כשלקחתי את הבן שלי , בגיל 8 לטיול תרמילאי לניקרגואה, נחתנו בקוסטה ריקה. בעיקרון ( כמו כמעט תמיד) הטיולים שלנו הם לא באורינטציה של פעילות ילדים- ולכן לא אחת לא הכל גם מוזמן וכו’… אבל באותו גיל לילד היו די חששות מהשתבשות של דבריםבחיים בכלל, וחלק מהעניין היה להראות לו שהנה בטיול כל מיני דברים משתנים ושום דבר רע לא קורה.

מאחר שנחתנו בלילה- זה היה המקום היחיד כמעט שהוזמן מראש ואפילו טרחתי להתקשר ביום לפני לוודא שהם שומרים לנו חדר ( זה היה הוסטל מקומי ליד שדה”ת ולא היה לו מערכת הזמנות אינטרנטית).. אז השעה 8 בלילה חושך, עיירה ליד שדה התעופה. יורדים מהמונית , נכנסים ומגלים שאין שום חדר שמור ומעבר לכך- הכל מלא….

יופי של פתיחה לטיול מבחינת החלק של להראות שדברים יכולים להשתבש… איכשהוא מנהל ההוסטל הסתכל על הילד והבין שיש פה בעיה, אז הוא החליט לקחת אותנו למקום לינה אחר….אנחנו צועדים בחושך אחריו למה שהתברר כמלון שאנחנו אורחיו היחידים. הוא לקח אותנו למלון בהקמה, שעוד לא נפתח, החדר היה הכי ספרטני שיש, מפתחות לא היו לתת לנו לשער הכניסה ( ולחדר לא היה בכלל מפתח), אז היה שם בן אדם ששמר לנו על החדר וחיכה שנחזור מארוחת הערב….

הלילה עבר ובבוקר יצאנו לניקרגואה… היו כמובן עוד כל מיני שיבושים בטיול.. הילד חזר משם בשלמות, ומשם לא חווינו יותר חששות מהלא נודע…..

מזכירה לי טיול באזור מערב חבל לואר עם 4 ילדים צעירים במכונית

התכתבתי עם לשכת התיירות של לה רושל יותר מפעם אחת לפני הגעה על פתוח/סגור (חוץ עונה סופשבוע)

שאלתי על לינות זמינות בסופשבוע- הרגיעו אותי לגמרי, סיפרו על שוק השבת וכו.

הגענו לקראת ערב- כל העיר עמוסה לגמרי- סיפור של פסטיבל בינלאומי של שיט שהתקיים כל אותו שבוע

אין מיטה אחת פנויה ובטח לא 2 חדרים למשפחה.

נסענו בפקקים ללשכת התיירות לחפש פתרון-והם הציעו לנו להתרחק מהעיר

אנחנו מתרחקים ומתרחקים ומחפשים, הכול מלא עד אפס מקום או כבר סגור וחשוך (סוף אוקטובר).

בסופו של דבר אחת מבעלות הפנסיונים התקשרה לחברה שלה בעיר אחרת--וכן, יש לה חדר עבור כולנו.

הידד- נוסעים! המרחק מלה רושל היה כבר 80 ק”מ ובתור עונש לעיר הזו לא אחזור אליה מחר בבוקר!

הגענו למלון- כמובן שהייתה אי הבנה. החדר לזוג היא הייתה מוכנה להכניס עוד 2 מיטות...אבל פתאום יש לה 4 מיטות נוספות להכניס?

אבל היא הייתה מאד נעימה והשתדלה ודחסה...וישנו.

בבוקר היא שואלת מהיכן אנחנו, ומשוחחים קצת ואז היא פולטת כמה מילים בודדות בעברית

ויש סיפור משפחתי ארוך של משפחה יהודית יחידה בעיירה הזו ---ובול במלון שלה הגענו.

מקרי? לא מקרי.

