הנופים, הטבע והשחרור מרחיבים ומפעימים את הנפש.

מלבד זה, יש תחושות נוספות משניות לעיתים

- מסוגלות

- צעירות

בשביל מה ולמה אתם יוצאים לטרק?

 

אך ורק בשביל להנות.

אין לי שום מטרה נישגבת. אני פשוט פורחת כשאני על שביל.

האמת שעניתי על חלק מזה באחד השרשורים ( כבר התבלבלתי ביניהם), אבל אני אצא למשהו ארוך יותר כי לתפיסתי, גם הדרך למקום חשובה, והמאמץ מתגמל. יש גם תחושה של ניתוק שאתה עם הטבע ( הרבה פחות אנשים על המסלול ככל שהוא ארוך יותר), או אם זה טרק לכפרים מרוחקים- אתה במפגש יותר אמיתי עם אוכלוסיה. יש שוני עצום בין לעצור את האוטו לרדת לראות מקום ( אפילו עם הליכה קצרצרה) לעומת הליכה ממושכת לעבר יעד עם חשיפה יותר איטית. ככה שכל עוד אני יוכל אנחנו משלבים בטיולים ימים של אטרקציות “על הכביש” וימים שיהיו עם הליכות ארוכות יותר

עם הנסיון בא הביטחון.…

שאלה המשך מעניינת לשרשור-

בשביל מה ולמה אתם יוצאים לטרק?

יש איזו תחושת ביטחון ב'טרק גסטהאוסים', בידיעה שמגיעים לסוג של ציביליזציה בסוף כל יום הליכה, ולא נשארים לבד באוהל

 זה מצחיק. אני קצת ״התהפכתי״ לגבי הנק׳ הזו.

בהתחלה טרק בקתות/גסטהוסים נתן גם לי בטחון. גסטהאוסים אפילו יותר – כי שם ממש אפשר לבקש מהמארח שישים לב ויתריע אם אתם לא מגיעים. זה גם בטוח יותר קל – ומעצם זה יש יותר תחושת בטחון. עד היום הידיעה שמחכה לי בסוף היום מקום חם ומוגן משרה תחושה… נוחה ובטוחה במידה רבה.
אבל דווקא לאחרונה הליכה עם אוהל מרגישה לי יותר בטוחה כי אני לא חייבת להגיע בזמן לאף מקום. אני יכולה לעצור כמעט תמיד ובוודאי במקרה חירום, אם נניח התברברתי ונעשה מאוחר. זה מאפשר לי ללכת שבילים יותר מאתגרים מכל מיני בחינות.

למשל, בווילס באוקטובר שעבר, היו לי תנאי מזג אוויר מאוד מאתגרים. נקלעתי למצב שהראות היתה מאוד נמוכה ובמקביל גם לא היה שביל (זה היה קטע שבו לא כל הדרך יש שביל נראה לעין על האדמה – בוודאי בתנאי רטיבות). בשלב מסוים איבדתי לגמרי את הבטחון לגבי המיקום שלי. ברגע הראשון נלחצתי ! כי חיפשתי את הדרך דקות ארוכות ולא ממש מצאתי (הראות היתה כזו שאי אפשר היה להעזר בשום אלמנט נוף, הלכתי עם מפה לפי כיוונים + תאורים במדריך). חששתי מאוד שאני לא בכיוון הנכון ולמעשה אפילו חזרתי לאחור כמה דקות לנק׳ האחרונה שהיה שביל והייתי בטוחה במיקומה במפה שלי (כי זיהיתי עתיקות בשטח שהופיעו גם במפה).
אחד הדברים שעזרו לי מאוד להרגע (ולהתחיל לחשוב יותר בהגיון!) זה העובדה שיש לי אוהל איתי ובעצם כל הציוד הנדרש כדי לשרוד בשטח. ברגע שנרגעתי כמובן ש״נזכרתי״ שיש לי גי׳.פי.אס ואני יכולה ללכת לפיו (ובדיעבאד הסתבר שגם הלכתי לגמרי נכון… פשוט הדרך היתה לא דרך וסתם איבדתי בטחון). אבל באותם רגעים ראשונים – מה שנתן לי את הבטחון זה דווקא האוהל (וכל הציוד שאיתו).

זו כמובן לא דוגמה רלוונטית למתחילים – כי זה לא היה מקטע שמתאים כל כך למתחילים… ובטח שלא בתנאים להם אני ״זכיתי״. אבל… סתם דוגמה לאיך אנחנו גדלים ומשתנים בסגנון ההליכה שלנו במשך הזמן, עם הנסיון ובהתאם לסוגים השונים של שבילים שאנחנו הולכים.

