למצוא מסעדה לאכול, אחר כך הכל ייסגר.

ובכן, הטיול הולך ומסתיים לנו. היום, היום השביעי לטיול של המשפחה המורחבת, יום שבת. בתחילה חשבנו שיום זה יהיה יום מעבר, כל משפחה תיקח מלון ליד שדה התעופה בג’נבה, נעזוב את השאלטים ונלון ליד שדה התעופה. אך ככל שהזמן לחופשה התקרב, וכלל שקראתי יותר, הבנתי שהנסיעה ממניגו לשדה התעופה אינה ארוכה כל כך, והאריזה, המעבר למלון ללילה אחד ולמעשה כמעט וויתור על יום טיול נוסף, לא כדאי. 

שמחנו מאוד לגלות גם שהשאלטים פנויים ללילה נוסף והארכנו את השהייה עד ליום ראשון – שמונה לילות סה”כ. היה לנו עוד יום טיול שלם, יום שבת.

בליל שישי, חזרנו מאוחר מיום מוצלח ביותר באזור שאמוני, ומשפחתו של האח מחליטה שהם לא יצטרפו אלינו בשבת. הם שבעה אנשים, צריכים לארוז, הטיסה שלהם יוצאת מוקדם ביום ראשון והם צריכים לצאת ממניגו עד 07:30 בבוקר, החליטו לקחת את היום באיזי, להישאר בשאלה, לארוז, ולסדר.

אתמול, כשחזרנו, הבן החייל החל להרגיש לא טוב, נדבק מהבת וממני, ביקש שלא נעיר אותו בבוקר, הוא נשאר בשאלה. יש הרבה אוכל במקרר, יאכל סנדוויצים, הוא יסתדר..

בקיצור, אנחנו בהרכב מופחת 8 איש היום.

ביום שבת בבוקר חיכה לנו עוד יום מקסים, אבל השמיים לא היו לגמרי בהירים. בכלל, ביום זה היו לנו כמה טעויות, כמה אירועים של חוסר מזל, תכנון לא נכון… אולי במחשבה שנייה, היינו צריכים כולנו להישאר בשאלה… לא יודעת. גם בדיעבד, השאלה עדיין פתוחה.

 בתוכנית:  Lac du Bourget

המסלול: לנסוע דרך הפארק הלאומי בוז’, לנחל הצ’ארן Le Cheran, לעשות מסלול קצר, להמשיך להר רברד Mond Revard ומשם להמשיך לאגם עצמו, לטייל בעיירות, ו…. נראה. במקור חשבתי לעלות לתצפית Col De Chambotte המדהימה, אך המשפחה שלנו כבר הייתה שם ביום המעבר בין ליון לשאמוני. חשבתי גם להמשיך אולי לשאמבורי, אך האחות ומשפחתה היום שם “ביום החופשי” ולכן גם זה ירד מהפרק. בקיצור, שארית היום נותרה פתוחה.

האיש ירד לבולנג’רי כרגיל, הביא באגטים ואת הדבר לו חיכינו כל השבוע – “חלת בריוש”. יודעים מה זה בריוש? מעין לחמנייה עשוייה על טהרת בצק השמרים והמון חמאה, ומעליה מפוזר סוכר גבישי. חלום… ובכן, בסופי שבוע, ורק בסופי שבוע, הבולנג’רי מכינה גם חלת בריוש, דמיינו, חלה קלועה של הדבר הנימוח, קצת מלוח, קצת מתוק, טרי טרי… וואווו.

השארנו לחייל החולה בריוש ובאגט, ויצאנו לדרך.

טעות מספר 1:

אני מהססת. הדרך המהירה לנקודה שציינתי על המפה לתחילת המסלול לנחל הצ’ארן, עוברת דרך הדרך הראשית לאנסי. אבל אני רוצה הרי לנסוע דרך הפארק הלאומי בוז’. מתייעצים עם האחות והגיס. האם לנסוע דרך הפארק ולהאריך את הדרך במעל ל 40 דקות? משמעות הדבר, לנסוע בכבישים הפתלתלים ממניגו, להגיע לצד הדרומי של אגם אנסי, להקיף את האגם “מלמטה”, לעלות לכיוון אנסי ומשם לפנות לכיוון אגם דו בורג’ה…

או אפשרות שנייה, לנסוע ישר בדרך המלך לטונס, לעלות על הדרך הראשית לאנסי ומשם לפנות לכיוון נחל הצ’ארן?

