ולמרות שרשתות מזון אמריקאיות ( ולא רק מזון) חדרו בהמוניהן, לפחות הצליחו לשמר את המבנים, החצרות והרחובות הישנים ולא לפגוע בהם,

רק חבל שברדיוס סביר מהכיכר המרכזית לא ניתן למצוא כמעט שום חנויות או מקומות אוכל של גווטמאלה ( בסוף מצאתי דוכנים בפארק קטן לא יותר מדי רחוק מהמרכז)

הטוקטוק הוריד אותי בחלק העליון של הכפר ( פעם היה רק חלק עליון למיטב זכרוני)- שם זה כפר גווטמאלטקי לחלוטין, וכמעט אין תיירים... כשיורדים לרציף יש שם רחוב אחד ארוך שכולו עסקי תיירות, רובן בבעלות זרה, אוכל מערבי או לא קשור למקום , בית חב"ד גם, כל מיני סדנאות והרבה תיירים שהולכים מצד אל צד... כמו שני ישובים נפרדים לחלוטין... אפשר להיות בגווטמאלה או באגם אטיטלן, בלי להיות יותר מדי בגווטמאלה...

ללילה האחרון התמקמתי בישוב סנטה קרוז באגם, מאחר שהוא נמצא בצד שניתן ממנו לראות את שני הרי הגעש שסביב האגם, וקיויתי ליום אחרון בהיר.

היה בהיר עם רוחות אימים. עליתי לכפר. גם פה- עסקי תיירות למטה ( כנראה בעלות זרה, המתחם לא גדול במיוחד- העדר שטח כנראה), כפר מקומי למעלה והנוף מדהים ( גם מלמטה למי שלא רוצה לעלות...)

למעשה בכפר יש בית קפה בבעלות של כנראה איזה קואופרטיב מקומי שאפשר לשתות קפה מול הנוף הזה ( לא יכולתי כי הרוח העיפה את כל הכסאות...):

והנה היום:

מטרת בואי היתה לצלם/לראות את השינוי בחל במקום במהלך 30 השנה שעברו מביקורי הקודם.

בשוטטי בפורומי הפייסבוק עושה רושם שאצל הישראלים הצעירים האגם די מתמצה בשני כפרים - סן פדרו, שלפני 30 שנה היה כפר תרמילאים זול מאוד ובלי תשתיות כמעט, והיחיד שהציע לינה למעט פנחצ'ל וסן מרקוס- שהפך לכפר רוחני שכולו בעלויות זרות עושה רושם, עם לא הרבה קשר לגווטמאלה...

לפני 30 שנה הלכתי מסן פדרו לכפר הסמוך סן חואן ומצאתי איזה גבעה מספיק גבוהה לצלם ממנה את הסביבה. היום הגבעה הזו הפכה לאתר תצפית שהשקיעו בו בבניית פלטפורמות מקושטות בציורים, 30קטצל כניסה לתייר. ביום ביקורי האתר שפע תיירות מקומית ( אולי 5% תיירות זרה).

אז הנה הכפר סן פדרו מהגבעה לפני 30 שנה ובתמונה למטה- היום

ניתן לראות איך סן פדרו ( הכפר המרוחק )גדל בלשון היבשה, ועוד יותר ניתן לראות איך הכפר הקרוב בתמונה - סן חואן גדל לעבר המזחים. הכפר הזה בכלל המציא את עצמו ככפר אומנים מקומי ( מקומיים אמרו לי שבעלויות זרות מנסות להיכנס אליו גם), ומכפר שנראה כמו מחנה פליטים ללא כבישים סלולים, שתי חנויות פשוטות הוא קיבל אורינטציה אחרת לגמרי.

