אני לא פיסכולוגית ולא פסיכיאטרית אבל אני מאמנת אנשים עם צכים מיוחדים חרדות דיכאונות חוסר שינה בלילה ועוד.אני רק יודעת שאדם שהוא בדיכאון מאד קשה לו לתפקד זה יכול להיות מאי הרצון לקום בבוקר או לבצע פעולות של יום יום.לדעתי לינזי לא היתה כזו.עבודה שהיא טיפלה בעצמה והמשיכה להתחרות למרות הכל.

יותר מה שהפריע לי זה כל האנשים שעבדו בשבילה וכנראה עשו מזה כסף לא רע בכלל .כל פעם שהיא היתה שבורה נפשית ופיזית מכל הפציעות שלה והדיכאון הזה להיות כל פעם באיזה בית מלון לבד לא הרפו וכל פעם שיכנעו אותה לחזור לגלוש אני חושבת שכולם הרוויחו הרבה יותר ממנה.היא שילמה מחיר מאד,מאד כבד.

היו רמזים אזכורים לזה- אבל הקונטקסט היה שזה קשור לסוף הקריירה שלה.  היה די כואב לראות אותה פשוט מתפרקת פיזית ואז נפשית ובעקבות זה מגיעה למסקנה שזהו- נגמר.  תחשוב- קריירה  מקצועית של 18 שנה אבל בעצם זה כל מה שהעסיק אותה מגיל 8. אז טבעי שיהיה משבר או דיכאון אבל לא דיברו על זה בהקשר שזה מצב מתמשך או קליני. אולי כי זאת לא הייתה מטרת/ כוונת הסרט. כן, לא היו לה חיים פשוטים ב-י-כ-ל-ל.   זה כנראה נכון לכל מי שהופך לספורטאי מקצועני . אתה מקריב המון. ויש לזה מחיר. ותשמע- היה מפחיד לראות חלק מהנפילות שהראו שם בסרט. זה לא צבים כמונו. זה חבר’ה שמתרסקים במהירויות מטורפות של 100קמ”ש….

לינדסי וון סובלת מדכאון. לא יודע אם דיברו על זה בסרט. היא חשפה את זה בשלב מאוד מאוחר בקרייה. התחתנה בגיל צעיר עם גולש שהכירה כשהיתה בת 16. ההורים שלה התגרשו. אבא שלה היה בנתק של שנים כי לא היה מרוצה מהנישואין שלה. רק שנים אחרי שהתגרשה הוא חידש איתה את הקשר. לפי השמועות שרצו – רבה עם כל מי שהכיר אותה, גם בנבחרת האמריקאית וגם עם חברתה מנוער מריה ריש.

ראיתי- סרט מרגש שחושף בצורה כואבת את המחיר שמשלמים ספורטאים מקצועיים.   פיזית ונפשית.  היו שם כמה רגעים מכמירי לב