1 – “נפרק אותם”. זו קריצה לעצמו. עלי היה ידוע כמי שאומר “פרקנו אותם 1:0”

2 – האנשים הנהדרים ביותר הם אלו האנושיים. עלי היה אנושי, וכאן אכן רואים שלא היה מושלם, בכל זאת הוא היה אוהד של היונייטד….

רק אומר שדייקת מאוד בהגדרה ..

מענטש,זו בדיוק המילה שמגדירה אותו..

תודה שהבאת את זה אלינו…. תודה

פגעת בעצב חשוף..

עם כל הכבוד ללא מעט אנשים מתחום המוסיקה,יש לי משולש מוערצים - יוני רכטר יבדל"א,אריק איינשטיין ו..עלי מוהר

עלי מוהר,מעבר להיותו כותב מהטובים,תמיד היה עבורי דמות לחיקוי.מגיל די צעיר ידעתי שכזה אדם אני רוצה להיות.לא יודע כמה הצלחתי אבל המלים כמו עמוד עשן או כמו עמוד ענן בהחלט יש להם משמעות כשמדברים על מוהר..

יש לי הרגל לשים קטע ישן שלו על הדף שלי בסוף כל נובמבר,יום השנה ללכתו מאיתנו, ולכן כל כך התרגשתי לקרוא את מה שצירפת..

תודה!

נראה כי דגי הסלמון כבר סיימו את מסעם השנתי זה מכבר, אז תודה רבה על עונג שבת החדש

פשוט "היה נהדר" !

נהניתי לקרוא , תודה ששיתפת. 

אולי תעשי לנו הרגל ותפרסמי עונג שבת כזה לפחות פעם בחודש ? 

נהניתי גם מהקישור של הדובים ודגי הסלמון ששמת לנו כעונג שבת בפעם שעברה. 

."היה נהדר," עונה התייר השב ממסעותיו לידידים השואלים איך היה

“נו," הם מפצירים בסקרנות, "איך היה?"

והוא, עדיין עייף מן המסע, מן החילוף המהיר שבין שם לכאן, מגייס בלי לחשוב את כל ההתלהבות שנותרה בתרמילו, ואומר בפשטות, כמובן מאליו - "היה נהדר." כי על נוּ שכזה, מול נו שכזה, אין בעצם ברֵרה אלא להציב נו שכנגד: כי נו, מה כבר יש פה לומר? – בוודאי שהיה נהדר. יתר על כן, הכרח הוא שיהיה נהדר. כי הנו הוא תובעני; איננו מוכן להסתפק בפחות מזה.

כל זה בהחלט אינו מפתיע: הרי הידידים שנשארו בארץ לא שלחו אותך כך סתם לחו''ל. גם הם רוצים ליהנות מן הטיול, שהרי טרחו עליו לא מעט: הם קינאו בך לפני צאתך; הם עודדו אותך בתוקף לנסוע; לחמו בעוז נגד כל ספק וכל פקפוק, הטעימו עד מה שמחים היו לנסוע עתה בעצמם, גם הם, לשם, ודאי, עכשיו, הרגע, ומה שפר חלקך – הו, ממזר, שכמותך! – שהנה סוף־סוף בא היום, ואתה נוסע. ייתכן כי מדי פעם זכרו אותך גם בהיעדרך, העלו סברות והשערות מה אתה עושה שם ממש עכשיו, היכן הולך, היכן יושב, ומה לוגם, טועם...

...ובנצנץ גלויה מחשכת תיבת דואר, ובה גיבוב גגות תכול-אפור, ומעליו שמים בלי ציפור, הם עיינו בה עיין היטב, חָקור כל תג וגג. ברור כי עתה, כשחזרת, רוצים גם הם להצטרף בדיעבד וליהנות קצת מן המסע. להתענג - על דרך הכיסופים וההיזכרות והכמיהה מרחוק – על מראות הקסם הרחוקים.