בהקשר הזה- הנה פיסת מידע עדכני - מבין אופציות הרי הגעש בסביבתה יש את הר הגעש טחמולקו - הפסגה הגבוהה ביותר בהרי הגעש במרכז אמריקה, ממש בימים אלו חוזרים לשם טיולי היום לפחות אחרי שהופסקו למשך חודשים, עקב זליגת פעילות קרטלי סמים ממכסיקו לשתי פרובינציות סמוכות לגבול עם מכסיקו- בהן טחמולקו.. מה שכלל מעבר איכרים ( לעיתים תחת לחץ) לגדל פרג וכו' וכלל גם כניסת קבוצות פרטיות חמושות לאזור. לאחרונה צבא גווטמאלה השמיד שם כמויות גדולות של פרג ואחרים וקצת דחק את הקבוצות החמושות. והאתגר הבא של ממשלת גווטמאלה- איך מחזירים את האיכרים לעבודה חוקית שרווחיה מוגבלים... למי ששוקל טיפוס על טחמולקו מומלץ לבדוק מה המצב הבטחוני באזור.

ביומי השני בעיר יצאתי לשוק סן פרנסיסקו אל אלטו- אחד השווקים הגדולים באזור. בדרך בצ'יקן באס ראיתי שאם הופתעתי עד כה שהם יוצאים לא ממש מלאים ( בניגוד לביקורי הקודם), פה קיבלתי מלא פלוס- 3 בכיסא של 2 , עומדים בצפיפות מזעזעת, וכמובן ארגזי אפרוחים בצדדים וכו'.

בשוק אני , להפתעתי, התייר היחיד. הייחוד של השוק הזה מעבר לגודלו העצום הוא שבחלק העליון של הישוב יש שוק של בעלי חיים- כל בעל חיים שקיים אצלם בחוות יעמוד שם למכירה. מעבר לבעלי החיים יש מאות דוכני בגדים, טקסטיל, אוכל, ציוד לבית ועוד ועוד... למרות מזג אוויר די גרוע, אני זוכה לצפות בכל מיני אינטראקציות מכירה מעניינות, אחת מהן מגיעה לאלימות פיזית כשנשים מאחד הכפרים מכות בעל חנות שרימה אותן לטענתן...

הנקודה הראשונה היתה הכפר טודוס סנטוס. חשבתי שאני מסיים את ההליכה בדיוק ליום השוק השבועי, אבל גיליתי כי לא כך.

בכל מקרה יצאתי לתור את הכפר, שוב אני התייר היחידי. אנשים מאוד חביבים, ראש הכפר יוצא לסיור לברך את כולם ( גם אותי)

זהו אחד הכפרים היותר מסורתיים במדינה- בו עדיין אפשר למצוא את הגברים לובשים תלבושת מסורתית - מקטן ועד גדול. מאוד מרשים.

גם בכפר סולולה ליד אגם אטיטלן אפשר לראות גברים בתלבושת מסורתית, אבל שם זה רק מבוגרים, וזה די נעלם בהשוואה לעבר.

למחרת נסעתי לעיר השניה בגודלה במדינה- קטצלטננגו או ידועה בכינויה "שלה". הנסיעה בצ'יקן באס היתה מהמטורפות ביותר אי פעם, להבהיר למה אנשים מעדיפים להימנע.

הנהג עקף בניות ללא יכולת ראיה מה מגיע ממול, נדחק בפראות בעקיפות, וכשהכביש היה חסום לעבודות לנתיב אחד- למרות שהאוטובוס היה 20 בתור- הוא ישר נסע על המסלול הנגדי לראשית התור, וגם החליט מתי הגיע הזמן שהרכבים מהצד השני סיימו לעבור ונסע... כמובן שלא כל הרכבים סיימו והוא פשוט זרק אותם מהכביש...

אני רק חשבתי על מי ששוכר רכב לנהוג במדינה הזו- לא מספיק הכבישים במצב לא טוב בפעמים רבות ועם באמפרים קטלניים- אז גם ככה נוהגים 30 כי לא מכירים את הדרך, גם לא מכירים את סימני הדרך בין הנהגים ( בין הבהובי אורות, צפירות ועוזר נהג שמסמן עם היד על חיתוך רכב)- ממש נראה לי מלחיץ ומיותר.

