נורווגיה מהממת הייתי שם לפני לוש שנים ורוצה לחזור לשם שוב

תודה לכולם על דיון מעניין. חג שמח לכולם. 

אני הייתי באיטליה כבר חמש פעמים,אבל אין ספק שנורווגיה זה יעד שהייתי רוצה להיות בו שוב

בספרד הייתי למעלה מ- 10 פעמים, כל פעם בחבל ארץ אחר, אבל מובן שהיו גם “חפיפות”. אזור ריוחה למשל, חזרתי אליו ואחזור שוב.

גם אחרי כל כך הרבה פעמים, עדיין יש המון מה לראות במדינה המופלאה הזו, ואם עמיחי דיבר על החביבות של האנגלים (שגם אני נתקלתי בה) הרי שבספרד זה אפילו מעבר לכך – הכנסת אורחים מכל הלב, שפעמים רבות הביאה לכך שנשארנו יותר מן המתוכנן במקום מסוים, פשוט כי המארח לא סיים לומר את מה שיש לו…

עד כדי כך התאהבתי  במדינה שלמדתי ספרדית באופן מסודר במשך שנתיים,  אבל הם מדברים כל כך מהר (נדמה לי שזו השפה הכי מהירה, או לפחות בצמרת) שאחרי 2 משפטים אני קצת מאבדת את זה

אני מתכננת לחזור לשם, למקומות חדשים ולמקומות אהובים, ובסופו של דבר אני מקווה גם לגור שם.

גם לנורווגיה חזרתי שלוש פעמים, בכל פעם באזור אחר לגמרי, והפעם מסיבה אחרת – הנופים והשקט שבו את לבי, ואני מתכננת לחזור לשם.  שוב, גם כאן נוצר חיבור, אך מסיבה אחרת.

ישנם יעדים שהייתי בהם ונהניתי מאוד, לא רק באירופה, אבל לא נראה לי שאחזור לשם, כנראה משום שלא קרה בתוכי משהו, לא זז אצלי משהו ברמה הרגשית, ולא נוצר החיבור הזה. לסיכום – יהיו יעדים חדשים ויהיו גם יעדים ישנים ואהובים.

אני בעיקר מתייחס כאן לטיולים ה”גדולים” שאנחנו עושים במסגרת משפחתית בקיץ. פחות על נסיעות קצרות יותר בחגים.

לגבי אנגליה, התשובה קלה. פשוט התאהבנו באנגליה.

- שפע האתרים המעניינים (משום מה ה”דיבור” הישראלי מדבר על היער השחור ועל הולנד, את אנגליה פיספסו לגמרי), המבחר, השילוב המוצלח בין טבע, היסטוריה, ערים, פסטיבלים, אטרקציות וכו.

- האנגלית. כמה שזה נשמע בנאלי, זה כל כך נוח שבטיול בכל מקום כל ההסברים הם באנגלית. בטח בטיול עם נוער שכבר דובר אנגלית ברמה טובה וכבר לא ממש צריך לתרגם להם כל הסבר. זה למשל בלט מאוד במוזיאון הפתוח של “הארץ השחורה” שבה כולנו מאוד נהננו מההפעלות של השחקנים במקום. בגרמניה\צרפת\אוסטריה תמיד יש הרגשה שמפספסים חלק מהחוויה כי לא דוברים את השפה המקומית. נהנים ממופע רחוב אבל לא מבינים את הבדיחות הקטנות.

- האנשים הנחמדים באנגליה. זו לא הקרירות של הצרפתים\גרמנים\אוסטרים. האנגלים באזורי הכפר (לא לונדון) חביבים מאוד. וגם כל כך רבים מהם חובבי ישראל בצורה מוצהרת – מפגשים אקראיים עם אנגלים ששמעו אותנו מדברים בעברית וכל כך יצאו מגידרם לבוא אלינו ולספר בהתרגשות על התמיכה שלהם. זה לא חווינו במקומות אחרים.

- הגודל של המדינה. בגלל המגוון והגודל של המדינה קשה מאוד למצות. גם אחרי טיול למרכז אנגליה ודרום ויילס, ישאר לעתיד טיול לדרום אנגליה וקורנוול, אל הצפון-מזרח (יורקשייר ומזרח אנגליה), ואל יעדים אחרים בבריטניה (סקוטלנד, אירלנד).