ובכן, מחליטים לנסוע בדרך הארוכה, שהרי באנו לטייל, לא לנסוע בדרכים שכבר נסענו בהם, רוצים לראות את הפארק הלאומי בוז’.

אוקי. מתארגנים.

האיש מבקש לא לנהוג היום בבוקר, הוא כבר עייף מהנסיעות בדרכים העקלקלות. אולי קצת מסתייג מההחלטה לנסוע כל כך רחוק אחרי יותר משבועיים של טיול?  הבן הבכור (הנהג השלישי), רק התעורר, ואני לא סומכת עליו שינהג על הבוקר בכבישים האלה. ובכן… נותרה רק הנהגת… אני. הבת דורשת הפעם להיות הנווטת, אם לא איפשרנו לה לנהוג, לפחות לנווט. 

ובכן, האיש והבן הבכור יושבים מאחור, הבת יושבת לידי בתפקיד הנווטת, אני הנהגת. 

לא יצא טוב. טעות 2.

מתחילים בנסיעה, הדרך יפה, עקלקלה, סופשבוע יפה, והדרכים מלאות ברוכבי אופניים, לא כולם אדיבים, רוכבים בקבוצות, לא ממהרים לפנות את הדרך למכוניות. אנחנו נוסעים באטיות בעלייה מאחורי קבוצת רוכבים מעצבנת במיוחד, הם לא טורחים לפנות את הכביש ולנסוע אחד אחרי השני, נוסעים בדבוקה, אפילו עושים מעין סללום שלא נחשוב על לעקוף אותם…

אנחנו מקבלים הודעה בנייד מהרכב של האחות, מבקשים לעצור להפסקת פיפי ברגע שאפשר… לאחר עוד כמה עשרות מטרים, סוף סוף מצליחה לעקוף את קבוצת הרוכבים, ומייד אחר כך מגלה מפרץ לעצירה. שוברת ימינה לחנייה. באותו הרגע גם הגיס מצליח לעקוף את חבורת הרוכבים, אך מייד לאחר העקיפה מגלה שסטיתי למפרץ החנייה, חותך את חבורת הרוכבים ימינה, כדי לעצור אחרי הרכב שלנו במפרץ. 

הכל בחלקיקי שניות, בדרך עקלקלה, במהירות לא נמוכה...איכשהו הכל עובר בשלום, הרוכבים עושים סללום כדי לא להתנגש במכונית הפונה, הגיס מצליח להשתחל ימינה לפני במפרץ… הרוכבים ממשיכים הלאה, כועסים נורא, ובצדק, עוברים ליד המכוניות שלנו וצועקים משהו כועס בצרפתית… אוףףף

לאחר ההפסקה, עולים לרכבים וממשיכים בנסיעה. לוקח המון זמן, עיקולים וסיבובים וירידות, כן, נוף יפה, אבל כמו שאמרתי קודם, אחרי ימים באזור, אפקט הוואו כבר יורד והעייפות משפיעה…

לבסוף מגיעים לאגם אנסי, מתחילים לרדת לכיוון הקצה הדרומי. היינו כאן רק לפני יומיים, כשטיילנו באגם אנסי. מתחילים לטפס למעלה, ממשיכים להקיף את האגם, אותן עיירות, אותו נוף חצי נחבא של האגם מימין. לבסוף הוויז מורה לפנות שמאלה, לכיוון אגם לה בורג’ה.

טעות 3:

נוסעים דרך עיירה לכיוון אגם לה בורג’ה, דרך הפארק הלאומי בוז’. יש שלטים על דרך חסומה. אנחנו מתעלמים, הוויז מראה לנסוע ישר דרך העיירה, בטוח יש דרך חלופית אם הדרך החסומה היא זו בה אנחנו נוסעים. נכון? אז לא. מגיעים אל הדרך החסומה. כל הדרך בשיפוץ, פונים ימינה, פונים שמאלה, מצליחים להתקדם, ונחסמים. חוזרים, מנסים דרך אחרת, עוברים בדרכים כפריות צרות, דרך משקים וחוות, ימינה שמאלה, שוב דרך ללא מוצא.

והוויז משתגע לחלוטין.

