סיכום נלהב ממערב-אַרְהַב
-
התכנית להמשך היום התמקדה בשכירת אפניים לטיול בפארק. אמנם לא נתקלנו בדיווחים של מי שהיה, ומוזר מכך, לא נתקלנו במדוושים בהווה, אבל לפחות תיאורטית, זה נראה לנו (אז ועכשיו), רעיון מוצלח מאד לבילוי שעות בין הערביים על הכבישים האדומים והריקים (רק השאטלים מורשים להכנס בעונה זו), ובנופים המשגעים של ציון דאמריקה.
רק ש…
במלון שלנו היתה בריכה קטנה אך נחמדה שהילכה קסם מיוחד על הקטן
ובפארק המקומי של ספרינגדייל ,יש מגרשי כדורסל שקראו לגדולים ממרחקים, בתדרים שאין לעמוד בפניהם,
ו..תכלס, על מי אנחנו עובדים. כולנו רצינו אחר צהריים נטול תכנית.
אז זה מה שהיה וזה היה מעולה.
(גם לא התנגדנו לחיסכון הלא צפוי- כלום לא זול בספרינגדייל וגם לא השכרת אפניים- 25$+מס לאדם, מתכנסים לעוד הוצאה משפחתית נאה.
אבל אין לחשוש, לחשבונאי של מעלה יש כנראה סובלנות מוגבלת לביטול תכניות ושיבושי מאזן. הדולרים האלו נחתו בסופו של דבר בדיוק בקופה אליה יועדו).
למחרת בבוקר בכוונתנו לצאת למסלול ה Nrrows.
אינספור דיונים מתחבטים ברשת בשאלת הנעליים והמקלות- האם פינוק או אביזרים נחוצים? בתחילה נטינו לצד הקשוח עם הקלת מקל, אבל הערות חוזרות בדבר הסיכון לקרסוליים (לא סיכון שכדורסלינו מקבלים בשיוויון נפש) ו 125$ חופשיים ששיקשקו לנו לפתע בכיס, הכריעו לצד החבילה המליאה.
וכך, בערב שלפני, רכשנו לנו, באותה חנות בה רצינו לשכור את האפניים, ערכה לטייל המעודן והמדוגם- מקל הליכה איתן, נעליים גבוהות ואטומות למים וגרבי ניאופרן.
והאמת? אם נצליח להתעלם מסוגיית המחיר המופרז בעליל, ומכל ראי שעלול להיקרות בדרכנו, הרי שבדיעבד זה היה מאד מאד נוח ויעיל. אפשר כמובן להסתדר לא רע בכלל עם הנעליים מהבית ואם הולכים יותר לאט ונותנים לפעמים ידיים אז כנראה שאפילו בלי מקל, אבל בהחלט יותר קל ונוח עם.
-
משהגיע הלמחרת, השכמנו שלא כהרגלנו במטרה לתפוס מקום בחניון מרכז המבקרים, כי זאת יש לזכור- ספרינגדייל היא עיירה ללא עצירה. החניונים המועטים בה יקרים ומוגבלים וכל יציאה מהמלון מחייבת תכנון מדוקדק (או שימוש באוטובוס החינמי שעובר לאורך הרחוב הראשי ועד לפתח הפארק). החניון האמור דוקא גדול מאד, אבל כמות האנשים שרוצים לטייל עם בוקר בפארק בכלל ובnerrows בפרט, גדולה יותר ובעונה זו הוא מתמלא כליל עד ל- 8:30.
בדיוק בזמן, חנינו והתייצבנו בקצה התור העצום של משכימים חרוצים עם גרבי ניאופרן ומקלות הליכה הממתינים לשאטל הפארק.
הנסיעה בפארק מקסימה ומלווה בהסברים מוקלטים כך שדוקא נחמד לנו שאנחנו יורדים רק בתחנה האחרונה Temple of Sinawava). מכאן מתחיל מסלול קליל ומשובב-לב, ה- Riverside Walk, שכשמו כן הוא.