גם אין זה קשה ביותר. העיר מוכרת. בעיני רוחם הם רואים היטב את הרחובות האהובים, שאותם ראית אתה רק אתמול, ורק – אבוי - בעיני הבשר שלך. המראה הנגול לעיניהם הוא, לפיכך, מקיף יותר, מייצג ומדויק יותר. גודש הפרטים, המעיב עדיין על ראייתך, אינו מעיק על מבטם. הם רואים את העיר הרחוקה במיטבה, בצדודיותיה האופייניות והיפות ביותר, ובלא שום תלאות דרך. - דרושים להם אפוא רק כמה אישורים, המחשות, תזכורות, וברור שאינך יכול, אינך רשאי בעצם, לאכזבם. כי, כמובן, כתמיד – העיר נהדרת. וּודאי - היה נהדר. כל תשובה אחרת היא בגידה, ולא תתקבל. כל תשובה אחרת תהיה, בעצם, חוצפה. ואם כך, עמוֹד, או מוטב שב - וספר! נו? איך? איך היה?

העומד שם הכל על מכונו, כבימים ימימה? המוכרים עדיין גלידה משובחת, של בית־המסחר בָּרְתִיוֹן בְּאיל-סן-לואי? גברים חפותי שרוולים, מוזחי מגבעת, משחקים עדיין בכדורת באותו משולש חבוי, אותה כיכר קסמים שוקטת, פּלאס דופין? ושח-מט בביסטרו שבפינת רספאיי? נו, והשדרות, הגנים, העצים? - השלפו כבר עצי הדולב את שרביטי הפריחה המוזרים, הלבנים בשרניים שלהם? העומדים עדיין האלונים בעירומם? הו כן, ואיך הקפה בדה-מאגו? עודנו טוב כשהיה? בכמה? 18 פרנק?! לא יכול להיות! אתה צוחק!

ומן הדה-מאגו אל כנסיית סן-ג'רמן, או אל השוק הסמוך, ומשם אל גדות הנהר ואל הגשרים. אבל משם, במעוף הזכרון, אפשר לקפוץ אפילו אל פַּרק מונסורי המרוחק, אי־שם בדרום העיר - ירוק ומרהיב-עין בקור מקפיא של אחר צהריים, כשהברווזים מנערים פלומה על גזע עץ מעלה ירוקת, הנטוי שם מעל למים. אבל הידידים המקשיבים לך אינם, חשים בקור חוטמך שלך הוא שקפא שם למענם, בפַרְק מונסורי, "על הארץ שהיא כוכב". פרק מונסורי מן השיר של פרוור, מסרטו של רומר.

ואתה מספר. לוקח את שומעיך, בהתאם לנטייתם וחקירותיהם, ממקום אהוב אחד למשנהו. אבל ברגעי הביניים, הרגעים הרבים והארוכים שבין לבין – אתה נותר לבדך. אותם אין ידידיך מחלקים עמך. כשם שאינך רואה אותם גם במסדרונות המשמימים של נמל התעופה, בהמתנה למזוודות, או בנסיעה דרך פרוורים מדכדכים. בתלאות הנסיעה אין הם נוטלים חלק, אתה אומר לעצמך, ותרעומת קלה עולה בך. הם אינם שם ברגעי העייפות – ברגעי השממון – ברגעים שבהם מתנשאת העיר וננעלת לפתע מול פרצופך - ברגעי הזרות – ברגעים שבהם, מותש מיופי בסופו של יום, או סחרחר מאפשרויות בתחילתו, אתה עומד נבוך ברחוב בלי דעת לאן תפנה. או אז אין הם נוגעים בכתפך ובפיהם עצה טובה. ואולי, לפעמים, כן.

אבל אין הם הולכים אתך על הרציף, כאשר הגשם מכה בפנים ואין מסתור קרוב, אין אוטובוס בנמצא, מוניות מלאות חולפות בשריקה, וכבר שעת אחר צהריים מאוחרת, הערב יורד ויורד, הנהר הסמוך סואן, אפור-בז', עכור ועוין, והמון של זרים צועד סביב לענייניו הזרים, כשאתה חותר ומבקיע בעייפות קדימה, לאורך הרציף ועל־פני הגשר העתיק כשהמלון במעלה הרובע נראה רחוק כל־כך. רק מחצית השעה שאותה אמנם עברת בקלילות בבוקר, מפרידה בינך ובינו. אבל עכשיו כבדות הרגליים על מַרצפות האבן.

הרגעים האלה נעדרים מסיפורך; ידידיך אינם נוטלים בהם חלק. אבל אין אלה הרגעים הקשים ביותר, כי מה תעשה עם העוגמה העמוקה עוד יותר, העולה היישר מתוך היופי עצמו? – כן, אתה מדווח, עדיין יפה שם הכל לאין שיעור; הדור ונהדר; אבל כשעמדת שם מול היופי הזה, או בתוכו ממש – מה יכולת בעצם לעשות?

