זרקתי דוגמאות לסגנון משפטים, אין לייחס חשיבות למקומות הרנדומליים שהשתרבבו למלל

ואם אתה לא מטםס על הוויאריקה, אין הרבה מה לעשות שם מעבר ליום

עוד נקודה שכדאי להציף למי שמחפש את המלכודות שנלוות למסלול הישראליאדה : לא להקשיב לכל מיני מוצילרים "מומחים" שמטיילים בדיוק חודש יותר ממך , ישנו איתך לילה אחד בהוסטל וכבר אומרים לך לאן לא לנסוע בלי לדעת מי אתה ומה אתה מחפש בטיול.

"אחי אין לך מה לחפש במנדוזה אם אתה לא אוהב סיורי יינות"

"אחי פוקון משעממת אין שם מה לעשות"

וכו' וכו'.

אפרופופו חומוסיה

בפרו יש מסעדה אחת בלימה של ערבי נוצרי מבית ג’אלה אחלה חומוס, אחלה ממולאים כייף גדול, וגם המלצרים הפרואנים דוברים עברית…. 

באריקיפה גם יש מסעדה על היא נראית לי של פלסטינים שבלשון המעטה לא מחבבים אותנו, על הקיר מצויירת מפת ישראל עם דגלי פלסטין (הצנענו מאוד את העברית שלנו….) אבל אחרי חודשיים טיול היה כייף להתנענג על עלי הגפן שלהם. (לומר את האמת גיליתי את המפה אחרי שהזמנתי את המנה, אחרת כנראה הייתי יוצאת עוד בטרם)

דווקא ציינתי ש”איש הישר יעשה”, לא ביטלתי את זה שלפעמים כיף ונוח בעברית או שיש גם ישראלים מקסימים – תלוי באדם. הכוונה שלי היא לתופעה של להיסגר בטיול בבועה ישראלית בלבד בכוונה תחילה (מגורים זה משהו אחר, אם כי אודה שגם כאן תמיד הייתי בגישה זהה לגבי עצמי), ובכלל, ללכת אך ורק במקומות שהלכו לפניך במסלול שהוטווה לך מראש. רואים את זה יותר היום מאשר בתקופה ששנינו התחלנו את טיולנו התרמילאים הראשונים – תרמילאים שבאים ומבקשים “תנו לנו סיפור דרך עם אתרים, מקומות לינה ומסעדות שנוכל להעתיק”. יש לא מעט מטיילים שפשוט הולכים כך, אלף-בית-גימל, לפי תוכנית של מישהו אחר. נראה לי פספוס. חלק גדול מחוויית התרמילאות היא להכיר אנשים חדשים ותרבויות חדשות, לגלות דברים לבד, לנסות ולהתנסות, לצאת מאזור הנוחיות ולא להיות רק תייר. זה לא אומר שצריך לשים איקס על ישראלים או להחרים פלאפל אם בא לך פתאום אחרי חודשים בדרכים, אלא רק לא להפוך את הטיול למרוץ אחר ישראל וישראלים ולבטל מראש את כל השאר. 

אבל אודה שמעולם לא התגעגעתי לפלאפל. לגבינות או לפיצה אחרי חודשים במזרח או באפריקה, כן לסלט קצוץ דק כמו שצריך. פלאפל איכשהו לא. 

דרור – איזה כיף שנהנית מהחומוס! זאת באמת נקודה כאובה בטקסס. אני מקפיד להכין מנה יפה כל סופשבוע, וגם כמה חברים [ישראלים!] כאן מכינים יופי של חומוס. אבל אין ספק שאחד הדברים הראשונים שאעשה כשנחזור לארץ בקיץ יהיה להשלים פערים בחומוסיות נבחרות.

אה חתול

אכלתי לפני כמה שבועות בחומוסיה שהמלצת עליה בשוק מחנה יהודה. באגס.

פיצוץ של חומוס ורק אחר כך נזכרתי שאתה המלצת לי עליה

היית מת לחומוס כזה באוסטין 

אני כנראה הכי מבוגר כאן ואני גם נהנה מעבר לקפה השחור מאינטרקציה עם חברה ישראלים צעירים איכותיים (טרקים הם מסננת די טובה לניסיוני בינתיים) בגילאים של הילדים שלי שלרוב שמחים לדבר עם מישהו מבוגר שאינו הורה על נושאים כמו לימודים עבודה וכו. 