לגבי אוסטריה: התיכנון הוא לשלב את קרינתיה עם סלובניה. נדמה לנו שזה שילוב מתאים מבחינת תא שטח קרוב, איזון בין סוגי אתרים וכו. מצאנו בקרינתיה פסטיבל שנראה לנו מקסים (בתקווה שעד שנגיע לשם המצב יירגע והפסטיבל יתקיים. מצאנו אתר מיוחד שבו בונים טירה בסיגנון ימי הביניים תוך שימוש אך ורק בשיטות בניה, כלים וטכנולוגיות של ימי הביניים. וכן, הטעימה שהייתה לנו בחבל זלצבורג מאוד הייתה טעימה, ומאוד קיווינו שקרינתיה+סלובניה יצליח לשחזר את ההנאה. אז כן, אלמנט ה”שיחזור” חזק מאוד כאן. סיבה נוספת לחזור לאוסטריה היא שבביקור הקודם, שהיה הטיול המשפחתי הראשון בהרכב המלא, נצמדנו למסלול החומוס. ולכן מרגיש גם שרוצים לעשות “תיקון” ולבקר באתרים שלא נמצאים במסלול השחוק. אולי גם בזכות השילוב עם סלובניה זה לא יהיה טיול ל”אופציה 3”. יש לנו כרטיסים ספקולטיביים מאוד שנרכשו לקיץ הקרוב במחיר אפסי. יש סיכוי רחוק ותיאורטי מאוד כרגע שבסוף הקיץ נדע לספר אם זה היה כדאי.

כמובן ששקלנו טיולים למקומות אחרים. אם אנחנו מדברים על אירופה, אז נשקלו טיולים לאלפים הצרפתיים, לצפון צ’כיה, להרי הטטרה. אבל הערכנו שטיול לאוסטריה או אנגליה יהיה יותר מעניין. אם כי הגיעה הקורונה וטרפה הכל.

זה נראה לנו הרבה יותר מהנה מאשר להגיע ליעדים “חדשים” (אלא אם כן אזורים סמוכים לאזורים שהיינו בהם נחשבים יעד חדש).

שאלה--- למה?

כלומר למה הנחת היסוד שחבלי ארץ במדינה שאהבתם, יהיו יותר מהנים מאשר יעדים “חדשים” לגמרי?

האם הבחירה הראשונית בטירול-זלצבורלנד-אגמים- לא נבעה מכמות האופציות שהתאימה לכם כמטיילים? ועכשיו הולכים לאופציה 3?

אתייחס לקרתיניה- ובהיבט אישי, הייתי באוסטריה כמה פעמים קודם, בטירול המרכזי, המערבי, בזלצבורלנד, אגמים…. ודווקא הטיול לקרתיניה והטיול

לחלק של עמק ווכאו ואוסטריה תחתית- בעיניי היה “פחות” מוצלח כי היה חסר לי ה”אוסטריה” שלי (מהזיכרונות הקודמים, הילדים שהיו צעירים יותר ונלהבים יותר, מזג אוויר -הרבה סיבות שלא דווקא קשורות לאוסטריה). אבל חלק מהסיבות היו כי את המיטב ראיתי קודם. זה בסדר גמור בעיניי שלא כל טיול יהיה “וואו” אלא סתם חופשה-טיול,טבע, אוכל טעים ,חוויות, אבל התחושה שלי ובעיקר בטיולי משפחות שלפעמים אנחנו מנסים ל”שחזר” חוויה שהייתה מוצלחת בעבר- והנתונים השתנו והילדה הקטנה שחיפשה כל שיח לעשות תחתיו פיפי, כבר מתבגרת נוהמת במושב האחורי וזה לא אותו דבר.

'מידע לא רק בעברית'

הייתי אמור לנסוע למדריד בקיץ שעבר, אתרים בעברית- איצטדיון בירנבאום, ארמון, קניות.

באנגלית- פסל סרוונטס/דון קיחוטה ועוד, פתאום מדריד החלה להיות מעניינת...

אני לדוגמא יכול להסתפק בביקור של חצי יום בעיר באירןפה . כי לי זה ממצה ואחר יאצה להיות בעיר חודש וגם זה בסדר.