הצימר היה בית חווה מרווח וגדול רק עם בעיה אחת גדולה. דלת הכניסה לדירה שלנו הייתה שקופה לגמרי. כל מי שעלה למעלה אפילו לא היה צריך להסיט מבט כדי לראות כל מה שקורה אצלנו כולל יציאה מהמקלחת לחדרים הכל היה חשוף. 

כל השהות בצימר אישתי לא נרגעה מהדלת ועד היום שאנו מדברים על הטיול לאוסטריה עולה הדלת. 

דרך אגב אותו טיול יחד עם הטיול שנה שעברה ל אאוסטה ואלפים הצרפתיים נבחרו פה אחד לטיולים האהובים ביותר שעשינו עד עכשיו 

שנחזור לטייל בעולם בקרוב 

השרשור החזיר אותי לתקופה בה לא הזמנו מלונות מראש, בה לא קראנו ביקורות ולא הבטנו בתמונות החדר מראש מכל הזויות. בשורה התחתונה, היה נחמד ספונטני וגמיש, אבל לעתים שילמנו מחירים , ואני לא מדברת על כסף. נסיעה לילית לאורך כביש 1 בקליפורניה ללא אפשרות למצוא מקום לינה, לקח לי שנים לחזור לשם...נסיעה לילית בעמק הלואר בלי חדר פנוי, טרם חזרתי לשם...אני  מעריכה את הוריי שנסעו ככה עם ילדות קטנות. כנראה שעדיף המצב הנוכחי, למרות שאני חולמת בעתיד, כשזמני יהיה בידי,  לטייל כמו פעם. 

כאן נמחקו שתי הערות לגופו של גולש ותכניו ולא לגופו של עניין

אנא חשבו שתי דקות לפני שכותבים משהו

לא תמיד הקורא יכול ל”שמוע” את הצלילים של התגובה, את ההומור, או העדרו.

ובכלל-----שווה להיזהר בכבודם של אנשים.

תודה על ההבנה.

חשבת אולי לקשור את כרית השינה לראש? 

*לא תוכנן לתיירים נפילים. 

@meravshe

אני שמח בשבילכם שנהניתם. אכן משהו מיוחד.

יחד עם זה, יש אנשים כמונו, שנרתעים מ- Shared Bathroom. כשאנחנו מוצאים מגורים כאלה הם נפסלים מיד ולא באים בחשבון בכלל.

גם במטוס דרך אגב יש “Shared Bathroom”

העתקתי כאן טיפ שכתבתי לפני 4 שנים על מלון בצ’אנג ראי:

מלון קטן מעוצב בסגנון הודי הנמצא על ציר ראשי. אני כותב את הטיפ הזה כאזהרה לכל מי שגובהו מעל 170 ס"מ. אל תסכנו את ראשכם! גודל החדרים בינוני מינוס, חדר רחצה צפוף. גובה דלת הכניסה מחדר השינה לחדר הרחצה 170 ס"מ.

שלוש פעמים במהלך פחות מ-24 שעות דפקתי את הראש בקיר שמעל המפתן ובלילה כמעט חטפתי זעזוע מוח.

לא מבין את ההיגיון שמאחורי הפתח הנמוך. וכן, יש שלט אזהרה מעל המשקוף Mind Your Head. הגובה שלי כ-185 ס"מ והמשקוף הגיע לי לגובה האף (ראה תמונה מצב). הראש שלי נדפק בקיר שמעל למשקוף ולא במשקוף הנמוך.

מבחינתי, שאר הדברים במלון, בין אם היו טובים או רעים, כבר לא היו רלוונטים.

 באמת טוב שיש שירותים צמודים לחדר, רק שכחו להביא בחשבון שלרוב בני האדם יש גם רגליים.