מבינים שאין ברירה, צריכים לחזור לאגם אנסי, להמשיך לכיוון אנסי ולנסות להגיע משם. ואנחנו עוד לא בחצי הדרך, בסך הכל באגם אנסי…

חוזרים לאגם, ממשיכים בדרך לכיוון אנסי, הוויז מתאפס לבסוף, ומורה לנו לפנות שמאלה לכיוון הצ’ארן. 

נוסעים עוד כמה קילומטרים, אנחנו אמורים להיות עמוק בפרק הלאומי בוז’. עשינו עיקוף במיוחד לנסוע דרך הפארק. אבל אין כאן נוף מיוחד או שונה מהנוף שראינו עד כה. יפה, ירוק, שלכת… אבל בשביל זה לעשות עיקוף כל כך ארוך ממניגו?

לא, כנראה שהיינו צריכים לנסוע בדרך המלך.

לבסוף, מתקרבים לצ’ארן.

טעות 4:

בבית, בגוגל מפס, חיפשתי את נחל הצ’ארן שקראתי עליו מספר תגובות כאן בפורום. מצאתי מקום שנראה על המפה מאוד קרוב לנחל, קצה של עיירה. הסתכלתי על המקום אפילו בגוגל earth, רואים שביל אל הנחל. אנחנו פונים מהדרך הכפרית לפי הוויז, יש בכניסה לשביל שלט, אני חושבת שכתוב שם שהכניסה מוגבלת, אבל לא בטוחה…

הדרך נעשית ממש צרה, עוברת בסמוך מאוד לגינה של בית, והרכב כמעט משפשף את שיחי הוורדים הנטועים בגינה. הדרך מגיעה למקום ללא מוצא. אין חנייה,חונים על השביל. יוצאים מהרכבים, הנחל אמור להיות ממש כאן ליד. יש אמנם שביל, אבל הוא יורד בירידה תלולה מאוד למטה, ממש לא משהו שכיף לרדת בו, לא ברכב, גם לא ברגל, בטח לא לעלות. זו וודאי לא החנייה לתחילת המסלול בצ’ראן. חוזרים לרכבים. אני מחפשת בגוגל מפס חנייה רשמית ליד הנחל. אבל אני גם הנהגת, גם הנווטת… הבת לא יכולה לעזור בשלב זה, כשלא ברור לי לאן צריך בכלל לכוון.

ועכשיו... איך יוצאים מכאן בכלל. נוסעים ברברס, כמעט נכנסים לחצר של הבית, יוצאת משם גיברת, אומרת לי שבכלל אסור לנו להיות שם, זו דרך רק למי שגר שם, היא בוחנת אותי היטב כשאני מתמרנת ליציאה ונזהרת לא לעלות על שיח הוורדים שלה….

לבסוף אנחנו מצליחים לצאת משם שני הרכבים, נוסעים לכיוון החנייה שמצאתי ליד הנחל. אחרי כמה קילומטרים, מגיעים לגשר יפייה על הצ’ארן, חוצים עם הרכב, בצד השני חנייה מסודרת. 

ועכשיו… הטעות החמישית….אתן לתמונות לדבר… 

את רכבל פלבר לא הכרתי עד כה. אני בזמנו עליתי עם רכבל בלה ברבאנט, ועם הרכבת ללה גלאס דה מאר. הרכבל הארוך לא עשינו בגלל הגבהים.

כעת אני רואה כמה יפה המבט מכאן. יש סיבה נוספת לשוב לאיזור. גם האגם הירוק נפלא!!!

ממשיכה לעקוב בהנאה רבה.

רחל  לבון

גם בשאמוני יש שוק מאוד נחמד ביום שבת, קנינו שם פירות, גבינות, ירקות ביום הראשון שלנו בשאמוני.

אנסי מספיק יפה ונעימה להסתובב בה גם ביום בו אין שוק. יש חנויות רבות חמודות, מסעדות כיפיות, העיר העתיקה והסמטאות המתפתלות, חוף האגם היפה, הפארק, בקיצור, לא חסר מה לראות גם כשאין שוק. להיפך, ייתכן שהילדים פחות ייהנו מהשוק, ויסבלו מהצפיפות (בעיקר בשיאי העונה).