לא זוכר שהיה חומוס או פלאפל שאכלתי בפרו לאחרונה אבל אכלתי סברס מעולה בהוארז ברחוב.

בנפאל אחרי טרקים המנה המועדפת עלי במסעדה המועדפת עלי OR2K (די ישראלית עם תפריט בעברית\אנגלית) היא ………………..  פלאפל וגם את הטחינה אני אוהב ותמיד מזמין שם קפה טורקי. יתכן שגם בלה לדאק חטאתי בכאלו ובכייף.

לא כל הישראלים מעניינים אותי אבל אני לא מנסה להתרחק או להימנע ומתמקד במעניינים.

פגשנו גם בטיולנו לא מעט זרים ודווקא החברויות הכי משמעותיות יצאו לנו עם גרמנים (בנפאל, לדאק ופרו) מה שפחות מתאים לערב יום השואה אבל ה”איכותיים” אצלם אוהדים את ישראל ומודעים מאוד לפשעים וגם להסתרתם על ידי הסבים שלהם. 

חוץ מאשר בסין, לא הרגשתי אף פעם קשיי תקשורת. אנגלית היא שפה זרה ראשונה שלי אבל אין לי כל בעיה לחיות זמן רב באנגלית וללא עברית.

אוכל, אפילו בסין, כשלא תמיד ידעתי מה יגישו לי וגוגל טרנסלייט עוד לא היה קיים, נהניתי מהאוכל כמעט תמיד.

להיצמדות למקומות אירוח ישראלים קראתי “דביקות”. התארחתי אמנם במקומות של ישראלים, בעיקר בניו זילנד, אחד ממש בביתו שהפך אכסניה ואחרים שהתאהבו בניו זילנד ופתחו אכסניות BBH שגם קשורות ל-HIT ול”חברים” אבל רוב האורחים לא ישראלים. אם אפשר אני מעדיף בכלל HOME STAY אצל מקומיים.

לגבי אוכל, במזרח עם כל סגנונות האוכל, באפריקה (כולל תוניסיה) ובחלק מאירופה אני מעדיף אוכל מקומי על חיקוי של אוכל ישראלי.

כשהתפתיתי לפלאפל או חומוס, התאכזבתי, למעט בירדן.

יפה אמרת, סיילור. 
בעיניי לדבר עם מטיילים אחרים זו דרך מעולה לקבל אינפורמציה, וכנ”ל מידע ממקומיים. ובכלל, נכון שיש מקומות שכולם מגיעים אליהם כי הם באמת שווים את זה (האיגואסו, למשל), אבל להידבק למסלול החומוס צעד אחרי צעד, כולל אכסניות של ישראלים ומסעדות של ישראלים בעיניי מפספס בגדול. נכון, זה דורש טיפה יותר “מאמץ” למצוא דרך משלכם, אבל זה שווה את זה. 

אחלה תגובות. תודה רבה לכולכם עזרתם לי ממש!!!!!!!

הפגישות עם אותם מטיילים לאורך המסלול הן חלק מטיול שעובר במקומות המפורסמים ביותר. לפעמים זה אילוץ לנסוע בדרך הזאת בגלל תחבורה, תנאי השטח או סיבות אחרות.

כל עוד החבורה לא דביקה מדי זה בסדר מבחינתי, לא חשוב מאיפה כל אחד בא.

באופן בולט, ישראלים, אמריקאים ויפנים נוטים להצמד לחבורות של בני ארצם, רוב היתר, אם לא באו כחבורה אחת יחד מארצם, מתחברים עם כלל המטיילים וכמובן גם בין הישראלים, האמריקאים והיפנים יש כאלה שמתחברים עם אנשים מכל מיני מקומות.

נהניתי להכיר אנשים מתרבויות שונות דוקא, לכן לא חיפשתי דוקא ישראלים, אבל כל עוד החברה היתה נעימה התחברתי גם עם ישראלים, לרוב בקבוצה מעורבת.

הרבה מידע שלא מופיע במדריכים, בפרט בעידן המדריך המודפס, אבל גם בעידן המדיה האלקטרוניות, מתקבל ממטיילים בכיוון ההפוך, שהיו כבר ביעדים העתידיים שלי. זה כלי מצוין לשידרוג הטיול.