שלה:

נפרדתי מהצרפתים והמדריך של שלושת הימים האחרונים ( נתתי לו תשר למרות שלדעתי הבחור הצרפתי היה צריך לקבל ממני טיפ על כל הסיוע שלו)

והגיע המלווה שלי- בחור קצת תמהוני, דיבר רוב הזמן אל עצמו, אבל גם אליי והיה חביב למדי.

אחרי כמה עשרות מטר עלייה שמתי לב ששכחתי את הטלפון בחדר- וככה אירגנתי לעצמי עוד כמה עשרות מטרים של עלייה..

בשעה טובה ובחלוף 3 שעות הגענו לפסגת לה טורה- 3,800 מטר - הפסגה הלא געשית הכי גבוהה במרכז אמריקה. האמת שממש ליד יש עוד פסגה 50 מטר יותר, אבל לא צריך להיות קטנוניים...

המלווה שלי הוציא מפוחית והתחיל לנגן- מאוד הולם לסיטואציה

מהפסגה רואים רחוק מאוד- הרבה פסגות געשיות

ובדרך חולפים בינות קקטוסים ענקיים, מינרלים, ודורכים בקרח כי עוד לא התחמם מהמינוס של ליל אמש...

הסיום מתברר עוד לא כזה מהיר- לתומי חשבתי שחוזרים באותה דרך לאסוף את התיק הגדול ולנסוע לטודוס סנטוס

אבל המדריך המקורי סיכם שאני אסיים את כל ההליכה- וזה נגמר בגדול- ירידת אימים בתוך יער אורנים יפה- הכל רטוב- אי אפשר לדרוך על שורשים כי זה ממש מחליק, גם על סלע זה מחליק, אבל פחות.. שביל עיזים, שאפשר בחלקים רבים לשים רק רגל אחת קדימה..

אם סובלי הברכיים שרדו את ירידות יום א וג'.. אז זה כנראה שירת הברבור שלהם...

ממש לקראת הסוף מגיעים לאתר פולחן של בני המאיה.. אני מניח שאין מצב שהם באים לכאן לטיפוס ארוך מדי... אכן- רק 800 מטר לסיום

וזהו- הטרק הסתיים! שרדתי לספר....

אנחנו ישנים בחדר שיש למשפחה מקומית של דון חרונימו. אבל בגלל הגעתנו המאוחרת קודם צריך לאכול.

אנחנו יושבים על שרפרפי פלסטיק של ילדים ומוגשת ארוחה- עוף, ציפס ( האזור חי על תפוחי אדמה), שעועית וטורטיה... כלי האוכל היחידי הוא כף ( מה שמחייב ידיים)

השתייה היא תה קמומיל- טבעי מהצמח שגדל פה.

חלקנו לוגמים כוס אחת וחלקנו שתיים- כי מאוד קר בגובה 3,300 מטר.

אחרי הארוחה אנחנו מקבלים סיור לשירותים- מסתבר שהם בצד השני של הרחוב הראשי. התה בדיעבד היה טעות.

המדריך מודיע- פיפי עושים מחוץ לבית- מעבר לכך מחייב חציית הרחוב וטיול לשירותים...

בחדר המיטות הכי נוראיות שאי פעם מישהו ישן עליהן- עם בטן אדירה ובקיצור ישנים ישירות על הקפיצים... יש רעש מכל עבר ... לא ממש ישנו פה טוב.

לגבי מחר- הטיפוס לפסגה הלא געשית הגבוהה ביותר במרכז אמריקה. אני החלטתי שאתגרים כבר עברו את גילי ואני פשוט אסע לישוב הסיום..

הצרפתי לא מוותר והמדריך פונה לחפש לי מישהו מקומי שילך איתי בקצב שלי והוא והצרפתים ילכו בקצב שלהם ויגיעו בזמן ליעדם הסופי של היום ( ישוב מרוחק).