הלכת בפסיעות אטיות, מתענג על חריקת הקרקע הצהבהבה, ההדוקה - והבטת בו. וישבת על הכסא הירקרק, בצל עץ עטוי עלוות אביב - והבטת בו ונשמת לרווחה, ונאנחת אנחה, ועצמת עיניך, ופקחת אותן - ושוב הבטת בו. ובכן, אתה כאן, שוב כאן. הגעת. ומה עכשיו? זהו? נקום ונלך? הלאה? כבר? וזה כל מה שתוכל לעשות ביופי הזה שמסביבך, ברקיע העצום, בכיפת הפנתיאון שמשמאל, בברֶכה העגלגלת שהילדים משיטים עליה, בצווחות מתוקות, ספינות מפרש, כמו פעם, כמו בכל התמונות שתלה הזכרון על לוח לבבך? – זמן כה רב התכוננת לפגוש אותן שוב, אך מה מהיר הוא המבט התָאֲו, הבולע אותן מחדש. מה קצרה היא הפגישה. ועכשיו מה?

ביופי הזה אפשר כנראה להציץ רק במצודד, אלכסונית, מזווית העין. רק כבדרך אגב, רק בַּדרך – למסעדה, לחנות או לקולנוע. כרקע. כי אם אתה בא לכאן למענו, לכבודו, ומתיישב מולו חזיתית, להביט בו – הוא נסוג, נסגר, ואז מקניט אותך דומם בהיותו הרחק מעבר למגעך, להשגתך. מדי פעם, באחד מעיקולי השביל, אתה יכול לנסות לבוא עליו במפתיע – להיעצר, להביט ארוכות ולומר לעצמך שהנה הנהו, וזה המקום, ואולי גם זהו הרגע. אחר־כך תוכל לרשום, במחברת או בגלויה - עברתי אחר הצהריים על פני גני לוכסמבורג. היה יום יפה.

למען האמת הפעם קידם אותי הגן בחידוש. הוא היה ירוק מאוד, ירוק מִתָּמִיד. מעולם לא ראיתיו ירוק כל־כך. לא ידעתי מה פשר השינוי. כשבאתי אליו שוב, בבוקר הבא, כבר הבנתי: לפתע זהרו פרחים, באדום ובצהוב, מסביב למדשאות הגן; למראם תפסתי כי אתמול עדיין עטה הגן את בגדי החורף הפשוטים שלו: מדי שנה, עם בוא הקור, עוקרים הגננים את ערוגות הפרחים ומאחסנים אותם בחממות. עתה, ביומו הראשון של האביב, ה־22 במרס, הם שבים ושותלים אותם. בבת אחת נמלא הגן בצבע. אבל גם הירוק החורפי הכהה הלם אותו.

והנה, אחרי הכל עליך להיות אסיר תודה לידידיך, גם אם לא היו שם לידך ברגעי עייפות או עצב שעיר זו שולפת על נקלה מאינספור שרווליה.

כי בכל זאת כשאתה מספר להם על מסעך, נפרש מעטה ראשון של פיוס גם על הקושי. גודש הפרטים הולך ושוקע. עוד מעט וימוג, התמונה תצטלל, והעיר תשוב להתנוסס בנפשך במלוא הדרה, כמקודם. הקור, הרגליים הכואבות, העמידה המהססת בקרן הרחוב, הישיבה הלֵאָה בבית הקפה, הצער הישן הניעור תמיד מחדש למראה הנוטר-דאם המוארת בלילה – כל אלה יהיו שוב לזכרונות, והזכרונות - לגעגועים.

שוב מתברר כי שיאי המסע הם היום שלפניו, שבו, ארוז ופטור מכל, אתה דרוך ושוקק ליציאה, והימים שאחריו, שבהם, אחרי שנחת מעט וסקרת את מוצאותיך, אתה מתחיל באמת לחוש, להבין, שאחרי הכל, בסך הכל, היה - באמת! – נהדר.

אמנם, בין היום שלפני לימים שאחרי משתרעת, כידוע, הנסיעה עצמה. כיוון שלא הומצאה עדיין הדרך ליהנות מהם בלי להוציא אל הפועל גם אותה, הרי שלמרבה הצער, אין, לפי שעה, ברֵירה: מדי פעם מוכרחים לנסוע.