ועם כל הכיף בחברותא, נהניתי מאד להתרחק מחבורות המטיילים ולהתחבר עם מקומיים לא פחות.

אם זה מגוחך, למה ביקשת את המסלול כדי שתוכל לחזור עליו?…
זה העניין, הרבה מהתרמילאים היום מחפשים קל ומוכר עם מינימום גילוי עצמי ומאמץ, ולכן עושים מה שכולם עושים, ומתעקשים להקיף את עצמם בדוברי עברית. פגשתי אפילו (ולא רק בדרום אמריקה) מטיילים ישראלים שלא מוכנים אפילו לנסות לדבר עם מטיילים לא ישראלים, והיו מוכנים לפעמים לחכות כמה ימים באכסניה עד שיגיע המטייל הישראלי הראשון (ביבשות אחרות בעולם יש פחות מאיתנו...) כדי להידבק אליו…

לא שיש רע בישראלים אחרים, אבל זה מטופש. צריך לטייל עם אנשים שכיף איתם, בין אם הם ישראלים או לא, ודי משעמם לטעמי להתעקש על טיול שכולו בועה ישראלית שיש ממילא בבית. אבל נו, שכל אחד יעשה מה שבא לו, זה הטיול שלהם.

זה לא מגוחך לדעתי

קודם כל יש בזה היגיון עונתי וגאוגרפי ויש בזה גם כייף אם אתה אוהב את האנשים שמנגבים איתך.

פגשתי כזו קבוצה בהוארז שמעבר לזה שהפכו חברים בטיול נהנו מהכח שיש לקבוצה וההווי שנוצר.

האם יש בזה אלמנטים שלילים שימאסו עם הזמן(לחלק כבר ברגע הראשון)? בוודאי

האם זה בשביל כולם? לא

אפילו בטרק הוואי הואש בן ה8 ימים שהייתי בו עם הבן שלי זה בא לידי ביטוי. היינו בקבוצה שלא היו בה ישראלים ולמרות משחקי הקלפים והעיניין שיש תמיד באנשים חדשים, הקבוצה הייתה "יבשה". למזלנו קבוצה של ישראלים אחרי צבא אמצה אותנו והזמינה אותנו כל ערב לאוהל שלהם לפ"קל קפה ושדרגה לנו את חוויית הזמן הפנוי. ביום הראשון של הטרק פגשנו בישראלית שהסבירה לנו שהיא "בורחת" מהישראלים בח"ול והייתה בקבוצה אתגרית ללא ישראלים.

היא הגיעה אלינו לאוהל במשך הערבים בטרק מספר פעמים והתלוננה ש"משעמם” לה.

בקיצר יש מזה ומזה וכל אחד ומה שנכון עבורו

ל החברים

ענית לי בדיוק על השאלה!! תודה לך!
זה לא קצת מגוחך שכולם עושים אותו דבר? חח

משובב נפש גם לדעתי

@גלעד22

כבר שנתיים שמותר גם לצאת מקופסת פרינגלס בסאלאר.
 

אהבתי במיוחד!

כבר שנתיים שמותר גם לצאת מקופסת פרינגלס בסאלאר.

