אולי פשוט כי בתוקפת חיל האוויר שלי למדתי ותרגלתי קצת אוירודינמיקה והבנתי את נושא התנהגות מטוס בזרמי אויר שונים ולכן ידעתי שאין באמת סכנה בתנודות שכאלו , למרות שחלק מהדיילים הראו סימני לחץ כשרצו לכיסא שהם ואזקו עצמם לכיסא ואבטחו עצמם לדעת.

דווקא הטיסה הכי מפחידה שהייתה לי הייתה כאשר הטייס כיבה מנועים בגובה רב וכלי הטיס החל ליפול מגובה רב תוך כדי חידוש כוח המנוע תוך כדי נפילה והאטה לא הרחק מקרקע - זה מפחיד !!! למרות שגם פה הסיכון יחסית קטן ( מקסימום אנחנו אקסידנט !!!! )

מגיע באיחור ניכר לטיסת פנים משם לשם.

צוות הקרקע מורה לי לעלות עם התרמיל למטוס ו"להצליח" להכניסו

לתא מעל המושב.

אני מגיע למקום מושבי, זוג כבר יושב בשלישיה שלי והמקום שנותר בתא התיקים מצומצם.

אני פותח במבצע הנדסי לההכניס את התרמיל: מושך, מזיז, דוחף, מוציא....

ואז סח הגברבר שכני לשורה לחברתו בעברית צחה: " איזה אידיוט זה לא יכנס בחיים"

אני מתעלם וממשיך במבצע. זוגתו מצטרפת בעברית לא פחות צחה: הוא לא יצליח אז אולי יורידו אותו ונשב לבד...

וכך עוד ועוד ברכות.

לבסוף נכנס, אני מתיישב לידם ואומר בעברית : כשממש רוצים אין דבר שלא נכנס.....

את מבטי התדהמה האדומים מבושה אני זוכר עד היום.

שירותי הצבאי עבר עלי בבטאון חיל האויר בתל אביב, ואני התגוררתי בקיבוץ בגליל העליון.

מעטים ידעו שבכל יום ששי בשעת בוקר מאוחרת, יוצא מטוס צסנה משדה"ת שדה דב (זצ"ל) למנחת מחניים ליד ראש פינה למשימה צבאית עלומה כלשהי, וחיילים מוזמנים להצטרף בלי כרטיס ובלי דרכון לטיסה על בסיס מקום פנוי (עם עדיפות לקצינים ולחיילי חיל האויר). לשמחתי אני הייתי מהמעטים שידעו, ולכן מעולם לא הושבו פני ריקם ותמיד עליתי למטוס, מה שהפך נסיעה של 4-5 שעות באוטובוסים וטרמפים לקיבוץ לשעה וחצי-שעתיים של טיסה + אוטובוס + טרמפים, והאריך לי במעט את הסופ"ש הקצרצר בקיבוץ.

ערב חמישי אחד יצאתי כהרגלי לבילוי עם חבריי בת"א, והיטבתי לבי באלכוהול מכל טוב הבר.

למחרת בבוקר הגעתי לצסנה מעט מתנדנדת. בהמראה, ברגע בו המטוס התחיל להאיץ בבת אחת על המסלול, אחזתי בידית הצמודה לדפנת הצסנה הקשישה, והיא... ניתקה ממנה ונותרה בידי. הכסא שלי נהדף על מסילתו אחורה, לקול צרחתי הרמה. המשכנו לטוס, ובדרך היו טלטלות וקירטועים של הצסנה, שהקפיאו את דמי (שכלל, כזכור, כ-80% אלכוהול). איך שנחתנו במחניים שעטתי החוצה להקיא את נשמתי...

אבל היתה גם חוויה מתקנת:

יום אחד הגענו למטוס, אני ועוד קצין וקצינה. הטייס הציג את עצמו כסרן תות, הנחה את הקצינים לשבת מאחוריו ואותי לשבת לצידו. אחרי ההמראה, הוא שאל אותי אם בא לי להטיס את המטוס. ברור! איזו שאלה. אז סח סרן תות: "זה ההגה. ימינה זה ימינה, שמאלה זה שמאלה, דחיפה קדימה של ההגה זה לרדת למטה, משיכה אליך של ההגה זה לעלות למעלה. זה השעון של הגובה - תשמרי על גובה קבוע. רואה שם את הבתים? זה חדרה. תטוסי לשם".

אח"כ המשכנו לעפולה, ומשם למחניים.

"תתחילי להתיישר ולהוריד גובה לקראת המסלול", אמר תות.

"אוקי", אמרתי, "מה לגבי הנחיתה?"

"מה, את לא רוצה להנחית את המטוס?", הוא שאל.

"לי לא אכפת, אבל נראה לי שאלה מאחורינו מעדיפים שלא", השבתי.

אז הועיל תות לקחת חזרה את ההגה, ולהנחיתנו בשלום

אפתח תת שרשור - שדות תעופה מיוחדים ומפחידים.

טיסה במטוס קטן (8 נוסעים) מפנמה סיטי לאיי סאן בלאס נוחתת על אי קטן כשהמסלול נמתח מקצה האי לקצהו, מים לים.

אני יושב מאחורי הטייס ונושף בעורפו תרתי משמע ורואה איך המטוס כמעט ונוגע במים לפני הנחיתה וכמעט נופל למים אחריה.

וכך בחזור - מתנתק מהמסלול כשהחרטום מעל המים.

0 מקום לטעויות.

שדה התעופה בפארו, בהוטן. עליו נכתב לא מעט.

המסלול נמתח בתוך עמק בין רכסי הרים.

המטוס מגיע לנחיתה מעל הרכס וצריך לעשות סיבוב של 180מעלות ואז לבצע צלילה עמוקה לפני שיתיישר לנחיתה.

רק טייסים ספורים רשאים לנחות במסלול זה, כולם שייכים לחברת התעופה "דרוק אייר" של בהוטן,

שהיא החברה היחידה שמקיימת קשר של מדינה סגורה זו עם העולם החיצון.

גם אני נזכרתי במשהו הזוי.

טיסת KLM חזרה מסכפהול , מתכוננים להמראה. פתאום הקברניט מודיע ש...נשבר הכסא של טייס המשנה ! ועד שלא יתוקן -לא נוכל להמריא. אז יצאנו באיחור של איזה שעתיים...למרות ה"תקרית" בסיכפהול, זה אחד משדות התעופה שיש בהם מה לעשות...

שבת שלום לכולם,

כחובבת מושבעת של "תעופה בחקירה" זה שרשור כלבבי.

טוב שעדיין אין לי טיסה "בקנה".

בכל אופן, היות שרוב הטיסות שלי בקיץ, חוץ מאשר כמה איחורים ותורים בדרך כלל אין לי חוויות מיוחדות או טיסות ראויות לציון.

למעט אחת-טיסה ממילאנו לורשה באליטליה, לפני 15 שנה וקצת.

טסנו לטיול שורשים משפחתי-עם האחים של בן זוגי ובני שהיה אז חייל.

המטוס – קטן, (כנראה מטוס "מדבקה", כזה שמיוצר בסין ושמים עליו מדבקה של איזה מותג שרוצים...) ממש "אוטובוס מעופף" , שטסים בו אולי 60 איש. רובם נראו אנשי עסקים איטלקים או פולנים, עוד כמה "סתם" נוסעים, אנחנו תשעת הישראלים, ועוד קבוצה גדולה וקולנית של ספורטאים צעירים ממש מטוניס. למרות שאני מאמינה באמת ובתמים שכולנו בני אדם, בכל זאת הרגיש קצת מוזר.

הטיסה התנהלה בצורה רגילה עד אחרי הגשת שתייה וכריך/עוגה. בדיוק אז התחילו כיסי אוויר נוראיים, וכשהסתכלתי החוצה ראיתי את הברקים מבזיקים בחשיכה. בצירוף הטלטלות הרבות והחזקות זה היה מפחיד ביותר (אני גם ככה מפחדת מטיסות).

הטיסה שהייתה אמורה להימשך משהו כמו שעה נמשכה כמעט שלוש שעות. כל פעם הודיעו שעוד "20 דקות נוחתים" אבל העשרים דקות האלו נמשכו ונמשכו. כבר היה לי תסריט איך ברק פוגע במטוס הקטן וגורם להתרסקותו...

המטוס נחת לבסוף בשלום בשדה הרטוב של וורשה, לקול ה"חמדאללה" ומחיאות הכפיים של הספורטאים הצעירים (בני דודים או לא?) . .התמונה משדה התעופה של הלסינקי. הטיסות בחברה הפינית היו תמיד נעימות וטובות.