אני גם לא אצטרך לקחת את כל התיק כי התוכנית שלי היא לעלות עם תיק קטן ואז לחזור לאסוף את התיק הגדול בשביל לנסוע למקום הלינה..

בסופו של דבר אני והמדריך מתחלקים בעלות הנוספת של המדריך/מוביל הנוסף

ועם התוכנית הזו פורשים לניסיון של שינה...

הנה הנהר:

והנה El Pericon, הכפר הבא, שאליו כמובן נטפס. והוא באמצע הדרך של עוד עלייה של 600 מ':

כפי שאפשר לראות בצד ההר מימין- יש מצב שלכפר הזה כן יכולים להגיע רכבים.....

מתחילים לעלות לכפר- המדריך אמר שאנשים רגילים מגיעים לכפר בכחצי שעה... כמובן שזה לא קרוב להיות המקרה שלי..

אני כבר השתכנעתי בעלייה הזאת, שזה זמן הסיום ( אולי הוא בכלל היה צריך להיות בסוף יום האתמול אבל הצרפתי והמדריך אמרו שאין טעם לאזור אלא אמשיך...)

זיהיתי נוכחות סוסים, שיש מצב לשכנע מישהו להקפיץ אותי לנקודת האיסוף של סוף היום בכפר סן ניקולס....

ברם- ניסיון מיקוח עם בעלי סוסים כשל- כשלדעתם אני אכביד על הסוס והמחיר הגיע למשהו שאין ברשותי.. אין ברירה גם היום הזה יצטרך להסתיים איךשהוא,.

ואכן גם הוא נגמר בסוף- הפעם עם 6 ק"מ של מישור אמיתי. שוב הגענו ממש לפני החשיכה,

והמתנו לרכב שנותן לנו הקפצה לכפר לה ונטוסה- נקודת הלינה שלנו ותחילת היום האחרון.

אז אחרי שצועדים במישור ( רק עליה של 100 מטר) מגיע זמן הירידה- 800 מטר לעבר נהר Aguacatan,

רק שלמבול מאתמול בערב/לילה יש תוצאות... מה שאומר שאת דרכנו במורד נעשה בתצורת סקי ( עם המקלות), נאסוף בנעליים עוד איזה שני קילו בוץ לסחוב,

ונגיע למצב שאנחנו צועדים בכל בוץ , מים וחרא של כל חיה אפשרית בכפר שעוברים בו בדרך Pajuil Pais.

אני מהרהר באלו עם בעיות ברכיים כמה הם יסבלו פה....

מקום הלינה הוא חדר עם כמה מיטות ( כתוב מחיר של כ 3$ למיטה) ושני ארגזי עץ מלאי שמיכות חמות לכל מי שמזדקק. רק ארבעתנו פה. עם עומס יותר גדול אנשים ישנו על הרצפה.

מתחיל גשם בלהות שנמשך כשעתיים. ימלא את כל מאגרי המים של הכפר.

בבוקר שמש ואפשר לצפות על מישורי ה Chuchumatanes Mountains. אני לוקח פור קטן על הבוקר.

הצרפתייה לא חשה בטוב הבוקר. עד שהיא תתאושש בצהריים, הלא טוב שלה שווה להכי טוב שלי. אז חצי יום של מישור וירידות נשארתי עם הקבוצה.

בין הכפרים יש בתי קברות, לא תמיד ברור אם זה משותף או של איזה כפר, ובמקום אחר נטען שזה בתי קברות של קורבנות הטבח בשנות ה-80

אנחנו לכאורה מתקדמים במישור, רק שהגדרות המישור פה הן בד"כ עלייה מתונה, ככה שנעבור בכפר Xexuxcab ( ובעברית שושוקאב), שהינו אחד מאותם כפרים בהם שוכנו לוחמי הגרילה אחרי סיום מלחמת האזרחים

הנה בתמונה אפשר לראות את שותפיי- פער שרק יגדל ככל שהיום יתפתח. אבל הנחיתי אותם לעצור אם יש הצטלבות, כי הדבר האחרון שאני רוצה זה לעלות משהו לחינם ( וגם זה יקרה).