חצי שעה של הליכה נעימה לגדות נחל ציורי שבסופה מתחיל מסלול ה NARROWS לכבודו התכנסו כולם, וההליכה פשוט עוברת לתוך אותו נחל ציורי. זה קר, וחלקלק, והקרקעית זרועה אבנים לא יציבות והזרם לעיתים די חזק ואנחנו שמחים שהצטיידנו בנעליים ובמקל אבל, וואי...כמה שזה כיף!
אז אנחנו צועדים לנו במים הקרים שזורמים בנקיק העמוק ונורא יפה מסביב. גם הנוף האנושי מרתק. די הרבה אנשים מקרטעים לידנו אבל משום מה אנשים שמטיילים ככה בנחל נהיים נחמדים ורגועים כך שנוכחותם יותר מצחיקה ממעיקה. באחד החלקים העמוקים יותר עורכת קבוצת נוצרים צעירים טקס הטבלה חגיגי והצועדים מעודדים בתשואות את הקרחונים הנרגשים שעולים מהמים.
פתאום ברית מילה נראית קלי-קלות…
כן, לא חייבים לשכור מקל
ההליכה לא קלה, בטח לילדים שמפלס המים מכסה חלקים נרחבים יותר מהם. לאחר כשעה וחצי סבנו על עקבותינו והחלנו לדשדש דרכינו חזרה.
תענוג של מסלול.
כבר היתה שעת צהרים מאוחרת כשהגענו לחניון. התלהבנו מהאיילות המשוטטות סביבו, החזרנו את הציוד, אכלנו מעבר לכביש בסאבוואי היעיל, הגברנו המוזיקה באוטו ויאללה ללאס ווגאס!
-
-
איזה כיף נראה החלק של המיצרים שכמובן בלתי לעשות אותו באפריל… גם המסלול של התצפית נראה מקסים (החלק הזה היה חסום באפריל גם). -
תיאור נהדר ותמונות מקסימות.
עשינו רק חתיכה פצפונת מהמסלול, אז עם התיאור החוויתי שלך כאילו עשיתי יותר...
-
נהנית מהסיפור והתמונות ועכשיו מחכה לוגאס !
-
-
-
איזה סיפור יפה!! מתי ההמשך? מחכה ב(חסר) סבלנות
-
גם אני נכנסת מדי פעם לבדוק אם יש המשך לסיפור..
-
אילת, זברה, גדליהו, עדי, נורית ודיאנה - תודה רבה לכם על הליווי והתגובות וסליחה על החורים התכופים. לא מצליחה להתפנות לזה כמו שקיוויתי. אשתדל להזדרדז.
וריקי- אחלה תמונה!
כאמור, רק חלק קטן מהתצפית מגודר. יש מסביב די והותר מצוקים חשופים עם רוצים עוד ריגוש לחיים…
-
ימים 9-11 - לאס וגאס
את הדרך לווגאס מקשטים ידידינו הוותיקים, עצי יהושוע יפים. לא יכול היה להיות ניגוד חריף יותר בין נוף המדבר האינסופי שחובק את הכרך העצום לבין הריכוז הצעקני והמנצנץ של מלונות ועירוניות מלאכותית שמזדקר במרכזו.
הניגוד הזה דוקא בא לנו טוב עכשיו.
נוסעים לאורך הסטריפ ובולעים את המחזה המשוגע שמציגה העיר הרהבתנית והראוותנית הזו. המלון שלנו מחכה בקצה הקצה הדרומי, עד אליו יש לנו את כל התצוגה לפתיחה.
סוגיית המלון הווגאסי היתה המסובכת ביותר בטיול.
מצד אחד הגענו ללאס וגאס ורצינו להרגיש לאס וגאס, ומלון מופרז על הסטריפ נראה הכרחי להשלמת החוויה.
מצד שני, לא מצאנו שום אפשרות אכסון ואחסון של חמישתנו במלון מרכזי ומפונפן כראוי, שלא כרוכה במיטות משותפות בחדר אחד או לחלופין, בהסתמכות על שלל מוצלח במיוחד בקזינו למטה, שיממן את העסק.