לבד באוהל בשום מקום עם השקט הכוכבים ולפעמים  בשלג  … כאשר המלווים באוהל שלהם ישנים … זה כיף לא רגיל   וחוויה מדהימה …

באירופה זה חברה דמקפיצה ציוד, בנפאל זה פורטר שמעביר ציוד.

יש איזו תחושת ביטחון ב'טרק גסטהאוסים', בידיעה שמגיעים לסוג של ציביליזציה בסוף כל יום הליכה, ולא נשארים לבד באוהל

@hil

בחיפוש ב- Google, תכתוב: למטייל בלוגים IO.

 

זה לא קצת מוזר שכדי לחפש בלוג מאתר למטייל הולכים לגוגל ומחפשים ״למטייל בלוגים <שם הבלוג>״ ? (כלומר: במקום לחפש באתר למטייל...)
לתשומת לב ״המערכת״

זו גם שיטה שאהובה עלי כי לפעמים בא לי להתעסק בצילום, או לשמוע קצת מוזיקה באוזניות או לשבת לפיקניק מול הנוף בשקט. ישמנו את זה גם כשצעדנו ביחד טרק ארוך בנפאל כמה חברים שלכל אחד היה הקצב שלו, והיינו קובעים תמיד נקודת אמצע בכל יום שבה כל מי שמגיע היה עוצר, ואז יושבים לאכול צהריים יחד. 

 או שהלכנו על שיטה מאוד מוצלחת בעיניי שיוצאים בבוקר ביחד, כל אחד הולך בקצב שלו לפי מה שמתאים לו (שזה מעולה למי שרוצה ללכת לאט או למי שרץ מהר במיוחד), ואז בערב נפגשים שוב בבקתה לארוחה משותפת או קובעים איפשהו במסלול למסלולי צד/תצפית שקיעה או זריחה. 

 זו נשמעת באמת שיטה מוצלחת – מצד אחד נותנת מסגרת של ביטחון וחברה בתחילת ובסוף היום, עם אפשרויות להיפגש בין לבין, ומצד שני פרטיות ואפשרות להתעכב במקום שאוהבים או כשתשושים מבלי לחוש חוסר נעימות מהשותף...ובלי הצורך לפטפט כל הדרך (דבר שמאיים עלי...להתעסק במציאת נושאי שיחה במקום ללכת משוחררת ולהנות מהנוף)

לבד בהחלט נותן חופש לעשות מתי ואיך לעשות… אני מטרקת לבד אבל עם תמיכה  של שרפה בהימליה – גם כי נוח וגם כי אינני מסוגלת לשאת וגם כי כך אני תומכת באוכלוסיה מקומית וגם כי הם מקלים עם הבירוקרטיה וכו… 

אני  עושה טרקים יומיים בפירנאים – ומספר road trips בארה ב עם טיולי יום שלא דורשים  backpacking... 

ניסיתי פעמים קבוצה באיזור קאם מזרח טיבט  ובטיול הראשון לבהוטן – ומאז רק סולו …  

נכון אפשר ליפול על קבוצה טובה שמסתדרת טוב… אבל  גם לא …  

וגם בלבד תמיד פוגשים אנשים יש שיח יש חוויות ואז שלום ולהתראות למעלה או למטה… 

ענבר אלופה בכל מה שהיא בוחרת וההמלצות שלה מעולות … 

רק שנחזור לטרקים  וגם לסתם טיולים בטבע …   

הלכתי גם מסלולים עם כל הציוד על הגב, אפס מקומות לינה בדרך ואספקה רק כל כמה ימים (גם 6 או 7)

וגם מסלולים שבהם עוברים כל יום בכפר/עיירה ואפשר ללון אפילו במלונות – וגם לא צריך לסחוב כמעט כלום על הגב (יש העברות)

וכמובן – כמה סוגי טרקים ״באמצע״

כמה רעיונות שפציפיים בצד ה״מפונק״ :  South West Coast Path באנגליה וגם West Highland Way בסקוטלנד (מבין אלו שהלכתי) וכמובן כמה וכמה ממסלולי ה –   Camino de Santiago  (שלא הלכתי אבל אני קצת מכירה) – כולם מתאימים מאוד למתחילים ולמי שהולך לבד מכל הבחינות.
* הערה: זה שאני הלכתי את 2 הראשונים עם אוהל – ממש לא אומר שזו הדרך היחידה (אני מציינת את זה בבלוג שלי וחשוב להבין את זה)!!!

camping on the SWCP

spoiled for choice – my room in an Inn (above a pub) on the SWCP

wild camping on the WHW

hotel anyone? the famous Kings House Hotel on the WHW

@IO אמר:

אנסה לשפר את זה בעתיד איכשהו. תודה למי שהעיר (לא רוצה לציין שם, הודתי גם בפרטי).

 

אולי פשוט תוסיפי בכותרת ובתגית שם מדינה+אזור. זה גם קל לערוך בדיעבד. 