-נעים מאוד בואנוס איירס, טיסה לאושוויה, משם לטורקס דל פיינה צ’ילה, זגזוג קרטרה אסטרל ואל צ’לטן, סיום פטגוניה בברילוצה עפם כל החברים מהמסלול.
משם אוטובוס ארוך למנדוזה/קורדובה/בואנוס איירס – משם למפלי האיגווסו  -אם יש קרנבל ורצון עוברים לברזיל לחגוג בפלוריאנפוליס, ריו או סלבדור דה באיה, כולל רביצה בחופים מובחרים למשך שבועיים. המשך עלייה מברזיל או צפון ארגנטינה לבוליביה (תלוי ויזה). טיול סוסים בטופיזה ונסיעה לסלאר. ג’יפ של ישראלים חוגג 3 ימים, משם מותשים אך מרוצים ללה פז לאכול חומוס/סמבוסק ולקחת טרקטורונים בעמק הירח. לאחר מכן השאלה הנצחית טיסה או אוטובוס לרורנבקה לג’ונגל של כמה ימים. חזרה ודרך המוות באופניים. זהו, מיצינו בוליביה ועוברים בדיל לפרו לאגם טייטיקה, משם ממשיכים לפגוש את מנש וענבל בקוסקו, הם כבר שפוכים מעישונים ויסבירו לך על כל המסיבות והאטרקציות והסוכניות (מאצו פיצו/בנג’י/ראפטינג/שלוש שעות המתנה במסעדה), מקוסקו אוטבוס ללימה, צחי החליט לעצור באיקה לעשות סקי חולות, אבל הוא נזהר כי שמע שמתו שם כבר כמה. בלימה סוף סוף מרגישים את העיר הגדולה והזולה, רוקד קצת סלסלה, טועם סביצה ומפסיד 500 סול בקזינו. יאללה להווארז לעשות טרק ולחשוף ישבן למצלמה בלגונה 69. אפשר גם וואי וואש ועוד כמה מסלולים למיטבי לכת. הלאה למנקורה לחגוג בכפר דייגים מסיבתי ולקחת גלשן לגל הארוך בעולם. הכנה טובה למונטינה באקוודור לעוד מסיבות אמריקאיות בלילה וגלישה ביום. גלפגוס לעניים או גלפגוס הרגיל. באניוס, זיפליין, נוסעים לקיטו. משם נפרדים מצופית וחזי שחוזרים לארץ. אתה ממשיך לקולומביה. קאלי פצ’נגרו, מסיבה אבל קולומביה עדיין לא ברורה לך. הופה, הגעת למדג’ין, איזו עיר יפה ואילו בנות יפות, והן אשכרה שמות עליך עין, לא כמו הארגנטינאיות הסנוביות. טיול בגוואטפה ליום. והופ שוב לפגוש את מנש וענבל בבוגטה. גם שם סרוחים בהוסטל, עישנו את החיים שלהם. אתה יוצא איתם למאנצ’ של פלפל וממשיך לסנטה מרתה. בדרך אתה מסביר לאמריקאי לידך שאתה רק נוסע לשם, אבל בעצם תשהה בבנגמין בטגנטנה (אם המשטרה לא סגרה אותו). שייקים מול שקיעה וארגון קבוצה לפארק טיירונה לעקיצות יתושים של יומיים. המשך לקרטחנה, מסיבות, סלסה, חופים, שברון לב אחרון וטיסה הביתה לחטוף כאפה מהטיול הגדול.

אם גל יורד אז הפוך, הלב נשבר בסוף בארגנטינה או ברזיל.

אם כן, תאר את הנקודות המרכזיות והאטרקציות המרכזיות שיש במסלול הגל העולה (או היורד, לא משנה)
למשל, אני יודע שכולם חייבים להצטלם עם בובת דינוזאור כשהם נראים קטנים במדבר הסלאר, זה נכון?

מה כן? לא תיארת את המסלול

וברצינות, שביל החומוס לרוב יהיה בטיפים של מטיילים בקבוצות הפייסבוק או ןוואטספ שנפתחות, אבל המסלול הכללי עובר ביבשת לפי העונות  -גל עולה מאוקטובר-דצמבר (ארגנטינה עד צפון היבשת)
וגל יורד מאפריל-יוני (קולומביה עד ארגנטינה)
יש מקומות שהם בגדר “חובה” במסלול  -כמו ברילוצ’ה, קוסקו, מורו דה סאו פאולו ועוד

שביל החומוס או “רוטה רל הומוס”, הוא נתיב למיטבי לכת הנמתח ממישורי פטגוניה, דרך הרי האנדים בפרו ועד לחופי קולמביה התכולים.
השביל התגלה בשנות השמונים, עת כמה מטיילים אמיצים גילו גרגירי חומוס מתקופת שלטון האינקה בכפר נידח בפרו. הם מיפו את הגרגרים במשך שנתיים של עבודה שכללה עשרות מתנדבים וכוחות מקומיים, והפכו אותם למה שהם היום.
כיום, ניתן למצוא בשביל החומוס מסעדות מסבירות פנים לישארלים עם מטעמים מזרח תיכוניים, מקומות לינה עם מים חמים והמון אטרקציות בהנחות