כל טיול מתחיל מסיפור, וגם פותח אחד.

זה אף פעם לא דף חלק, תמיד יש ברקע איזו כמיהה, ששורשיה נעוצים בחסר שמבקש להתמלא, וכמו מייצר כוח מגנטי שמושך אליו השראה מסיפורי טיול קודמים, או כמו שאני קוראת להם - יצרני חלומות.

ואז, בכרוניקה ידועה מראש, מתחיל החיפוש. לרוב הוא מתחיל בגישוש: פה סיפור טיול כזה, שם תמונת נוף מרהיבה אחרת, עד שיום אחד את מגלה שאת חייבת להגיע דווקא למקום ההוא.

אז מאיפה באמת הגעתי לסקוטלנד?

מה זאת אומרת מאיפה? מהאלפים הצרפתיים כמובן, מה פה לא ברור?

ואולי זה לא ממש ברור, אז הנה הסיפור:

ככל שעוד נשארו פה כמה מוותיקי הפורום, אולי חלקם זוכרים את סיפור טראק ה-TMB שלי שנכשל.

בקצרה, היינו בטיול משפחתי באלפ"צים בקיץ 2016, שבשיאו שעלינו לאגם הלבן ונתקלנו בשלט של ה-TMB, וממנו נבט חלום הטראק שלי, שקרם עור וגידים עד שיצאנו לדרך בקיץ 2018. זה היה הטראק הראשון שלי – עד אז כל הטיולים שלנו היו במתכונת משפחתית, שכללה שילוב מאוזן בין אטרקציות לילדים, טיולי טבע קלילים (עד כשעה הליכה), ערים, אגמים, כפרים ושאר ירקות.

בשל מכלול נסיבות, שנבעו רובן ככולן מחוסר מוכנות שלי לטראק על רקע מספר תקלות רפואיות ואחרות, הוא הופסק בסמוך לאחר תחילתו, והומר לטיול כוכב באזור, שחרף יכולת מרשימה של אילתור וארגון של הרגע האחרון מצידי – הותיר תחושת החמצה מעיקה.

"את לא מתבאסת מזה שלא השלמת את המסלול?" – שאל אותי ישראלי עם כוונות טובות (שהשלים את המסלול) שפגשנו בבריכת המלון בשאמוני, והלב שלי התקווצ'ץ.

בשנה הבאה טיילנו בארה"ב, ועם חזרתנו התחלתי לבשל את תוכנית ה-TMB2, אלא שאז קרתה הקורונה, וחיינו השתנו בכל מיני מובנים. במהלך הסגרים כתבתי סיפור על אדם שעובר מסע אישי ב-TMB, מסתבר שיש כל מיני דרכים לטייל, והקורונה יכולה לכלוא אולי את גופנו אך לא את נשמתנו ובטח שלא את יכולתנו לטייל גם דרך המילים באמצעות הדמיון. כשסיימתי לכתוב את הסיפור, גיליתי שבזאת גם די מיציתי את טראק ה-TMB, אבל התאבון לחזור להליכה בשטח, ולנצח את עצמי בטראק אחר – רק התגבר.

אומרים שכשהתלמיד מוכן המורה מגיע, ויום אחד זה פשוט קרה – כשטיילתי בין דפי הבלוג של הטראקרית האהובה הידועה כאן כענבר O – האסימון ירד והתגלגל במורדות הגבעות המוריקות בין הסלעים השחורים של סקוטלנד, ונעצר ב-WHW.

מה יש בו, בטראק הזה, שכבש אותי?

קודם כל, הוא לא ה-TMB. למעשה, הוא ממש ממש שונה ממנו. נתחיל בנוף: אם בתחילת החיפוש שלי אחרי טראק חילופי כחוויה מתקנת עוד נדדו מחשבותיי בכיוונים די דומים לו, כלומר לאיזורים אלפיניים או קוואזי-אלפיניים אחרים, כדוגמת הטירול או הדולומיטים – הרי שכאן באמת מדובר בלנדסקייפ שונה לחלוטין, וכל כך יפה בדרכו המכושפת.

ומה עוד? הגיע הזמן לפתוח את הנקודה הכואבת: ה-TMB ניצח אותי פיזית ומנטלית. לא הכל היה באשמתי, לא נכנס לכל הפרטים, אבל אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בתקופת הקורונה הלא פשוטה שעברה על כוחותינו הוא שכדאי להקשיב טוב לגוף, ולנפש, ולא לפתוח פער גדול מדי בין השאיפות למציאות.

הבנתי את זה כבר כשתכננתי את ה-TMB2 בצורה עדינה יותר – עם מקטעים מקוצרים וניצול רכבל איפה שאפשר, אבל זה עדיין היה בבחינת ניסיון לרבע את המעגל – טראק אלפיני הוא עדיין טראק אלפיני, על עליותיו וירידותיו התלולות, ולא תמיד נכון להתחיל את הגשמת חלומך להפוך לטראקרית דווקא ממנו, בטח לא כשאת כבר מעל גיל 50 ולא ספורטאית בשום צורה (ומעולם לא היית).

ה-WHW, מעצם טיבו וטבעו – זורם בכיוון אחר – אופקי ולא אנכי: מקטעיו היומיים הם יותר ארוכים, אבל הרבה פחות תלולים מה-TMB – בשל היותו מצוי בשטח גבעוני ולא הררי. את צועדת בו, לא מטפסת (כמעט), וזאת חוויה אחרת לגמרי.

עוד שני מאפיינים חשובים שהופכים אותו לנגיש יותר עבורי ועבור טראקרים מתחילים שכמותי: 1. שירות העברת התיקים המצוין (והזול!) שמאפשר צעידה עם תיקי יום קלילים (בתוספת אופציות האכילה ומילוי המים המרובות יחסית לאורך הדרך שהורידו אפילו את משקל המזון והמים שצריך לסחוב עליך, לפחות בחלק מהימים), ו-2. מקומות הלינה שניתן לאכול בהם מתי שרוצים (כמעט) ולא בשעה מוגדרת כמו בבקתות האלפיניות, מה שמפחית את הלחץ (הנפשי בעיקר) להספיק להגיע עד שעה מסוימת. ולמי שעושה את הטראק בין מאי לסוף יולי, שעות האור כל כך ארוכות שההרגשה היא חופשית באמת גם לאלה שקצב הליכתם לא ספורטיבי במיוחד.

תכנון מהסלול

אורכו של הטראק המלא הוא 154 ק"מ, שנמתחים מנקודת ההתחלה שלו בעיירה מילגאיי, ועד לעיירה פורט וויליאם הנמצאת צפונה ממנה, במעלה ההיילנדס, כלומר זהו מסלול קווי ולא מעגלי כמו ה-TMB. ניתן לעשותו גם בכיוון ההפוך, מצפון לדרום, אבל רובם המכריע של המטיילים מעדיפים את הכיוון "הרשמי", שבעיני יתרונו הגדול מצוי בכך שהנוף בו מתחיל ככפרי ומתון, והופך בהדרגה לפראי ומרשים יותר ויותר ככל שמצפינים.

בנוסף יש גם את היתרון המאפיין גם את מטרקי הכיוון "המקובל" של ה-TMB – בכך שמכירים מטיילים נוספים אותם ניתן לפגוש שוב ושוב לאורך הדרך – בעיני זה חלק מהנה מהחוויה, אבל זה כבר סובייקטיבי. אנחנו למשל פגשנו שופט מחוזי ובנו, וקיימנו עמם שיחות מעניינות ומהנות לאורך הדרך, מה ששימח במיוחד את בני שמתכנן קריירה בתחום.

המסלול כולו מתחלק ל-5, 6, 7 או 8 ימים – תלוי בכושר שלכם. בגדול אפשר לומר שחלוקה ל-5 ימים נועדה ליוצאי סיירת (שיצאו ממנה אתמול), ספורטאים או מטרקי-על צעירים ומלאי עזוז; 6 ימים נועדו למיטיבי לכת עד-מאוד; 7 ימים הם החלוקה הנפוצה ביותר (שימו לב – גם כאן מדובר על הליכה של מעל 20 ק"מ ליום, ולמרות שזה לא טראק אלפיני הוא עדיין נועד למיטיבי לכת), ו-8 ימים זו בעצם אותה חלוקה כמו 7, למעט המקטע הארוך ביותר בין טינדרום לקינגסהאוס, באורך של 30 ק"מ בחלוקה ל-7, שמתפצל לשני מקטעים בחלוקה ל-8.

לפני שתבחרו את החלוקה הנכונה עבורכם, מומלץ לקרוא כמה שיותר סיפורי טיול ברשת (יש המון), ואפילו להזמין את אחד הספרים (לי יש את של סיסרון, אחרי שנהניתי מאוד מספר ה-TMB של אותה הוצאה, לצערי מהספר של ה-WHW פחות התלהבתי) – כדי ללמוד היטב על המסלול, אופיו, הפרשי גובה, סוגי המדרך השונים לאורכו – וכל מה שישפיע על בחירת חלוקת הימים הנכונה עבורכם.

הולכים מנוסים ומהירים לא ירצו לבחור חלוקה מרווחת מדי עבורם שתגרום להם לסיים את ההליכה באמצע היום ולהשתעמם בהמשכו (אלא אם במקרה הם גם צלמים מקצועיים או חובבים, שאז יומם עשוי להתארך מאוד מעצם העובדה שכל צעד ושעל על הטראק הזה הוא פוטו-אופ ברמה הגבוהה ביותר שקיימת).

לעומתם, מי שפחות בטוח בכושרו, לא ירצה לקבע לעצמו מראש מרחק הליכה שנמצא על קצה גבול היכולת שלו, שילחיץ אותו וימנע ממנו את האפשרות לעשות הפסקות בדרך לצורך מנוחה.

מכיוון שהטראק עובר בסמוך לאיזורים מיושבים ונגישים, למי שאין מספיק זמן יש אפשרות סבירה, למרות שלא מומלצת, לעשות רק חלק ממנו, או לדלג על מקטעים – אבל בעיני יש קסם והרגשה מיוחדת לחוויית השלמת הטראק כולו, מתחילתו ועד סופו.

מתי יוצאים לדרך?

נהוג לעשות את הטראק הזה בין אפריל לאוקטובר. היתרונות בתחילת העונה ובסופה – פחות צפוף, פחות מידג'יס – תופעה זבובונית מציקה אופיינית לאזור. החסרונות – עלול להיות קר יותר. יולי-אוגוסט זה שיא העונה, ולכן צפוף יותר ועם יותר מידג'יס אבל גם מזג אויר חמים יותר.

אני בחרתי לנו את השליש האמצעי של מאי, שזאת התקופה האהובה עלי לטיולים בכלל, וב-WHW בפרט יש לה כמה יתרונות בולטים לטעמי: 1. שעות אור יום ארוכות מאוד (מתחיל להחשיך רק לקראת 22:00), שכבר התייחסתי לזה; 2. פריחה משגעת של שני צמחים שכבשו את לבי: א. Gorse שזה שיח עם פריחה צהובה שמפיצה ריח מתקתק נהדר (חברה שגרה בעבר בסקוטלנד סיפרה לי שאכלה במסעדת שף שהכינה מטעמים ממנו), ו-ב. Bluebells שאלה פרחים כחולים-סגולים יפהפיים שיוצרים מרבדים לאורך כל המסלול, בעיקר בחלקו הראשון לאורך אגם לומונד.

ציוד

חשוב לציין שבכל עונה יש לצפות ולהיערך גם לגשם באזור הזה, ואצלנו אפילו היו ביום אחד כמה דקות של ברד. זה היה הרבה פחות נורא ממה שחששתי, בעיקר שבאנו עם מכנסיים מצוינים שקנינו בדקתלון (בכ-100 שקל), שעשויים מבד דקיק וקליל שהתייבש כליל בתוך עשר דקות מרגע הפסקת הממטרים, ובמעילי גשם פשוטים. הטמפרטורה היתה מושלמת לטעמי לאורך רוב המסלול בין אם ירד גשם או זרחה השמש - היתה צוננת בצורה שמתאימה מאוד להליכה ממושכת (הרבה יותר נעים מחום עודף לדעתי) אבל לא קרה מדי - הבאנו למשל כפפות אבל עטינו אותן רק פעמיים או שלוש בבוקר (והורדנו אחרי חצי שעה).

בכלל, אם הזכרתי כבר ציוד – אז המסקנה שלי מהטראק הזה היא שאין צורך להוציא סכומי עתק על ציוד או ביגוד, ודקתלון עושה יופי את העבודה, למעט שני פריטים שחשוב לקנות באיכות גבוהה: נעליים (משומשות כמובן – לא לחנוך אותן בטראק עצמו), ותיק שצריך להיות נוח, למרות שכאמור לא סוחבים הרבה בטראק הזה (יובהר למען הסר ספק שסעיף הציוד כאן מתייחס לטראק עם לינות מוסדרות ושירותי העברת ציוד ולא קמפינג שזה סיפור אחר שאינני בקיאה בו).

בנוסף חשוב כמובן להביא מקלות הליכה, שעזרו לי מאוד ביומיים בהם הלכנו לאורך לוך לומונד (זה המקטע הכי טכני בטראק), ובחלקים האחרים נחו רוב הזמן מקופלים בתרמיל. גזיה קנינו במילגאיי, ממש בתחילת המסלול יש חנות נוחות שניתן להצטייד בה ובעליה אפילו לא מנצלים את מיקומה האסטרטגי כדי לשחוט במחיר. את שאר ערכת הקפה הבאנו מהבית, והיה נחמד מאוד להכין שתיה חמה מדי פעם לאורך הדרך (וגם לכבד מטיילים אחרים).

עזרה ראשונה – בנוסף לערכה בסיסית שרכשתי בסופרפארם, קניתי גם סטוק רציני של פלסטרים נגד שלפוחיות, וגם מחטים דקיקות לניקוזן בעת הצורך וחומרי חיטוי – לשמחתי לא נזקקנו לזה כלל אבל תמיד טוב שיהיה.

טיסות, רכבות ומה שביניהן – או: איך מגיעים להיילנדס?

שני שדות התעופה הבינ"ל הקרובים ל-WHW נמצאים בגלאסגו (הקרוב ביותר) ואדינברו. לשניהם, נכון למועד כתיבת שורות אלה וגם במועד בו חיפשתי, אין טיסות ישירות מישראל, מה שאילץ אותי לצלול לתוך מנועי החיפוש סקייסקאנר ודומיו כדי לראות איך מגיעים לשם ועם מי.

הממצאים לא היו מעודדים, בטח לא למי שהתרגלה בשנים האחרונות לטוס לאירופה בטיסות לואוקוסט ישירות עם תג מחיר שנע בין 100-200 יורו לאדם ואף למטה מזה. התמונה שהתבהרה במהרה חילקה את האפשרויות לשלוש קבוצות:

1.    טיסות בחברות לגאסי עם קונקשן פנימי (מובנה);

2.    טיסות בחברות לואוקוסט עם קונקשן עצמאי;

3.    טיסת לאוקוסט למנצ'סטר + נסיעת רכבת ליעד.

האופציות נבחנו לפי שלושת הקריטריונים החשובים ביותר, שניתן לסכמם בראשי התיבות "נמ"ס": נוחות, מחיר, וסיכון. אבל רגע לפני הצגת סיכום הניתוח, אתייחס לשאלה – גלאסגו או אדינברו.

כאמור, גלאסגו קרובה יותר לתחילת הטראק, ונמצאת במרחק של כ-25 דקות נסיעה מנקודת היציאה במילגאיי. המרחק מאדינברו לגלאסגו הוא כשעה נסיעה באוטובוס ישיר שעלותו כ-12 ליש"ט. לכאורה גלאסגו עדיפה, אבל בפועל ההבדל ביניהן לא דרמטי, ובבדיקת הטיסות נתגלה שהאפשרויות רבות וטובות יותר דווקא לאדינברו. מעבר לטיסות עצמן, התחשק לי לבקר גם באדינברו, אז בחרתי בה והיא זו שתופיע בניתוח, אבל כל מה שכתוב בו רלוונטי לשני היעדים, וכמו תמיד – צריך לבדוק את כל האפשרויות בזמן אמת, כי שוק הטיסות כידוע דינמי מאוד והכל יכול תמיד להשתנות (לטובה או לרעה).

אז נחזור לניתוח האופציות:

האופציה הראשונה, טיסות בחברות לגאסי עם קונקשן פנימי, היא כמובן הנוחה והבטוחה ביותר: הכרטיס שנרכש הוא ת"א – אדינברו – ת"א, מה שאומר שהקונקשן מובנה בכרטיס והוא "על חברת התעופה", גם במובן של לקיחת אחריות במקרה של פיספוס הקונקשן עקב עיכוב בטיסה הראשונה, וגם במובן של העברת הכבודה מלג ללג. בנוסף, קל יותר למצוא קונקשנים נוחים מבחינת השעות באופציה הזאת מאשר באופצית הקונקשן העצמאי בטיסות הלואוקוסט.

נקודת התורפה באופציה הזאת היא כמובן המחיר. כשבדקתי אותה לראשונה לא הסתפקתי במנועי החיפוש, אלא נכנסתי לאתרי חברות הלגאסי הגדולות כדי לבדוק בהן בעצמי – בריטיש, אייר פרנס, לופטהנזה, טורקיש ועוד, ומצאתי מחירים של 700 דולר וצפונה, וגם מעל ל-1000 דולר לכרטיס! מייאש. ולכן עברתי לבדוק את האופציה השניה:

בזמנו, בעידן הטרום-קורונה, עקבתי אחרי בלוגרית בשם זואי שנהגה לתפור לעצמה ולילדיה טיולים ברחבי אירופה עם טיסות לואוקוסט במחירים דו-ספרתיים מצחיקים. כאלה אמנם לא מצאתי כאן, אבל גם לשלם 300 דולר במקום 700 כדי להגיע לאדינברו מהווה חיסכון ניכר במקרה הזה. הבעיה היא כמובן בשני הפרמטרים האחרים, והיא לא זניחה בכלל: מודל הלואוקוסט מותיר את סיכון הקונקשן בין הלגים בידי הנוסע, ובימינו זה סיכון לא זניח, ובטראק יכול להיות גרוע אפילו יותר לפספס טיסה.

על נוחות אין מה לדבר: חלק גדול מטיסות הלואוקוסט יוצאות מת"א בשעות הצהריים והערב, מה שאומר שהקונקשן הופך ללילה בשדה או במלון סמוך – מה שלא רק מאריך ומסרבל מאוד את המסע, אלא גם מייקר אותו. ועל כבודה עוד לא דיברנו. בקיצור, האופציה הזאת ירדה מבחינתי מהר כמעט כפי שעלתה, אבל אני מציינת אותה כאן כי כפי שכבר נאמר - תמיד צריך לבדוק כי תמיד יכולה לצוץ אופציה אטרקטיבית.

עוד יצויין בהקשר זה כי יש מי שבוחרים להפוך את הקונקשן העצמי לקונקשן ארוך שמשלב גם ביקור בו (למשל בברלין או מילאנו) – זה אפשרי אבל כבר לוקח את הטיול למקום אחר שעבורי לפחות לא היה רלוונטי. רק מציינת כי זו אפשרות שעשויה להתאים למישהו.  

האופציה השלישית היצירתית שעלתה כאן כעצה מגולש בפורום היתה לטוס למנצ'סטר (עם איזיג'ט) וממנה לנסוע ברכבת, כשלוש וחצי שעות, לגלאזגו. היתרון: הורדת הסיכון בקונקשן. לא שאין סיכון מסויים גם ברכבות (שביתות וזה), אבל בגדול אם מפספסים רכבת קל ומהיר יותר להגיע לבאה אחריה.

אבל גם האופציה הזאת ירדה אצלי מהר, א. כי מחירי הטיסה לא היו אטרקטיביים מספיק כדי להצדיק את אי-הנוחות (צריך לזכור להוסיף לשורה התחתונה גם את עלות הנסיעה ברכבת הלוך וחזור), ו-ב. כי הטיסות מת"א נוחתות במנצ'סטר באמצע הלילה, כשאין רכבות וצריך לישון בשדה או במלון ולנסוע רק למחרת בבוקר. אני משאירה את האופציה הזאת כאן כי ייתכן והנתונים הללו ישתנו בעתיד בצורה שתהפוך אותה לאטרקטיבית, אבל אצלי היא נפלה מהר.

לסיכום – הגעתי למבוי סתום: האופציה היחידה שבאה בחשבון מבחינתי היתה יקרה כמו רעל. החלטתי, אם כן, לא לקנות כלום, ולחכות להתפתחויות.

אחרי כשלושה שבועות בדקתי שוב, וגיליתי שההמתנה השתלמה, וחשפה תחתיה אופציה מעניינת שהוצגה ע"י מבחר חברות הסטאר אליינס – לופטהנזה, בראסלס, סוויס ואוסטריין, שהציעו מבחר טיסות לאדינברו בשעות נוחות יחסית ובעלות של כ-440 דולר לאדם לכרטיס הכולל בחירת מושבים, מזוודה של 23 ק"ג, וגמישות מסויימת בתנאי הביטול/שינוי של הטיסות. כל החברות הציגו את אותן הטיסות באותו המחיר, וזו שבחרתי בוצעה ע"י בראסלס.

החלטתי לחכות עוד קצת כדי לראות אם יצוץ משהו טוב יותר, אבל כשבדקתי שוב אחרי כשבועיים לא עלתה שום אופציה נוספת ע"י חברות אחרות, ומחיר האופציה הנוחה לי בסטאר אליינס, לעומת זאת, התחיל לזחול כלפי מעלה ועלה מ-440 ל-480 דולר. הבנתי את המצב, ורכשתי מיד את הכרטיסים.

ההחלטה הזאת הוכיחה את עצמה – כמה שבועות מאוחר יותר בדקתי שוב (בשביל הסקרנות, אני לרוב לא עושה דברים כאלה, בחיי) – וגיליתי שלא רק שלא נוספה שום אופציה חדשה ומעניינת מצד חברות תעופה אחרות, הרי שמבחר הטיסות של הסטאר אליינס הצטמצם משמעותית והתייקר במועדים הרלוונטיים – הטיסה שלי כבר עברה את רף ה-800 דולר!

מסקנה: כל עוד סקוטלנד לא נחשבת כ"יעד חם" מישראל שחברות התעופה מתחרות עליו כמו לונדון או פריז, לא מומלץ לחכות לניסים, ובהנחה שבחרתם באופציה הראשונה – אם מצאתם כרטיס לטיסה נוחה יחסית במחיר שנמוך מ-500 או אפילו 600 דולר – לכו על זה.

לינות

ב-WHW ניתן ללון, בגדול, באוהל או במיטה בתוך חדר. מכיוון שקמפינג אצלי הוא מחוץ לתחום, אני לא יכולה לספק עליו מידע, רק מרימה דגל למתעניינים שיש אזורים בהם חלות מגבלות מסוימות על וויילד קמפינג, אז תעשו את שיעורי הבית שלכם ותערכו מראש. יש שפע של מטיילים כמוכם ב-WHW, אז לא תתקשו למצוא על כך מידע ברשת.

למי שמעדיף מיטה עם סדין נקי ומקלחת חמה, יש מגוון אופציות שנעות על טווח די רחב בין מלונות (לא מפוארים), אכסניות ו-Bed & Breakfast, וגם בקתות או “bunkhouses” שזה כמו אכסניה עם שירותים משותפים, חדרים גדולים עם מיטות קומותיים (ואפילו שלוש קומות!) ותנאים בסיסיים אם לנסח בעדינות.

שימו לב! כשאני כותבת "טווח רחב" זה בפירוש לא אומר שהמגוון כולו קיים לבחירתכם בכל נקודת לינה, או שיש הרבה ממנו על המסלול. ממש לא! ה-WHW עובר אמנם דרך כפרים ונקודות יישוב, אבל גם בנקודות בהן יש לא יותר ממלון דרכים קטן אחד, שמתמלא מהר ולא רק בעונות השיא, מה שמביא אותי לדיון החשוב בעיתוי הזמנת הלינות.

רכישת הטיסות מהווה תמיד את יריית הפתיחה לחלק האהוב עלי של חיפוש הלינות. בכל תכנון טיול אני מסתערת עליו בחדווה רבה, אבל כשמתכננים טראק יש חשיבות מוגברת להקדים ככל הניתן בביצוע המשימה הזאת, מכיוון שמראש מדובר בהיצע מצומצם, ואי-מציאת מקום פנוי בכל נקודת לינה בטראק עלולה להשית עלינו אילוץ לוגיסטי מכביד, בין אם מדובר בשינוי מסויים באורך המקטעים (שפירושו הארכת וקיצור שני המקטעים העוטפים אותו), או בהקפצה נדרשת למקום לינה אחר (כדאי לזכור שמדובר למעשה בשתי הקפצות – בערב ההגעה ובבוקר שלמחרת). יש נקודה בה הפתרון כרוך בתפיסת מעבורת לצידו השני של האגם בסוף היום (וחזרה בתחילתו של היום הבא) – כאשר הקאץ' הוא שהמעבורת פועלת רק עד שעה מסויימת אחה"צ, מה שמכניס אותך ללחץ להספיק להגיע אליה בזמן.

אני סגרתי בנובמבר לינות ל-WHW לחודש מאי, שזה כחצי שנה מראש, וכבר נתקלתי במקומות שהיו מלאים, ובנקודה אחת אפילו נאלצתי לשנות את חלוקת הטראק כך ששני מקטעים בני 15 ק"מ הפכו למקטע ראשון של 10 ק"מ ומקטע שני של 20 ק"מ. האם אני אומרת שמי שהחליט לצאת לטראק הזה חודש או חודשיים מראש צריך לוותר עליו (בהנחה שהוא לא רוצה לישון באוהל)? לא בהכרח. כאמור, יש פתרונות לוגיסטיים. אבל הם בהחלט מכבידים ופחות רצויים, כך שאם יש לכם את האפשרות להיערך מראש – זה חד משמעית ישדרג לכם את החוויה.

זהו לבינתיים... אעלה תמונות בהמשך.

למי שיש שאלות - מוזמנ.ת לשאול בשמחה.