להגיד חצי יום לא ראית כלום ? זה לא נכון כי מבחינתי והרצון שלי ראיתי מספיק ודי.

אם ארצה יותר אז אסע שוב.

רובנו הגדול שטס ומקיף את העולם. לא מכיר את הסביבה הקרובה שלו או לפחות את המדינה שהוא גר בה.

אני שמסתובב בארץ די הרבה ולעיתים קרובות באזורים לא מתויירים נפעם לגלות שיש הרבה מאוד מקומות בטווח שעתיים נסיעה שלא הכרתי.

זה רק מחזק את דעתי שאם בארץ לא מיציתי את האתרים ואני מעל 50 אז כנראה שגם במסגרת טיוליי החול לא אספיק .

בטיולי בארהב פגשתי לא מעט אנשים שלא היו מעולם בצידה השני של מדינתם מזרח ומערב ואילו אני כבר צברתי וותק באזורים אלה.

אבל אנשים כאלו יכולים לקחת אותי לאזורי הטיול שלהם  ולהראות לי שאני טירון ירוק וכני ממש לא מכיר את ארהב .

בשלב מסויים כמות הזמן שהייתי מוכן להשקיע בתיכנון של טיול, כמות המידע הנגיש (לא מסתפק אף פעם במידע בעברית בלבד) וגם הניסיון הביאו לכך שבעצם לפני הטיול כבר נתקלתי בקושי עצום כי כמות האתרים שמצאתי בתא שטח מסויים, גם אחרי סינון קפדני, הייתה עצומה. אז מראש מבינים שלא נספיק הכל, ומבינים שנשאיר על רצפת העריכה אתרים שמאוד מעניינים אותנו. זה גם גרם לכך שבסוף כל טיול, למרות שמאוד נהנים, יש תחושה שגם אם נחזור לאותו אזור בדיוק לטיול נוסף יש לנו מספיק אתרים מעניינים בבנק האתרים אפילו אם לא נשקיע שום זמן בתיכנון נוסף.

לפני שנה וקצת (לפני שפרצה הקורונה) עשינו תוכנית שבה ב2 הטיולים המשפחתיים הבאים נחזור ל2 המדינות שהכי אהבנו בטיולים הקודמים שלנו: אנגליה ואוסטריה. תיכננו ב2 המדינות לבקר באזורים סמוכים לאזורים שבהם היינו (באנגליה: דרום ויילס ומרכז אנגליה ובאוסטריה: קרינתיה). זה נראה לנו הרבה יותר מהנה מאשר להגיע ליעדים “חדשים” (אלא אם כן אזורים סמוכים לאזורים שהיינו בהם נחשבים יעד חדש).

יש מקומות שיוצא לי להגיע אליהם הרבה במסגרת נסיעות עבודה (ניו יורק, סן פרנסיסקו) ומשתדל להוסיף טיולים. במקומות האלה אני כבר מרגיש “בן בית” ועדיין מאוד מאוד נהנה לטייל ותמיד תמיד מגלה מקומות חדשים שם. גם אחרי עשרות ביקורים בסן פרנסיסקו יש לי כרגע ביד רשימה של מקומות בעיר שעוד לא הייתי בהם ואשמח לגלות אותם בהזדמנות הראשונה.

מזכיר לי שחברה ממש טובה הגיבה ב ״פירנצה זה גג יומיים, לא?״ כשאמרתי שאני טסה לשבוע… ‍️ 

(זה אחרי שהיא היתה שם, כן? ואין לי בעיה עם מישהו שמסתפק ביומיים! ממש לא וגם לא הייתי מגיבה בשום צורה אם היא היתה אומרת לי שהיא מקדישה יומיים לפירנצה וזה מבחינתה מספיק. אבל… להרים גבה? כשמישהו מוצא שם עניין ליותר מיומיים. הניסוח – ציטוט מדויק – של ״זה גג יומיים״ על עיר כזו מדהימה ועשירה. וואו...)

את ההיגד “מה יש לעשות שם בכלל?” בגירסה העדינה או “מה איבדת שם?” בגרסה הפחות עדינה או “אין מה לעשות שם!” בגרסה הבוטה-שמעתי כל כך הרבה פעמים, שאם היה לי גרוש על כל פעם ששמעתי אמירה כזו…...הייתי עשירה מזמן.

משום מה לאנשים נראה מוזר שהייתי. רבה פעמים בשוויץ ולא נראה להם מוזר שהם מבקרים חמש פעמים בלונדון או פאריס. 

בעיה שלהם. לי אמרו על כמה יעדים מהמוצלחים שאליהם נסעתי שאין שם כלום, אין “אטרקציות”, מה איבדת שם וכו’. בסופו של דבר כל אחד מאיתנו מטייל בשביל עצמו ולא בשביל אחרים, ועדיף גם לא בשביל להשלים רשימת מכולת של מדינות העולם. אני גיליתי לפני חודשיים שתי נקודות מקסימות שלא היכרתי באזור מגוריי, יש המון לגלות ולראות בעולם חדש גם במקום מוכר אם רק מנסים. 

ישנם מקומות שמגיעים אליהם ומיד יודעים ״אני בבית״ … נאמר כאן כבר … 

לכן יש  נוחות מסויימת ב להכיר את הבסיס … זה לא אומר שאי אפשר בהרחבה למצוא חידושים … 

ה״מחלה״ שלי הרי ההימליה במיוחד סיקים ‍️ 

זה לא מיתר ביקור בערים אירופאיות או טבע אירופאי בין לבין . 

יש לי רשימת מגירה … וגם לי ידוע שחלק גדול ממנה לא אזכה לבקר בגילגול זה … בכל זאת הרבה חברים בודהיסטים  

מקום שדוקא בניתי עליו לפני … היה  סקוטלנד … הליכה בשביל זה או אחר שיתאים לי עם העברת מטען … 

  היום אם היה ניתן, הייתי מתחילה באינדונזיה ( לא באלי) סינגפור  שעדיין לא הייתי … וממשיכה לסיבוב נוסף  במונגוליה  הענקית שרק קמצוץ ממנה חוויתי! 

טוב שיעבור הזעם  שנחזור לטייל … 

טיסות ארוכות מעייפות לכן כדאי לעשותן בגיל צעיר אם ניתן … 

שבת שלום

מזדהה. באיטליה הייתי כבר לפחות 15 פעמים. בערך 10 מהם לחופשות סקי והאחרים – טרק או חופשה קצרה עירונית בעיקרה (קצרה אצלי זה שבוע). לא תמיד במקומות חדשים. מחכה לחזור… מאוד-מאוד-מאוד מחכה לחזור  

הייתי שבע פעמים בערך בשוויץ באלפים הברנים, מזרח שוויץ, טיצינו, צרמט, בקיץ, בחורף..והייתי מוכן להיות עוד 7 פעמים. 

גם באוסטריה הייתי 4-5 פעמים.

משום מה לאנשים נראה מוזר שהייתי. רבה פעמים בשוויץ ולא נראה להם מוזר שהם מבקרים חמש פעמים בלונדון או פאריס. 

לא מרגיש צורך להיות במדינות שלא הייתי רק כדי להרגיש שהייתי בעוד מדינה.

איפה עוד מתכנן להיות? הזמנתי כבר:

איסלנד קיץ הזה

שוויץ בחורף 2022

פרובאנס מאי 2022 

שוויץ לקיץ 2022

נראה מה יצא

לגבי ערים, יש ערים שאי אפשר למצות, כמו לונדון, פריז, האנוי, בנגקוק, בייג’ינג ועוד וערים אחרות שהן רק מעבר לאיזורי הטיול במדינה.

בהאנוי הייתי מוכן לגור שנה ולא הייתי ממצה. בייג’ינג משתנה בקצב כזה, כאילו הגעתי 3 פעמים לעיר אחרת, למרות שמוקדי התיירות העיקריים לא השתנו.

ועם כל זאת, הכי טוב לי לצאת מהעיר לטיולים בטבע, בכפרים ועיירות וכו.

ניסיתי לחשוב על היעדים שאני רוצה לחזור אליהם, ואני חושב שהמכנה המשותף הוא

“חוסר מיצוי” או הרגשה שמשהו היה חסר.

למשל בודפשט, הייתי שם בפסטיבל מוסיקה, וטיילתי קצת בעיר, אבל האוירה עשתה לי חשק לבקר שם אפילו לסוף שבוע כדי להקדיש ביקור לעיר עצמה, כי הרגשתי שלעיר יש מה להציע לי מעבר לטיול ה”שטחי” שעשיתי בעיר עצמה במהלך הפסטיבל.. זאת הרגשה שלא היתה לי למשך בבוקרשט שעברתי בה בטיול משפחתי, או אתונה (שגם אליה טסתי להופעה) לא נתנה לי חשק לביקור חוזר.

הרגשה דומה גורמת לי לתכנן טרק בנפאל, שכבר עשיתי, אבל כל השנים נשארה לי תחשות החמצה, כי יש חלקים אפשריים במסלול הטרק שלא הלכתי בהם, והתכנון כרגע “מחייב” אותי לבצע את המסלול הנרחב האפשרי….

אני מתרשם גם בתגובות של אחרים  שכל עוד יש הרגשה ש’משהו חסר’ או ש’יש עוד מה לראות פה’, אנשים חוזרים לאותו יעד/איזור ואולי משנים רזולוציה של טיול או משנים פוקוס לטיול.

כלומר: אני מתה לחזור למלא מהמקומות שכבר הייתי בהם (בעצם: לכולם כמעט אני חושבת, מי יותר ומי פחות) אבל גם חולמת על המון יעדים חדשים.

בכללי אני יכולה להגיד שאין לי שום בעיה לחזור לאותו מקום, במיוחד כשמדובר על איזור שלם או עיר דוגמת לונדון או ניו יורק שהיא מאוד גדולה ומגוונת וממילא משתנה כל הזמן. אני תמיד מרגישה שבינות למוכר יש גם הרבה שונה – ואני מצליחה ״לייצר״ טיול שונה.

אם מסתכלים על מדינה שלימה – אז ברור שאין שום בעיה לחזור למדינה שכבר הייתי בה. אין אף מדינה בעולם שראיתי בה את הכל או אפילו את הרוב.

ואם מסתכלים על טרק ארוך (שזה המהות של הטיולים שלי ב 10 השנים האחרונות) – אז אין לי בעיה שזה יהיה במדינה או אפילו איזור שכבר עשיתי בו מסלול, אבל עד כה לא חזרתי על מסלול אחד פעמיים. כלומר: אני אחזור אבל אבחר שביל אחר, ״חדש״.

אבל למשל בדרך לטרק או בדרך לסקי או בחזור – אני מאוד נהנת לעצור באיזו עיר או עיירה ליום או אפילו יומיים אם נשאר לי זמן (בדכ לא). וזה יכול להיות מקום שכבר הייתי בו או מקום חדש – גם וגם. חזרתי ל״גם וגם״….

(נ.ב. עירא, גם אני ״מתחזקת״ רשימת שבילים שאני קוראת לה wish list. זה הטופ של הטופ שלי. אבל לא תמיד יוצא לי לצאת לשביל מהרשימה הזו דווקא, משיקולים שונים; לגבי מדינות וערים – אני לא מתחזקת רשימה אבל המון מקומות שאני חולמת לטייל בהם. תכלס – כמעט כל העולם...).

גם לי יש איזו רשימה לא מאה אחוז מחייבת של יעדים לעתיד- מה שיסתדר -בשמחה… מה שלא אני אטייל דרך סיפורים של אחרים…

אז כשאני נוסע למדינה מסוימת- אני משתדל לגוון בטעמים ממנה ( לפי הזמן והתקציב שלרשותי), מתוך מחשבה שאולי לא אשוב, אבל יש מצבים ששבתי, לרוב לאזורים אחרים, אבל לעיתים גם לאותם מקומות. לפעמים כי עכשיו הגעתי עם המשפחה, ופעם ראיתי לבד או רק עם ילד אחד.. או שנוצרו הזדמנויות חוזרות לביקור במקום שאהבתי..

אז אני ההפך שאני מתאהבת ביעד אני אחזור אליו שוב ושוב אין לי רשימה של יעדי חובה.

איטליה – למה? בגלל הכל ! האוכל , האווירה , הנופים האנשים ,השפה ..ארץ אהובה עלי ביותר.

אמסטרדם – שאנחנו צריכים חופש מוחלט לגמרי זאת העיר שלי ..מרגישה בבית.

מניחה שנחזור גם לניו יורק , ילוסטון..ולעוד מקומות בארצות הברית שאהבנו.

הגישה שלי היא שאסע לאן שמעניין אותי ובא לי ומתאים, גם אם זה לאותו מקום בפעם השלישית, או למקום חדש לגמרי. לא עושה חישובים של אם זה היה פעם או לא, או אם לנסוע לצד השני של מדינה בה הייתי נחשב כיעד אחר או לא, נוסעים לאן שרוצים. 

לשמחתי את רוב רשימת החלומות הגדולים שלי חיסלתי, עד לרמת אנטארקטיקה, כי בצעירותי חשבתי שזה הזמן לצאת ליעדים הרחוקים ולא לאירופה שיותר נגישה. את מה שעכשיו נשאר בפסגת הרשימה של החלומות הגדולים יהיה גם ככה קשה לבצע (או יעדים יקרים מדי כדי להיות ריאליים, או מורכבים מאוד לוגיסטית, או ממש נידחים שאי אפשר לקפוץ אליהם לשבוע או לחודש, ולפעמים כמה מכל הסיבות הללו ביחד), אז לנסוע פעם נוספת לעיר באירופה או אפילו לדרום קוריאה לא באמת “בא על חשבון”. יש מקומות שהייתי יותר מפעם אחת (בלונדון אפשר לבקר גם 10 פעמים ולראות דברים חדשים), כולל מקומות רחוקים. סגנון חלק מהטיולים שלי שונה מהרוב פה, בכך שזה לרוב ליותר זמן ולפעמים עם דגש על הצד החברתי והאנושי, אז גם יצא לי לחזור ליעדים מסוימים בשביל לבקר חברים שהיכרתי שם בביקור קודם. לפעמים חזרתי ליעד רק אחרי עשור או יותר. 

רוב הנסיעות שעשיתי היו ליעדים חדשים, אבל בעיניי אפשר גם לגור במקום שנה ולהמשיך לגלות בו דברים. זה חלום בפני עצמו, מגורים של שנה לפחות ביעד כלשהו בחו”ל כדי לחוות את החיים שם מבפנים. 

אז גם בעמאן תוכלי להרגיש בבית(:

רק נזכרתי בעניין התחושה ש”אני בבית”

פעם ראשונה בוינה במכונית עמוסה ילדים ומזוודות בסופו של טיול, מחפשים את הדירה ששכרנו

יורדים מכביש הטבעת ונכנסים לרובע 2, ואני אומרת “פה אני גדלתי” “אני מכירה את המקומות האלו”

(לא הייתי בוינה מעולם)

נראה לי בדיוק כמו עזהשטארסה בירושלים של ילדותי פינת בן מיימון.

אז לעיתים גם מקום שלא היינו מעולם-מרגיש “בבית”.

(רק אנקדוטה).

שאלה יפה!

אקדים ואומר שאצלי הקורונה לא שינתה דבר בהקשר זה, ואסביר: יש המון מקומות יפים בעולם, ברור לי שלא אגיע לכולם, ואני חיה עם זה בשלום.

השיקולים שלי בבחירת יעד לכל טיול הם רבים, ומשתנים: הרכב הנוסעים, עיתוי, מטרת הנסיעה (סופ"ש זוגי או טראק?), הזדמנות שפתאום נופלת (דיל טוב או זוג חברים שמזמין אותנו להצטרף), והשיקול הכי חשוב - משובת הלב.

אני נוסעת לחו"ל כדי להנות ולצבור חוויות, לא כדי לכבוש יעדים. 

מקורות ההנאה שלי רבים ומגוונים: טבע מרהיב, מוסיקה טובה, לפגוש אנשים מעניינים, נצחון הרוח על מכאובי הגוף כשאני מאתגרת את עצמי בטראק, ועוד.

ויש גם הנאה מסויימת בלחזור למקום שכבר היינו בו, ולהרגיש בו קצת בבית (לונדון, ניו יורק, פריז, שאמוני).

בקיצור, רק תנו לי כבר לטוס...