עוד אספר על היום האחרון לטיול המשותף שלנו – שבת, בו אחי ומשפחתו נפרדו מאיתנו ונסעו לטונס Thones. יש שם כנראה שוק גדול ומגוון מאוד. האח סיפר שהילדים שלו נהנו הרבה יותר בשוק הזה מאשר בשוק של אנסי, או במילים של הילדים “סוף סוף שוק אמיתי”.... מהשוק של אנסי הם התאכזבו, כי מוכרים בשוק (לפחות ביום שלישי) בעיקר אוכל – פירות, ירקות, נקניקים, גבינות וכו’. השוק בטונס כולל גם דוכנים של חפצים – מה שעניין הרבה יותר את הנוער. 

דרך אגב, יש סיכוי שהשוק של אנסי ביום ראשון רחב יותר וכולל גם מוצרים אחרים, כאמור, היינו ביום שלישי וייתכן מאוד שהשוק מצומצם יותר.

בשורה התחתונה, וזו רק דעתי, ייתכן שאחרים יחשבו אחרת, לא הייתי משנה תוכניות באופן המחייב נסיעה ארוכה לאנסי דווקא ליום שוק. 

אפשר בבקשה לקפוץ עם שאלה לגבי השוק באנסי  ?

נניח שאני מחלקת לינה בין אזור שאמוני לאנסי ולא מסתדר לי ללון באנסי באחד מימי השוק ( ראשון/שלישי ) - עד כמה זה מאכזב ?

כמי שעשתה את זה, האם כדאי לטרוח לנסוע לאנסי במיוחד ביום בו מתקיים השוק וזאת מהלינה באזור שאמוני ? ובהנחה שממילא נלון גם באנסי בסוף ? 

מה דעתך ?

יוצאים מהכנסייה, והרעב מכרסם. לפנינו נסיעה של שעה וחצי חזרה למאניגו, אנחנו עייפים וצריכים מנוחה ואוכל חם. הבן החייל מחפש בגוגל, ומוצא פיצרייה לא רחוקה, עם ציון גבוה בגוגל. נוסעים בחושך לפיצרייה, ואני מקווה מאוד שהיא שווה את העיקוף. מגיעים, מדובר בפיצרייה שכונתית, מבחוץ ממש לא נראית מרשימה. האחות ומשפחתה לא מתרשמים ומחליטים לחזור למניגו, לשאלה. המשפחות של האח ושלי, נכנסים למסעדה. כמה סועדים יושבים, חלקם בודדים ,ליד צלחת עם פיצה מבטיחה…

מזמינים. לוקח המון המון זמן, אין ספק שהמסעדה המשפחתית הקטנטנה לא בנוייה לשרת קבוצה של 12 איש. אבל, ההמתנה משתלמת בהחלט. הפיצות מדהימות, הסלטים מצויינים. וואו. שווה. למי שבאזור, הנה הפרטים

La Casa Cosy, 100 Rue de la Poste, 74170 Saint-Gervais-les-Bains, 

מסיימים לאכול, ונוסעים הביתה. על הדרך הראשית משאמוני לפאסי, אנחנו מאבדים את הרכב של האח, וממשיכים לבד בנסיעה. יורדים מהכביש הראשי המואר ביציאה לגראנג בורננד, ממשיכים לכיוון טונס, פונים שמאלה ומתחילים לטפס בדרך העקלקלה החשוכה למאניגו. כמה קילומטרים לפני שמגיעים לעיירת הבית, מאחורינו נוסע צמוד רכב גדול, טנדר מסחרי. באחד העיקולים מגיע מולינו רכב, ובדיוק באותו הרגע מאבד הרכב  מאחורינו את הסבלנות, ומחליט לצאת לעקיפה. הבלבול רב, לפנינו אורות הרכב שממול מתקרבים במהירות, מאחורינו... ולפתע … מצידנו אורות הרכב שמאחור. האיש לוחץ בחוזקה על הברקס, הרכב העוקף מצליח להיכנס ממש בשנייה האחרונה לפנינו, מטרים ספורים לפני התנגשות עם הרכב שמגיע ממול. כולנו בהלם מוחלט. אם האיש לא היה עוצר, הרכב שעקף אותנו היה נכנס חזיתית ברכב שהגיע ממול…. הברכיים רועדות, הלב דופק בחוזקה… מסדירים את הנשימה וממשיכים בנסיעה איטית, עדיין לא מעכלים…

מגיעים סוף סוף לשאלה לאחר יום ארוך ומוצלח ביותר, עם סיום שהיה יכול להיגמר אחרת לגמרי...