אז שינינו גישה ובחרנו לדקלם שעדיף מלון קצת מרוחק שיתן מנוחה מכל ההמולה ושיאפשר לנו להתרווח בחדרים גדולים ובשינה אלכסונית ומפנקת.
בסוף אפילו הצלחנו ממש לשכנע את עצמנו.
אז בסדר, אם הווין לדוגמא, היה מציע חדר לשלושה בקרבת חדר זוגי נחמד ואם הצמד הזה היה עולה סכום פחות או יותר הגיוני, אז כנראה שהיינו מוותרים על ה"ריחוק מההמולה" המהולל וכו. אבל הוא לא. וגם לא שאר ידידיו האלגנטים ועל הפחות אלגנטים ממילא לא בא לנו. בקיצור, הזמנו ב The Berkley וקיבלנו שתי דירות גדולות ומחוברות בקומה 11 עם נוף לסטריפ ולמטוסים הנוחתים, שנראו כל פעם כאילו הולכים לשחזר את הניין-אילוון לתוך מגדל טראמפ המוזהב. היה כצפוי מאד נוח (כי בכל זאת- מכונת כביסה, מטבחון ופינת אוכל, 4 מיטות זוגיות, חדרי רחצה עצומים) ונעים. שווה בהחלט תוספת מרחק 10 דקות נסיעה.
חוץ מכביסה, מקלחות מפנקות ושינה טובה גם הסתובבנו קצת מחוץ למלון…
אכן מדליקה העיר הזו. מרגע שמחליטים להתמסר למתקפת הקיטש הנוצצת ולכבות את חיישני הזיוף, כי לפעמים צריך והם לא באמת רלוונטים כאן, אז היא פשוט כיף.
הסתובבנו בין המלונות (ווין כאמור היה הפייבוריט שלנו, אבל חיבבנו גם את הסיזר-פאלאס והוונציאן (למרות שממנו קצת ציפינו ליותר..) וראינו מדגם מרשים של מזרקות, תפאורות ואטרקציות אוויליות, עשינו קניות באאוטלט הדרומי המקורה (סיוט!!! אני מתעבת אאוטלטים), הילדים חטפו שוק תרבותי קל ב- FREMONT STREET EXPERIENCE, מקום מטורף בפול ווליום, מלא טיפוסים צבעונים וטיפוסות לבושות כתרי נוצות (זהו בערך), ענני עשן מתקתק ותיירים בתנוחת סופרמן טסים באומגה מתחת לתקרת האורות הפסיכודלית.
ניצלנו פינה שוממה משומרים בקזינו של הסיזר כדי להחדיר חינוך מבית טוב בילדים ודולר בודד הניב לאחר כמה סיבובים פוריים עוד 10 שכמותו ולכו תסבירו אח"כ שהבית תמיד מנצח. חוששני שלפחות הבכור השאיר חלק מלבו בין השולחנות והמכונות המרצדות… .
אכלנו ממש טוב, למרות שללא בופה, החל מהימור פרוע ושוב מוצלח, במסעדה יפנית נידחת בקרבת המלון שהתגלתה כתיבת אוצר של סושי מופתי ועד להימור סולידי ובטוח בצ'יז-קייק-פקטורי.
והכי הכי הכי, המופע שומט הלסתות של הסירק דה סוליי- KA שלהפתעתנו הרבה התברג בקלילות לרשימת הטופ-משהו של הטיול.
אז כן, לאס וגאס היתה הסוכריה הצבעונית והמרוכזת שזכרנו ושקיווינו שתהיה לנו. היינו בה רק שלושה לילות וקצת יותר משני ימים כך שלא הספקנו לקבל בחילה או סכרת או צרבת או כל מיחוש אחר שיתמוך בדימוי המתקתק, ורק נשארנו עם טעם טוב בפה.
-
היום ה12- דרך ארוכה מווגאס לפאתי סקויה פארק
את הפרידה מווגאס צירפנו לפרידה מרכבנו הנאמן שהחל מפיץ ריחות לא סימפטים ממערכת המיזוג.
תחנת ההשכרה הקרובה של חברת דולר ממוקמת בשדה התעופה ולזכותם יאמר שלא עשו שום בעיות וחיש מהר העמסנו מטלטלינו מחדש על רכב חלופי, זהה לקודמו אך מעוט קילומטראז' ואבק דרכים.