הכפר הבא יהיה Xexucom ( שושוקום) - עד אליו המישור היה למעשה עלייה מתונה של כ-300 מטר.

מכאן התחילה הבעיה. נגמרו דרכי העפר לרכב, ולכפר הבא מגיעים רק בטיפוס חד של 900 מטר שכולו switchbacks ( עיקולים פתלתלים או איך שזה לא יתורגם), אני כבומן עם עצירות כל מספר צעדים לא רב מנסה להסדיר את קצב הלב... בהתחלה עוד אמרתי שאלוהים ישמור ( לא ניכנס לויכוח תיאולוגי פה, רק נאמר- הוא לא שמר), אח"כ שיניתי טון ל- למה עשיתי את זה לעצמי.. וכו'.. אי שם במהלך הטיוס גם הבנתי שטוב לא יצא מהטרק הזה ואולי הגיע הזמן לחשב את דרכי חזרה ( רק עד הכפר למטה, תחבורה כבר תימצא).

באמצע היום הפסקת צהריים- אחרי שתי פרוסות לחם עם משהו והצרפתים מעניקים לי עוגיות שוקולד. אנחנו מוכנים להמשיך. אני לוקח מקדמה קלה, ואיך לא- הגיע גם זמן הגשם, לא נוראי בינתיים. אחרי 200 מטר הם משיגים אותי, הצרפתי מודיע לי שהשתפרתי - 200 מטר בשעה לעומת קודם ( כשרציתי להיאאסף אל אבותיי) שהיה 100 מטר בשעה וחצי.. התוכנה שלו מוטלת קצת בספק כי לטענתו עוד 50 מטר העלייה נגמרת, המדריך אומר 100. המדריך נראה לי צדק וגם כנראה עלייה מתונה לא נחשבת אצלם...

בעוגייה השלישית בניסיון להוסיף אנרגיה יש טעם של אבן- בסוף היום אני אקלוט שיש ביקור אצל רופא שיניים בשובי...

אחרי מאמץ אדיר ( לפחות מבחינתי), מגיעים לכפר קטן בסוף העלייה. אני מכנה אותו- "סוף הגיהנום" אבל קוראים לו chutuj, מפי המדריך זה נשמע כמו קושון... הגשם בחלק האחרון רק התחזק ודידינו בבוץ. בכפר "סוף הגיהנום" יש לפי שמועה אחת 15 תושבים, נראה לי שלא הרבה יותר יהיה המספר המדויק. אנחנו תופסים קצת מחסה מהגשם בכניסה לבית הספר ( 2 כיתות), אני משחיל להם עפרונות מתחת לדלת והולך לחנות המקומית - אין בה כלום חוץ מחטיפים ושתייה- קולה לצרפתים ומים בשבילי- בחירות שיתגלו כנבונות ביום המחרת. אז אחרי ה 900 מטר טיפוס חד יש מישור אמיתי ( ל-40 מטר טיפוס אני מוכן לקרוא מישור, גם אם בשלב הזה כל צעד כואב)...

מגיעים לפני החשיכה לכפר chortiz ( שקיבל את הכינוי חורטיז). בלי מים זורמים ובלי חשמל... מרחוק אני מזהה שהכפר בנוי על גבעה ומתפלל שישכנו אותו באחד הבתים במורד הגבעה ולא אי שם למעלה... ואכן כך. סוף ליום 2. כמעט....

נהניתי לקרוא,

מחכה להמשך.

עוד לא ידעתי שזה רק חימום לבאות. בירידות אני בד"כ מצוין- אבל את כל מה שעלינו מסתבר שצריך גם לרדת, וחייב להיות תלול מספיק כדי שנרגיש זאת.