יש בתגיות אבל בשביל לראות את התגיות צריך לבחור את הקבןצה/פוסט…
לא רואים את זה מבחוץ.

לגבי הוספה בשם – בדיוק מה שחשבתי. זה לא אידאלי כי זה מאוד מעריך את הכותרת – אבל חשבתי לעשות את זה בקצרה. כרגע יש לי בעיית עריכה בבלוג, פניתי לתמיכה של האתר ואעשה את זה בהמשך. תודה! @keves160 

מוסיף קצת – יש גם לא מעט טרקים “למפונקים” – בהם בכל יום ישנים בצימרים (B&B), עם מיטה זוגית, ארוחת ערב ובוקר 

ויש לא מעט טרקים שבהם לא צריך לסחוב תיקים , אלא חברה לוקחת את התיק בבוקר ומעבירה למקום השינה הבא שלך. 

כלומר – הליכה נטו. 

לצערי בן זוגי ממש לא בקטע של טרקים, אני מנסה לחלום שאי פעם אקבל את האומץ ללכת לבד… הפחד העיקרי שלי הוא שאפצע ולא יהיה מי שיעזור, את דווקא מדברת על כך בבלוגים ומאד מעניין אותי לקרוא על זה. לא יודעת אם יש בי את היכולת להתחבר כמוך לאנשים אחרים שאינני מכירה.

הנה כמה רעיונות איך לבצע את זה, כי גם אני בזמנו רציתי לנסות טרקים ואף אחד מסביב לא היה מעוניין להצטרף:
למצוא שותפים מראש. להפיץ קודם כל בקרב חברים+משפחה, ואחר כך אולי באינטרנט (כן חשוב להכיר קצת לפני את מי שיוצאים איתו).

לבחור בהתחלה טרק קל – למשל יום אחד או יומיים, ואם רואים שזה מסתדר ומתאים, יוצאים לאחד ארוך יותר בקצת וכך הלאה. אולי אפילו הבן זוג יסכים לטרק של יום לניסיון או ליומיים עם הקלות כמו בסעיף הבא שישולב בטיול שלם ללא טרקים ביעד הבא שלכם (לא קשה למצוא גיחות כאלו מערים באירופה למשל). 
החלק הכי קשה בעיניי זה הסחיבה של תרמיל גדול, ויש כאלו שחוששים מקמפינג בשטח, אבל אפשר לעקוף את שני אלו: לבחור מסלול עם בקתות עם מיטות, יש גם מקומות בעולם שאפילו אפשר לקנות בהן ארוחות – זה נוח ללינה, וחוסך המון ציוד. כשאין קמפינג לא צריך אוהל, כשיש ארוחות לא צריך ציוד בישול, אם יש מים לאורך הטרק לא צריך לסחוב משקל רב של מים. יש גם מסלולים שבהם אפשר לשלוח את הציוד ליעד הבא. בבקתות גם לפעמים נוצר הוויי ומכירים אנשים.

אני גם חששתי לצאת לבד כשלא היה לי למי להצטרף, אבל להפתעתי זה עבד יפה: בכמה מקרים בלילה-שניים קודם ישנתי בגסטהאוס או באכסניית תרמילאים (יש בהן גם חדרים פרטיים וחלק ממש מעולות, תלוי במדינה) ושם פגשתי חבר’ה שיצאו לאותו טרק. או שבחרנו ללכת ביחד, או שהלכנו על שיטה מאוד מוצלחת בעיניי שיוצאים בבוקר ביחד, כל אחד הולך בקצב שלו לפי מה שמתאים לו (שזה מעולה למי שרוצה ללכת לאט או למי שרץ מהר במיוחד), ואז בערב נפגשים שוב בבקתה לארוחה משותפת או קובעים איפשהו במסלול למסלולי צד/תצפית שקיעה או זריחה. פטנט אחר, לצאת לטרק מאוד פופולרי – למשל, הייתי בכמה טרקים בניו זילנד שאין סיכוי להיפצע שם ואין מי שיעזור, כי כל 20 דקות מקסימום יעבור שם מישהו. 

אנסה לשפר את זה בעתיד איכשהו. תודה למי שהעיר (לא רוצה לציין שם, הודתי גם בפרטי).

אולי פשוט תוסיפי בכותרת ובתגית שם מדינה+אזור. זה גם קל לערוך בדיעבד. 

איך מתגברים ? לא בטוח, אבל

ב 2009 רציתי לטוס, בדיוק התפטרתי והייתי לפני התחלת עבודה אחרת

חפשתי פרטנרים, קשה למצוא, וגם אם מוצאים, לך תדע איך זה ינגן ביחד…

פשוט אזרתי אומץ וטסתי לבד לגאורגיה, היה נפלא.

בחלק מהזמן טיילתי עם ישראלים אחרים שפגשתי או הונגרי אחד, והחלק הכי כיפי היה דוקא לבד – בקצב שלך, בזמן שלך, והבונוס: אנשים מקומיים מרגישים הרבה יותר בנוח לגשת אליך, לדבר איתך. 

וככה מצאתי את עצמי, מטייל לבד ביער לגודחי, ופוגש ריינג׳ר, שהציע לי מהוודקה הגאורגית שלו.  יושבים חצי שעה על השק״ש שלו ומדברים...

לא המדריך של ענבר אבל רלוונטי מעניין ועכשיו ביינט

הטרק שהתבטל לי השנה, לפירינאים, היה אמור להיות לבד.

אמנם טיילתי לאחר הצבא חלק מהזמן (חודשיים) לבד, ואמנם הייתי בסופי שבוע מטעם העבודה, שבהם טיילתי לבד, ועם זאת, המחשבה של להיות שבוע שלם לבד, כולל טיסות, כולל נסיעות, כולל הרבה הליכה – לבד – העלתה בי חשש.

פחות מהעניין הבטיחותי – לזה יש פתרונות. טלפון לוויני (בעיני – חובה עבור מי שמטייל לבד), לקיחת ציוד איכותי – ובמיוחד נעליים, שכמיית הגנה מקור וכדומה. 

יתר מהעניין החברתי – זה בעצם להיות רק עם עצמי, המחשבות שלי, ההנאות והתסכולים ובלי שיש את מי לשתף. 

בארץ אני מטייל בתקופה האחרונה לא מעט. לעיתים לבד. לרוב – מאוד נהנה. אני לא יודע אם זה מדד לשבוע שלם ואינטנסיבי לבד, אבל היי, אם לא מנסים, לא יודעים. מקווה שאוכל להתנסות בשנה הבאה 

@hil

תמצא בשני  

מודה שיש חסרונות בבלוגים שלי! אני מנסה להשתפר אבל בסופו של דבר אני לא כותבת מקצועית והסגנון שלי באופן טבעי יותר חווייתי.

ספציפית לגבי זמנים: נקודה חלשה אצלי. ניסיתי ואני מנסה לעקוב אבל לעיתים קרובות… מאבדת תחושת זמן כשאני בשטח.

בדכ אני כותבת בערך מתי יצאתי לדרך ומתי סיימתי הליכה ואם היו הפסקות משמעותיות. אבל לפעמים אני באמת לא יודעת בדיוק… 

ובכל מקרה זה נתון מאוד אישי. כפי שכבר עלה פה – אני יכולה להטעות באותה מידה שני יכולה לסייע כשאני מפרסמת זמנים. כי יש מי שילכו משמעותית יותר מהר ממני ויש מי שילכו הרבה יותר לאט…

מה עם עוד חברות וחברים שחששו לצאת לבד והתגברו על זה?

עצות? רעיונות? ואיך אתם עושים את זה? או שלא...

תמצא בשני .

ונמתין עד שבעלת-הבלוגים תענה. 

תודה

נראה מצוין

)הסתכלתי על אחד)

אבל חסר קצת זמנים

בלמטייל התיאורים שלה 'חוויתיים' יותר, ובhike הפירוט יותר טכני, אם זוכר נכון.

'כושר מתכלה'? אולי פשוט קצת קשה יותר לשמור עליו.

מכיר אדם שהתחיל לרכוב על אופניים (והכוונה לא רק לכלבו בקיבוץ) אחרי גיל 60, ואחרי שנתיים וחצי הוריד 30 קילו וורכב מטולה-אילת בשלושה ימים, 200 ק'מ כל יום.

אבל מסכים שצריך להתכונן, ולהיות מוכנים למסלול שבניתם לעצמכם (גם אם ההתבוננות מינימלית, למסלול 'פשוט).

ד'א, נזכרתי בסיפור-

טיילתי בטרק למחנה הבסיס של האברסט בשלישייה, כשאחד היה מטכליסט לשעבר. בהרבה מקומות בנפאל אין כבישים, ומעבירים סחורות ע'י סבלים. במקטע מסוים היינו בקצב של שיירות סבלים, עם נקודות עצירה דומות. כשביררנו אז אמרו לנו שכל אחד מהסבלים סוחב 40 קילו. בנקודת מנוחה המטכליסט לשעבר אומר 'מה, בצבא סחבנו ככה, אני רוצה לנסות!' נתן לי מצלמה, ביקש רשות מהסבלים וניגש לאחד המשאות. הצליח בקושי לחכות לצילום, עם ה40 קילו של הסבלים על הגב. איפה הסבלים שעושים את זה לפרנסה, ואיפה אנחנו, שעושים טרק פעם ב...