כדברי השיר: פה זה לא אירופה

הום סטיי בויאטנם. נסעתי עם הבת שלי לכבוד הבת מצווה לויאטנם. רבות דובר על ההום סטיי שעושים בטיול של יומיים מהעיירה סאפא, אז זה היה בגדול בתוכנית (שעברה שינויים תוך כדי תנועה). בסאפא החלטנו במקום לבחור באחת החברות שמארגנות את הטיולים הללו ללכת עם אחת המקומיות שניגשה אלינו והציעה לנו לעשות איתה את הטיול.  ההחלטה הזו כמתברר שלחה אותנו להום סטיי הארד קור... למחרת היא הראתה לנו בכפר לידה את ההום סטיי הרגיל- מזרונים עבים, שירותים זורמים ועוד צ'ופרים. אנחנו קיבלנו מיטת קרש עם מחצלת עליה, האורך היה קצר מדי בשבילי, היתה רטיבות באוויר ובבוקר צעיר ילדי המשפחה השתין על רצפת המטבח שהיה מול המיטה שלנו.... ( מאחר שהשירותים ממילא היו בול פגיעה עם חבית עם מים בשביל לנקות אולי זה לא ממש קריטי שיש ביתן שירותים)

מול המיטה שלנו היתה מיטה נוספת זהה ( זו שתמונתה מצורפת) שבערך 7 בני משפחה הצטופפו בה, כי אני מניח שגזלנו מהם מיטה אחת....

גם מלונות יכולים להיות הזויים לגמרי

למרות זאת בטיול באירלנד לא היו הרבה אפשרויות וחוץ מדבלין חיפשנו צימרים. לא הזמנו מראש. החלטנו לזרום. היינו 2 זוגות. החושך בקיץ יורד מאוחר ורק בשעה שבע בערב התחלנו לחפש.

עברנו כפר אחרי כפר וכולם היו תפוסים. עד שבעלי תפס יוזמה ודפק על דלת אחד הבתים. הגברת הנחמדה שהחדרים אצלה היו תפוסים צלצלה לקרובת משפחה בכפר סמוך שלרוב איננה משכירה חדרים וביקשה בשמנו לתת לנו לישון בלילה. היא אף ביקשה ממנה לחכות לנו במרכז הכפר כדי שלא נתברבר בדרך אליה. בחצות הגענו אליה. היא חיכתה לנו עם ארוחת ערב קלה ותה חם למרות שבאנו לישון בלבד ואף דאגה לצלצל לקרובת המשפחה ולהגיד שהגענו.

היתה זו קבלת פנים לבבית ונפלאה והרפתקאה שלא נשכח אף שעברו למעלה מ-15 שנה

בתמונה המצורפת ראינו רק בבקר כמה יפה המקום בו היא גרה

יתושים היו?

שום סיכוי שהייתי נשארת לישון כשאלו השכנים מעל הראש.

למזלי לא נתקלתי בהם למעט מערות בודדות עד….

לפני שבועיים- יום חמישי בערב, אני כבר במיטה, האיש שאיתי אומר לי שהוא כבר מגיע רק מוציא את העטלף מהסלון , חשבתי שהוא צוחק (יש לו הומור עקום כזה).

שכחתי.

יום שישי לפנות ערב אני רואה כתם כהה על וילון החלון בסלון. 

כן- זה חברנו העטלף מאמש שישן בשקט.

היינו צריכים 5 מבוגרים, דלי, מגב, מטאטא, לסגור את הכלבה שהתחרפנה והכול כדי להוציא אותו מהבית.

הדירה הייתה במיקום מאוד מרכזי, דירה משופצת יפה אבל בבניין דירות קצת מיושן. הייתה מעלית אחת וגם היא הייתה קטנה מאוד. ככה מצאנו את עצמנו מנסים לתמרן עם כל המטען שלנו ולנסות להגיע כולנו בשלום לדירה. בערב, כאשר רצינו להתארגן ללינה, פתאום שמנו לב שאחד מהטרולי שלנו לא נמצא… כמובן מאוד מלחיץ.

כדי לחפש ירדתי למטה ומצאתי את הטרולי, מחכה לנו במקום ששכחנו אותו בלובי של הבניין. במשך כמה שעות הוא עמד שם, עברו עשרות רבות של אנשים ואף אחד לא נגע ולא לקח.

גם אנחנו כבר שנים לא לנים בצימרים שהם חדר בתוך בית ובטח ובטח לא לוקחים צימרים שהמקלחת בהם משותפת.. זה נפסל על הסף, פשוט כי התבגרנו ומה שהתאים לנו כזוג צעיר כבר לא מתאים היום.

למחרת הם הבינו שהחדר השמור שהם ציפו משום מה לאישה עם שני ילדים , למעשה נועד לנו..

גדליהו, סיפור נהדר והתמונה של ה״שותפים לחדר״ – נהדרת! ואכן כל כך רלוונטית...

לפני כמה שנים תכננתי ביקור בכפר פאפטורו – איזור די נידח בניקרגואה. מאחר ויש שם בערך 5 חדרים בלבד ללינה , עשיתי מאמצים עילאיים לתקשר עם חוות מחקר מקומית להזמין אצלם חדר ללינה , ובגלל שנסעתי עם ילד בן 8- רציתי את החדר היחיד עם השירותים בחדר ( ובטח שלא רציתי לעשות איתו את כל הדרך לשם בלי לינה מאורגנת מראש).. אז עם ספרדית עילגת ותקשורת תמידית עם האחריאים על תחנת המחקר ( שלא יושבים בכפר) תיאמתי הכל ויצאנו לדרך הארוכה לשם. כשהגענו נאמר שהחדר שהזמנתי שמור כבר , אבל היה עוד חדר פנוי. למחרת הם הבינו שהחדר השמור שהם ציפו משום מה לאישה עם שני ילדים , למעשה נועד לנו.. אבל כבר ויתרנו על ההחלפה.

כמה שנים מאוחר יותר נסענו כל המשפחה ולקחנו את החדר הגדול במקום ( וגם הפעם הוזמן מראש) בחדר התברר שאנחנו נחלוק אותו עם משפחת עטלפים קטנים שתלויים על התקרה.. עטלפים אצלי קשורים למחלות ( ועזבו את הרלוונטיות העכשוית) אז ישר הלכתי לאחראי ושאלית אותו אם זה בטוח לישון שם. תשובתו היתה- “ הם אוכלים את היתושים”. מניח שזה היה נימוק מנצח אז נשארנו לגור איתם….

השתנה בניו זילנד הרבה בעשרים שנה, כמה חבל. הייתי שם יותר מפעם אחת, כולל בערך בתקופה שאת היית. בפעם הראשונה היו לי הרבה מקרים דומים, בשנייה חוויה אחרת לגמרי. גם מחברים מקומיים שומעים על שינוי גדול (שלא לדבר על שיש כיום הומלסים שיכורים באוקלנד). 

גרתי פעם במלון שכל החיות מסביב היו פולשות פנימה. מצאנו קרפדות על המיטה, אופוסום גנב לנו אוכל, נחש במרפסת, ותוכים היו נכנסים מהחלון. גם יצא לי לראות באפריקה פלישה של בבונים לחדר (לא שלי) שהיתה מצחיקה מאוד, אם כי כנראה לא למי שהחדר היה שלו. 

די ישנתי בטיולים בכל מקום, מקמפינג בשק שינה בלבד, בתוך אוטובוס נטוש, חוות חקלאיות, אוהלים, ספינת מחקר, קראוון, הוסטלים, צימרים, בתים פרטיים, ברכב, כפרי נופש, וגם מלונות יוקרה. חוויות אנושיות כמו שמתארים פה היו המון, בזכות ההעדפה שלי למקומות קטנים, צימרים או אכסניות קטנות פרטיות, גסטהאוסים קטנים או לינה אצל חברים שפגשתי בהוסטלים בעבר, והזיכרונות האלה נחרטים בראש הרבה יותר מחדר במלון חמישה כוכבים בשבילי.