את שני החסכים הללו נשלים לו עד סוף היום. דרך ארוכה לפנינו.
כחצי שעה אחרי היציאה מהעיר יורדים לכביש צדדי. להפתעתי אנחנו ממש לא לבדנו בחנייה הקטנה. רוח מדברית נעימה מפיגה את החום ומולנו מזדקרים מתוך מרחבי החולות הצהבהבים "שבעה הרים קסומים" של הפסל Ugo Rondinone.
ללא ספק סיכום (או מבוא אם מגיעים מהכיוון השני), הולם לחזיון המדברי שהיא לאס ווגאס ובכל מקרה, מראה יפה.
המסלול המקובל ממשיך מכאן בדרך כלל הישר לכניסה המזרחית לפארק יוסמיטי.
אנחנו חמדנו לנו עצים גדולים והחלטנו להאריך את הדרך ליוסמיטי בשני לילות נוספים ולהכנס אליו ממערב, כך שיתאפשר לנו לבקר גם בפארקים סאקויה וקינגס.
הדרך התמשכה והתמשכה ללא עצירות מיוחדות.
לכאורה אפשר לעצור בעיר הזהב Calico, אבל זו לא באמת אופצייה בחום הזה. בעיר הסמוכה לה, Bresto, יש לאורך הרחוב הראשי סדרת ציורי קיר גדולים (מוראלים) ,שמתארים את ההסטוריה של האיזור ובעיקר את כביש 66 המיתולוגי וכן מוזיאון מקומי (חינם) שמוקדש גם הוא לאותו כביש. אנחנו עצרנו רק במזגני האאוטלט הגדול שבפאתי העיר…
המוני רכבות משא אינסופיות נוסעות לצד הכביש. למרבה המזל הן לא חוצות כי אז עוד היינו שם. ספרנו בזאת 4 קטרים ו131 קרונות. היו ארוכות יותר אבל לא היינו עד כדי כך משועממים…
היה גם די זמן בדרך לראות ולקנא עד כמה נפוץ שם השימוש באנרגיות מתחדשות
*
ועם כל הקושי, יש משהו נפלא בנסיעות הארוכות האלו.
אני אפילו לא מדברת על אווירת השטות המצחיקה שנוחתת לאיטה על הנוסעים מחורפני הישיבה, אלו פשוט המרחבים האדירים האלו, שאין כמוהם להרוות נפש ישראלית מוכת קלאוסטרופוביה נופית…
לעת ערב הגענו, עייפים אך מותשים לTulare. מחר נראה סקויות!
-
-
תמונה מקסימה של הפסל הסביבתי. גם התמונה ממלון ונציה נראית כמו הברושורים שהם מפרסמים משם… ( אולי אפשר להרוויח עוד כמה דולרים מעבר לרווחי הקזינו
) -
גם לי יש כמה תמונות ברושור.…
אם יורשה לי , אנסה להתאמן באתגרי הפורום החדש ולהוסיף
*
*
*
*
*
*
*
*
-
-
בקצב הזה אני אתחיל לחשוד שיש קונספירציה בפורום וכולם מצלמים את הברושורים וטוענים לבעלות...
-
שרה וגדליהו, אני שמחה שאתם עוד פה.
ועדי, ברושור מרשים הבאת כאן. הצ'יהולי שלך יותר יפה משבמציאות (התאכזבנו האמת).
לא בטוח שהבנתי שאלתך כי דוקא הסרת תמונה היא מאד פשוטה- מסמנים התמונה (נצבעת כחול), ומוחקים כרגיל.
ותודה גדולה ל IO. -
יום מס' 13 וחצי 14- Sequoia & Kings National Parks
התארגנות בוקר ארוכה מהרגיל ועוד עצירה לא מתוכננת בקניון של טולר, שהפלא ופלא! גם בו יש חנות של נייקי שטרם נדגמה ויתכן שדוקא בה מסתתרות נעלי הכדורסל הנחשקות במידה הנכונה לצמד הסינדרלות שלנו (לא, הן גם לא כאן. נמשיך לבדוק עוד סניפים רבים עד שיתגלו נעלי הפלא המדוייקות).
יצא שהגענו לשערי הפארק רק לקראת צהרים.
הדרך נאה והתייחדה בתרנגולי הודו בר שחצו אותה לתדהמתנו מדי פעם, אבל שום עץ גדל ממדים מהרגיל לא נצפה באיזור. קצת נטרדנו, אבל לאחר עוד כמה פיתולים במעלה ההר החלה מסתמנת אדמדמות מה והתרחבות מבטיחה בגזרתם של גזעים בודדים.
כשהתקרבנו ל-Giant Forest Museum כבר יכלנו לחייך בהקלה, אכן הגענו לארץ הענקים.
המוזיאון הקטן מציג הדמיות נחמדות להמחשת מעגל חייהן הארוכים ומימדיהן של הסקויות, שאינן הגבוהות ביותר ואף לא הרחבות מכל העצים, אך מתהדרות במסה הגדולה ביותר. סמוך למוזיאון יוצאים מספר מסלולי הליכה יפים למרגלות הענקים.
כמה נהדרים ומפוארים הם העצים האלה.
טיילנו לנו בשביל הBig Trees Trail ובשבילים ללא שם אבל עם לא פחות ביג-טריז ועם הרבה גזעים נפולים לצעוד עליהם ביער המקסים, והרגשנו קטנים ובני חלוף אבל לא נעצבנו כלל וכלל.
כביש המנהרה המפורסם, החולף דרך סקוית ענק שקרסה לרוחבו, היה חסום, ונהיה כבר מאוחר לטיול המתוכנן לראש סלע מורו. אז רק עשינו פיקניק בין עצים ענקים וסנאים קטנטנים והלכנו לעשות כבוד לגנרל שרמן.
הגנרל שמחזיק בזהב של העצים הגדולים, מתנוסס בקצה עלייה (פחות מק"מ) והוא מגודר (נהיית מאד מובנת כאן התשוקה לחבק עצים) ותמיד יש אנשים סביבו. זהו יצור עצום ומלא הוד והדר.
ואז, בשביל שיורד מהגנרל הבחנו בתכונה נרגשת בקרב המטיילים לפנינו ו…. דוב!!!!
כל היום הם צחקו עלי ופקפקו בי וניחמו אותי בדובים המצוירים על שלטי האזהרה הרבים ו...אוח, איזה כיף להיות צודקת (טוב, אני רגילה. בכל זאת זה כיף). אז אכן יש פה דובים ובהחלט פגשנו נציגות מפוארת שלהם בגודל טבעי ומרגש. הוא היה מספיק רחוק, וכמו שווידאו הבנים, היו סביבנו מספיק אנשים שאפשר לסמוך שירוצו לאט מאיתנו, אז זה לא היה מפחיד יותר ממרגש, אבל לא הייתי רוצה לצאת צודקת מול אחד כזה בשביל נידח יותר…
הרגשנו שהיום הזה מילא לגמרי את תפקידו והתחלנו בנסיעה איטית ויפה לעבר מלוננו, בקינגס פארק. הפארקים צמודים זה לזה והכביש היחיד גם מחבר ביניהם.
המלון , John Muir Lodge, פשוט ונעים וניחן בכל האופי והקסם המיוחלים שנעדרו ממלונות הפארקים הקודמים. בשל מיקומו הנדיר בלב הקינגס, נדרשת הזמנה מוקדמת מאד ושווה לשריין כי אין הרבה חלופות והוא כשלעצמו מלבב. האדון הייחודי בקבלה התגלה כסטנדאפיסט בגמלאות ושעה ארוכה ומצחיקה מאד חלפה עד ששיחרר אותנו עם מפתחותינו.
יש מסעדה יחידה באיזור והיא ממוקמת בבית עץ מרוחק יותר, מעבר לאחו רחב וגדמי גזעים מסמנים באפילה המוחלטת את השביל אליה.
הלכנו ממש מהר.
זו המסעדה, קצת לפני שיורדת העלטה ו...
)