אבל הנה הכפר נראה למטה:

Acul הוא כפר לדוגמא שבנה הצבא בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. כשהצבא ראה שהוא לא מצליח להלחם בגרילה בהרים וסופג מפלות, הוא פנה לתקוף את מעוזי התמיכה באוכלוסיה האזרחית. היו הוצאות להורג וטבח בכפרים ורובם, למעט הגדולים , נשרפו כליל. הרבה מהתושבים ברחו להתחבא בהרים, וכשהצבא מצא אותם הוא יישב אותם קודם במחנות פליטים ואח"כ בנה ישובים לדוגמא ויישב בהם אוכלוסיות ממקומות ושבטים שונים. זאת ההיסטוריה בגדול כי שקראתי אותה , כולל דיווח עיתונאי מאותה תקופה שהיה עם הצבא. המדריך שלנו טען שהצבא רצח רק את אנשי הגרילה. בכל מקרה לפחות יש הסכמה שבוצע פה טבח כלשהוא. היום הכפר שליו למדי.

אנחנו ישנים בהוסטל של דונה מגדלנה. אישה מסורתית, שאני מניח שנראית מבוגרת לגילה. שני בני הטיפש עשרה שלה לבושים בסגנון מערבי- נעלי אדידס, איפור וכו'.

היא מגישה לנו פסטה לאנרגיה נדרשת למחר ופרי ירוק עם קוצים שמבושל על קליפתו ותוכו נאכל והוא תפוח האדמה המקומי... וכמובן שעועית וטורטיות.

לינה אחרונה עם מקלחת שעל אף היותה קרה- מנוצלת בחום...

מאז ביקוריי הקודמים בגווטמאלה ובאנדיות אני חובב מושבע של שווקי אינדיאנים- אני ממש לא צריך אותם בפס ייצור לתיירים- להפך- אני רוצה לראות אינטראקציות של מכירה, את שפע הדברים הלא מוכרים באגף הקולינרי, את הפנים והתלבושות הייפיות שמייצגים מסורות עתיקות.

נבאח היא המרכז של משולש כפרי המאיה Ixil - הנשים האינדיאניות באזור לובשות שמלות בצבע אדום, לכפרים אחרים תלבושות בצבעים יחודיים אחרים, במספר מקרים גם אפשר עוד למצוא גברים לבושים בבגדים מסורתיים ( לא באזור הזה)

נבאח היא אחד הישובים היחידים, בגלל היותה גדולה יותר שהצבא לא הרס בראשית שנות ה -80 של המאה הקודמת כשנלחם בגרילה שהתבססה בהרים מסביב במשך כמה עשרות שנים לפני.

ומה עם הטרק? אז בסוף החליטו להצטרף אליי זוג צרפתים. הקלה לתקציבי, ווידאתי שהם מודעים לקצב האיטי. מכל מה שיכולתי לבקש קיבלתי בחור שהוא מדריך סקי בחורף ומדריך הליכות בהרים.. זה הולך להיות טרק נופש עבורם. האמת שהסיבה היחידה שהחליטו להצטרף אליי , למרות ידיעה מראש שזה קצב איטי- היה שוד מזוין שעברו בשבוע הראשון לשהותם כשניסו לטפס עצמאית על הר געש באזור אחר. ולכן ויתרו על התוכניות העצמאיות שלהן. ניסיון בטיפוס והליכה הוא מצוין- אבל הקונטקסט השונה מאירופה הוא הישרדות חדשה....

המתנתי להם ולמדריך בשעה היעודה... הם איחרו באופן יותר מאופנתי ואז גם היו צריכים לאכול. אולי רגע המזל היחיד בטיול.. בזמן שאנחנו במסעדה ארובות השמיים נפתחו ובמשך שעה ירד מבול- הרחובות הפכו לנהרות... וכמו עם נוח- אנחנו יצאנו לדרך מיד כשהסתיים ( שעה וחצי איחור מהתוכנית). היעד היומי מרוחק כ -6 ק"מ משם. הכפר .Acul

משאירים את נבאח מאחור: