ברוך השב הביתה!

תודה על ההשקעה בתאורים ובתמונות, גם במצבים לא פשוטים.

הבטחתי לעצמי לחזור ולקרוא זאת שוב בראש יותר שקט, כי אני מכיר ומוקיר את איכות הדיווחים שלך.

תודה על הדיווח המפורט על אזור פחות מוכר (לי).

גם אני נתקעתי בספרד לעוד כמה ימים וחזרתי רק ממש לסוף סיפור הטיול שלך.

אשמור ואקרא בהמשך. תודה על ההשקעה.

הפוסט הזה היה צריך להיכתב מהארץ, אבל לא. הוא נכתב במלון בציריך. התכניות המקוריות שלי השתנו בעקבות המלחמה עם החמאס. חברות התעופה יונייטד אירליינס (ממנה רכשתי את כרטיס הטיסה) וסוויס (שהיתה אמורה לבצע את הטיסות משיקגו לארץ דרך ציריך) החליטו לבטל את טיסותיהן לישראל בשלב זה כאשר אין ידיעה מתי הן יחזרו. בלית ברירה, רכשתי כרטיס טיסה מציריך לארץ באל על. הוא כמובן מעבר לכרטיס הטיסה המקורי שלי. בשל הבדלי תאריכים, אני נאלץ לבלות יומיים וחצי בשוויץ בציפיה לטיסה חזרה לארץ. מבחינת ארה"ב, היום ה- 36 הוא היום האחרון לטיול.

בבוקר עסקתי באריזה מחדש של המזוודות לקראת הטיסה, ויצאתי מאוחר מהמלון. לא היתה לי תוכנית מוגדרת ליום הזהף והחלטתי לעצור במקום בדרך, בעיירה בשם פונטיאק. עיירה בשם זה נמצאת גם במישיגן, ושם נמצא מפעל המכוניות של פונטיאק. לעיירה באילינויס אין קשר למפעל זה, אבל יש בה מוזיאון קטן המוקדש למכוניות פונטיאק. הכניסה ללא תשלום. המוזיאון קיים בשל אהבת מייסדיו למכוניות פונטיאק. חלק מהמכוניות בתצוגה הן בבעלותם. חלק הושאל על ידי אנשים אחרים. סך הכל היה מעניין ולא ארוך. מרכז העיירה עצמו נראה די מת, בגלל שלפחות חלק מהחנויות סגורות בימי ראשון ושני. גם מספר המבקרים בעיירה קטן, שלא כמו בקיץ. העיירה היא על תוואי כביש 66, ולכן זה מושך מבקרים. בעיירה יש גם מוזיאון הקשור לכביש 66, המדבר על העיירות באילינויס בהן עובר הכביש.

עזבתי את העיירה בערך ב- 13:00. מעבר לעצירה קצרה בדרך לאוכל, המשכתי בנסיעה לשדה התעופה במסלול שלא כולל כבישי אגרה (כי אין תשלום במזומן וגם אין תשלום פשוט באינטרנט. צריך לרשום את לוחית הזיהוי וכו'). החזרתי את הרכב, שעבר איתי 6,375 מיילים במהלך 31 הימים בהם החזקתי אותו. אני חושב שזה שיא אישי שלי. עברתי בעבר את ה- 5,000 מיילים, אבל לא הגעתי למרחק כזה. העובד שקלט את הרכב המוחזר לא האמין. לא פלא שנאלצתי לגשת לטיפול ברכב. עליתי לטיסה לציריך ונחתתי בעיר. ביום חמישי בערב אני מקווה לעלות לטיסה הבייתה.

זהו בעצם יום הטיול האחרון. מחר אני צריך להיות בשדה התעופה של שיקגו ב- 16:00 ואין לי תוכניות לגבי יום זה (חוץ מסידור המזוודות והתרמיל שאני עולה איתו למטוס).

עזבתי את מיזורי וחציתי את הגשר הארוך מעל המיסיסיפי לאילינויס בדרך לספרינגפילד, בירת אילינויס. הנסיעה לא ארוכה במיוחד. אילינויס יותר שטוחה מהאיזור בו הייתי במיזורי. מסביבי שדות בהם מגדלים חיטה או גידולים אחרים. הדרך, על I-72, חוצה גם את נהר אילינויס. כן, גם מדינה זו קרויה על שם נהר.

כדבר ראשון נסעתי לראות את הקפיטול של אילינויס. הוא פתוח גם בסופי השבוע, אבל בצורה מוגבלת. נכנסתי ויכולתי לראות את הכיפה מהקומת כניסה. אין אישור לעלות לקומות גבוהות יותר בסופי השבועץ את הסיור המאורגן פיספסתי בדקות ספורות, כך שלאחר מספר דקות, יצאתי מהבניין ולא חזרתי אליו. ההניין מבחוץ הוא מרשים והאלמנטים היווניים-רומיים בו בולטים יותר מבבניינים אחרים. מחוץ לכניסה הראשית יש שורת עמודים. הכיפה היא הגבוהה ביותר בארה"ב (על פי מדריך הסיור בקפיטול של קנזס). בראשה מתנוסס דגל.

יתר היום הוקדש לאברהם לינקולן שעיר זאת היתה ביתו עשרות שנים, עד שנבחר לנשיאות. הוא לא חזר לעיר יותר כאדם חי, אבל הוא ומשפחתו קבורים בה.

מהקפיטול נסעתי מרחק קצר עד לפארק הלאומי ההיסטורי של ביתו של אברהם לינקולן. בסוף שבוע זה, שהוא גם מחוץ לעונת התיירות לא היתה בעיה למצוא חניה ברחוב (לא צריך לשלם למדחנים ביום ראשון) וגם קיבלתי כרטיס לסיור בבית שיצא 5 דקות לאחר הגעתי. תוך הבית די דומה לתוכם של בתים אחרים שראיתי בארה"ב מאמצע המאה ה- 19. אברהם לינקולן התחיל כאדם עני, אבל עיסוקיו כעורך דין הניבו הכנסה טובה והוא שדרג את הבית והם חיו כמשפחה מהמעמד הבינוני הגבוה. הם אפילו החזיקו משרתים לאורך השנים.

מעבר לבית עצמו, הפארק כולל שורה של בתים נוספים באותו הרחוב, אבל לא ניתן לבקר בהם. במרכז המבקרים יש גם סרט על חייו של לינקולן מרגע הגיעו לספרינגפילד כאדם צעיר ועד עזיבתו לוושינגטון.

משם אני המשכתי ברגל מספר בלוקים וראיתי את הבניין בו שכן משרד עורכי הדין בו לינקולן היה שותף וקרוב אליו, בניין הקפיטול הישן של אילינוייס. הבניין נמצא כרגע בשיפוצים ולא ניתן לבקר בו. גם מרכז המבקרים בבניין בו שכן משרד עורכי הדין של לינקולן סגור בימי ראשון, כך שלאחר מכן חזרתי לרכב ליד ביתו של לינקולן. משם, נסעתי לבית הקברות בו קבורים לינקולן ומשפחתו. קבר לינקולן הוא בעצם מין מוזיליאום די מפואר. זהו מבנה עם עמוד גבוה ופסלים. גם בפנים יש פסלים של לינקולן. זהו לא המקום הראשון בו הוא נטמן. הקבר המקורי היה צנוע הרבה יותר. המוזוליאום הזה הוקם בשנות ה- 30. שרידיו ושרידי משפחתו הועברו לפחות פעמיים ממקום למקום בבית הקברות. כל המיקומים קרובים זה לזה. נסעתי גם לחלק אחר של בית העלמין שם נמצאות מצבות לזכרם של תושבי אילינוייס שנפלו במערכות ארה"ב ממלחמת העולם הראשונה ועד מלחמת וויטנאם.

המקום האחרון בו ביקרתי הוא המוזיאון של אברהם לינקולן, הצמוד לספריה הנשיאותית של אברהם לינקולן. המוזיאון מודרני וכולל גם תצוגות בשני אולמות. האחת מדברת על חשיבותם של הארכיונים והשמירה של הכתבים והחפצים של לינקולן (ושל אחרים). השניה מתרכזת בלינקולן ובמלחמת האזרחים.

גם יתר המוזיאון הוא מודרני. לא הספקתי לבקר בכולו, למרות ששהיתי שם שעתיים עד הסגירה.

משם המשכתי למלון, הולידי אין אקספרס בבלומינגטון-נורמל. שתי ערים מחוברות, כשבנורמל ישנה האוניברסיטה של אילינוייס. בחרתי בנקודה זו כנקודת ביניים בדרך לשדה התעופה. אין מה לעשות שם מבחינה תיירותית.

הטיול מתקרב לקיצו. את קולומביה אני עוזב בסביבות 9:00.ממילט היא היתה רק נקודת מעבר. אני בדרכי לעיר הקטנה (כ- 11,000 תושבים) Hannibal שבמיזורי. עירה זו נמצאת על נהר המיסיסיפי. כאשר עוברים אותו לצד השני מגיעים לאילינויס. בכל מקרה, לא בגלל המיסיסיפי אני מגיע ל- Hannibal. עירה זאת מפורסמת כעיירת ילדותו של מארק טווין. הוא הגיע אליה בשנתו הרביעית וגדל בה. הנקודה בה אני מתחיל את היום היא בית ילדותו של מארק טווין במרכז העיירה. הבית הפך למוזיאון שנתיים בלבד אחרי מותו. המוזיאון כולל מבפר מבנים נוספים בעיירה, שרובם באותו מתחם. למשל, ביתה של "בקי תאצ'ר". בספריו של טווין היתה התיחסות לאנשים שהוא הכיר בפועל המהלך ילדותו, כאשר שמם וגם דברים נוספים שונו. למשל, לטווין היתה "בקי תאצ'ר" משלו, שגרה בבית ממול. אימו הפכה לדודה פולי, וכו'. המוזיאון פורס את משנת חייו של טווין וכמובן שמדבר גם על משפחתו. תקופה מסוימת הם התגוררו בבית של דר' גראנט ואשתו. מסתבר שיוליסס גראנט הוא קרובו של אותו דר' גראנט. הוריו של טווין החזיקו עבד אחד או שניים ששימשו כמשרתים (כלומר, עסקו במלאכות הבית), וכשטווין היה צעיר העבדות נראתה לו טבעית. בגיל מאוחר יותר הוא שינה את דעתו. בבית נוסף של המוזיאון, שנמצא כשני בלוקים מהמתחם, יש תצוגות מהספרים של מארק טווין לרבות תצוגת ציורים של נורמן רוקוול שעשה כמאייר של ספריו תום סוייר והרפתקאותיו של הקלברי פין.

אני קונה כריך לארוחת הצהריים. אחריה אני ממשיך בסיור במרכז העיר. ראשית, עליתי בסדרת גרמי מדרגות עד למגדלור על שמו של מארק טווין (יש הרבה דברים שם הקרויים על שמו). בדרך יש גם תצפיות על המיסיסיפי. אחר כך, אני פוהנה לטיילת קצרה לאורך הנמל של העיירה (על המיסיסיפי). אניה גדולה עוגנת שם. זוהי ספינת קרוז שעושה את הדרך מסיינט פול (מינסוטה) ועד ניו אורליאנס וחזרה. משמיעת שיחה של מבקרים אחרים בבית מארק טווין אני מבים שכרטיס לכלל המסלול עולה לפחות 2,000 דולאר. כנראה שניתן לקנות כרטיס גם לחלק מהדרך. ספינת הקרוז עוגנת בחניבעל ונוסעיה ירדו לטיול בעיר. אני רואה את חלקם חוזרים לספינה.

לאחר זאת, חזרתי לרכב ונסעתי למערת מארק טווין. למי שזוכר, יש קטע בספר תום סוייר שבו בקי והוא נוהגים לשחק במערה, ופעם הנר כבה וכו'. גם במציאות הוא וחבריו נהגו להכנס למערה. המערה התקבלה עוד ב- 1819, הרבה לפני הולדתו של מארק טווין. היו בה הרבה מבקרים וניתן לראות את הגרפיטי שלהם במערה. חלקם חתמו עם העשן (כמו ב- Mammoth Cave בקנטאקי, בה סיירתי ב- 2019). המערה היא ברובה מערה יבשה, אבל יש פה חלק קטן פעיל. ביציאה אנחנו רואים עטלף חרקים בודד שנכנס כבר לתרדמת החורף. בדרך כלל יש עוד מספר עטלפים שנכנסים שם לתרדמת החורף. הסיור עורך כשעה.

משם אני נוסע למלון שלי הלילה, הולידיי אין ב- Hannibal

היום הקודם הסתיים בנסיעה ל- Jefferson City, בירתה של מיזורי. העיר הקטנה נמצאת כבר באיזור הררי שבחלק המרכזי והדרומי של מיזורי. הנסיעה לא היתה קלה, כי הנווט בחר להשתמש בכבישים לא ראשיים (בדיעבד, הייתי נוסע בכביש המהיר, כביש 63 מקולומביה, שהוא גם ללא עליות וירידות וסיבובים מיותרים). הרבה עליות וירידות ומה שבעייתי, עליה וסיבוב, שרואים אותו רק בתום העליה. למזלי, הנסיעה נעשתה ביום. לא הייתי רוצה לנסוע על כבישים אלו בחושך. הלינה ב- Candlewood Suites בג'פרסון סיטי. אני מנצל זאת על מנת לעשות כביסה (ללא תשלום). הכביסה האחרונה לטיול.

לאחר ההגעה לג'פרסון סיטי החלטתי לעשות נסיון נוסף ולקבוע תור להחלפת שמן במוסך אחר (Big O Tires) ליום למחרת אחה"צ. הבוקר הג'פרסון סיטי רטוב. התעוררתי מוקדם והיה גשם די חזק, שנחלש עד שיצאתי כמה שעות אחר כך. נסעתי לכוון הקפיטול של מיזורי. בצמוד לקפיטול יש מקומות חניה למבקרים המוגבלים ל- 3 שעות. מאה מטרים משם, ברחובות מרכז העיר יש מדחנים ומגבלות של 90 דקות עד שעתיים, כך שאני שמח על כך. הנחתי שאני אסייר עצמאית בבניין, אבל דקה לאחר שנכנסתי הגיעה קבוצה קטנה של שני מורים ו- 5 תלמידי י"א לסיור מאורגן. אני מצטרף לסיור שלהם. הסיור שונה מהמקובל. הדגש על האומנות בקפיטול והמדריך שם דגש מיוחד על העלויות של דברים, שלדעתי היא מופרזת. היתרון של הסיור הוא שנכנסים גם לחדר קבלת הפנים שלהם שיש בו ציור קיר על 3 קירות הבית המתאר את ההיסטוריה של מיזורי. כמו כן, נכנסים גם לאולם בית הנבחרים. לסנאט לא נכנסים בסיור.

בקפיטול יש גם מוזיאון של מדינת מיזורי. לאחר הסיור אני עובר עליו וגם על פסלי ה- Missouri Hall Of Fame. אני מוצא שם רבים מוכרים (ורבים שלא): הארי טרומן, המייסד של J.C.Penny, וולט דיסני, רוברט היינלין, מארק טווין, ג'וספין בייקר, הגנרל פרשינג, הגנרל עומאר ברדלי (סגנו של אייזנהאור במלחמת העולם השניה) ועוד.

לאחר הביקור, הגיע הזמן לזוז לכוון המוסך. אני עוצר בדרך לצהריים ואחר כך ממשיך למוסך. הפעם, הכל הולך חלק וללא בלבולי שכל. אחרי שעה ורבע אני מקבל חזרה את הרכב.

אני נוסע משם למלון להלילה, Candlewood Suites בקולומביה.

לאחר היציאה מהמלון פניתי למוסך Firestone בו קבעתי תור אתמול להחלפת השמן ברכב. כאשר הגעתי, אמר לי העובד במקום כי הוא צריך לבקש אישור מ- Enterprise לביצוע העבודה, מה שיכול לקחת 5 דקות או שעתיים, ואחר כך הוא יצטרך לשבץ אותי בלו"ז שלו. שאלתי אם אני אוכל לנסוע בינתיים והוא יתקשר אלי מתי שניתן יהיה לבצע את העבודה, אבל לא היתה הסכמה לזה. הרכב צריך להשאר שם כל הזמן. הבנתי שיכול להיות שיהיה מדובר בחצי יום או יותר ובחרתי לותר על התענוג. נראה לי שהוא פשוט לא רצה לבצע את העבודה הזאת.

פניתי אם כן לתוכנית היומית. Independence היא הישוב בו גר המשיא האמריקאני Harry S. Truman. בעיר יש אתר לאומי היסטורי המוקדש לו הסובב סביב שני בינינים ברחוב Delaware. הבניין הראשון הוא ביתו של טרומן עצמו, בו אשתו והוא גרו גם לאחר תקופת נשיאותו ועד מותה של בס טרומן. הבית השני, ממול, הוא בית משפחת נולן, בו גרו קרובי משפחה של הארי טרומן.

מרכז המבקרים נמצא ברחוב הראשי של אינדפנדנס, המרוחק כקילומטר מביתו של טרומן. במרכז המבקרים קיבלתי כרטיס לסיור בביתו של טרומן.

הסיור התקיים בהשתתפות שניים, אני ובחור נוסף. הסיור עובר בחלק מחדרי הקומה הראשונה. ההליכה על שטיח מיוחד ממנו אסור לחרוג. כמו כן, אסור לצלם בתוך המבנה. מדהים לראות כמה פשוט הבית. הוא לא בית קטן, אבל בפנים הוא די צנוע. המטבח מאד צנוע. מסתבר שלטרומן לא היתה לאחר הנשיאות הכנסה קבועה מלבד פנסיה צבאית צנועה (על תקופת שירותו בזמן מלחמת העולם הראשונה כקפטיין בחיל התותחנים). רק מאוחר יותר, הוא החל לקבל גם פנסיה על תקופתו כנשיא ומצבם הכלכלי השתפר. הבית מוקף גדר מתקופת נשיאותו של טרומן, שכן אנשים החלו לקחת ממנו מזכרות והיה פחד שלא יהיה לזוג טרומן בית לחזור אליו. בבית אפשר לראות גם את הכובע שטרומן נהג לחבוש וגם את החדר בו הוא קיבל אנשים מכובדים שביקרו אותו לאחר תקופת נשיאותו. טרומן היה הנשיא הראשון (וגם האחרון) שבא ממיזורי. הוא לא תכנן להיות נשיא. על סגנון שאול שיצא לחפש אתונות ומצא את המלוכה. רוזוולט בחר בו לסגן נשיא בבחירות 1944, כאשר היה כבר חולה וידע שכנראה ימות בקרוב. הוא לא רצה להמשיך עם סגן הנשיא שהיה קודם, כי הוא היה יותר מדי פרוגרסיבי. לכן, נבחר טרומן לתפקיד. כ- 3 חודשים לאחר השבעתו לתקופת הנשיאות הרביעית, רוזוולט נפטר וטרומן הושבע כנשיא. הוא נפגש עם רוזוולט פעמיים במהלך אותם 3 חודשים ולא היה ממש מוכן לנשיאות. למרות זאת, הוא הצליח להכנס ךתפקיד ולמלאו בצורה טובה, ולאחר 4 שנים, נבחר לתקופת נשיאות נוספת. הרבה דברים קרו בתקופתו, מסיום מלחמת העולם השניה והטלת פצצות האטום על יפן ועד מלחמת קוריאה שהסתיימה כבר בתקופת נשיאותו של אייזנהאור.

לאחר הסיור, נסעתי לספריה הנשיאותית של טרומן, שאיננה רחוקה מביתו. במקום יש מוזיאון עח טרומן ופועלו, כשהאמת היא שעל חלקו האחרון כבר די פסחתי. במוזיאון יש גם חדר המוקדש להקמת מדינת ישראל ולמאבק הפנימי בארה"ב האם להכיר במדינה החדשה. טרומן החליט להכיר במדינת ישראל וארה"ב היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל, זמן קצר מאד לאחר הכרזת העצמאות וזאת בניגוד לדעת שר החוץ, ג'ורג' מרשל (מתכנית מרשל). במוזיאון יש את ההצהרה לעיתונות המכירה בהקמת מדינת ישראל.

בחצר נמצאים הקברים של הארי ובס טרומן. במבנה נמצא גם המשרד בו השתמש טרומן לאחר תום נשיאותו ועד שהיה חולה מדי להמשיך ולהשתמש בו.

הבית של טרומן ב- Independence

מכתב ההכרה במדינת ישראל

ציור ליד בית הספר Monroe, שהיה בית ספר לילדים לא לבנים. האתר הלאומי ההיסטורי נמצא בבית ספר זה, ומכיל גם צילום של הציור הזה.

הקפיטול של קנזס בטופיקה. בראשו פסל של אינדיאני דורך קשת.

מעלית הכלוב הישנה, שמוגנת על ידי חוק של קנזס.

ציור בבית הקפיטול על המאבק לזכויות הלא לבנים, כאשר Brown vs Education Board מתואר במרכזו. הדמות שבמסגרת של התמונה על השולחן היא של העורך דין (השחור) שיצג את התביעה, וזכה בה. מאוחר יותר הוא נבחר לשופט עליון בארה"ב.

המדרגות העולות עד למרפסת התצפית החיצונית בראש הקפיטול.

יום בהיר ויפה בטופיקה. ראיתי שיש בעיר פארק לאומי היסטורי ואני נוסע לראות אותו. שמו של הפארק הוא Brown vs. The Topeka Board of Education. כפי שמשתמע מהשם, מדובר בפארק שנוגע בתביעה משפטית בנושא חינוך. הפארק הלאומי ההיסטורי מצוי בבניין שהיה בית ספר יסודי. קנזס איננה מדינה דרומית מובהקת, אבל היתה קיימת בה הפרדה גזעית בבתי הספר היסודיים. רק בבתי הספר היסודיים. חטיבות הביניים, התיכון והאוניברסטאות לא היו מופרדות גזעית. מעבר לכך, רמת בתי הספר היסודיים של הלא לבנים לא נפלה ואולי אפילו עלתה על רמת בתי הספר של הילדים הלבנים. זאת בגלל שהמורים באותם בתי ספר היו בעלי תארים אקדמאיים גבוהים מאלו שבבתי הספר של הילדים הלבנים. גם גודל בתי הספר לא היה קטן יותר והכיתות לא היו צפופות יותר. משפחת בראון רצתה לרשום את הילד שלה לבית ספר הקרוב לאיזור מגוריהם שהיה בית ספר לבן ונענתה בשלילה. זה היה מקור התביעה, כאשר היו גם הורים נוספים שהצטרפו. בסופו של דבר, התביעה הגיעה כד בית המשפט העליון, כשאליה הצטרפו תביעות מעוד 3 מדינות נוספות וממחוז קולומביה. התביעה התקבלה ב- 1954 וביטלה את ההפרדה בבתי הספר היסודיים ואת העיקרון של "שווה אבל נפרד" שהיה נהוג קודם.

לאחר ארוחת צהריים קצרה, המשכתי בנהיגה קצרה לכוון הקפיטול של קנזס ועשיתי בו סיור מודרך בשעה 13:00. בחרתי בסיור זה כי היה סיור נוסף לאחריו בכיפה של הקפיטול. הסיור המודרך הראשון די סטנדרטי. המדריך הוא Darren, שנראה באיזור הגיל שלי. הקפיטול נבנה בשלבים וסך הכל לקחו מעל 20 שנים לבנות את כולו. בבניין יש מעלית ישנה עם מפעיל, ויש חוק של קנזס המשמר את אותה מעלית ודואג שלא יחליפו אותה (כמובן שיש גם מעליות מודרניות יותר). עוד נקודה היא שגובה הכיפה של הקפיטול גבוה יותר מזה של כל המדינות האחרות חוץ מאילינויס. הוא גם גבוה יותר מזה של הקפיטול של ארה"ב בוושינגטון.

לאחר תום הסיור, עליתי במעלית לקומה החמישית, ממנה התחיל סיור הקפיטול. לאחר המתנה של כ- 15 דקות, פגשתי שוב את Darren וביחד עם זוג נוסף התחלנו לעלות במדרגות של הכיפה. בסיור יש שלוש עצירות בגבהים שונים. שתי הראשונות עדיין בפנים. הראשונה עוד ברמת הכיפה הפנימית. Darren חוזר שם על הסברים שנתן בסיור הרגיל לגבי הציורים בכיפה וכו'. הרמה השניה היא כבר מעל הכיפה הפנימית, וניתן לראות אותה מצידה החיצוני. נמצאים ליד חלונות גבוהים וניתן להשקיף החוצה. יש שם גם מערכות שמיועדות לשאוף עשן מהרוטונדה במקרה של שריפה. החלק האחרון בסיור הוא עליה עד לפסגת הכיפה (כמעט), שם יוצאים למרפסת תצפית חיצונית המקיפה את הכיפה. באחד הצדדים יש רוח חזקה. לאחר מספר דקות ומספר תמונות, אני מתחיל בירידה למטה. הירידה מצריכה הפסקות מנוחה. מדובר ביותר מ- 200 מדרגות. העליה הזכירה לי בחלקה את העליה למגדלי הפעמונים של קתדרלות באירופה.

סיימתי ב- 15:00 לערך ועזבתי את Topeka. היעד הראשון הוא שדה התעופה של קנזס סיטי שבמיזורי. הדרך על כביש האגרה Kansas TPK. העלות היא $4, כאשר עדיין ניתן לשלמה במזומן. על פי התכנון, מהשנה הבאה לא יהיה יותר תשלום במזומן. רק Transponders או על פי לוחית הרישוי של הרכב.

לצערי הרב, שדה התעופה של קנזס סיטי לא האיר את פני אלי ולא היה להם רכב חלופי. העובד במקום נתן לי רשימה של רשתות מוסכים בהם ניתן לבצע את החלפת השמן, כאשר העלות מושתת ישירות על חברת ההשכרה (Enterprise, חברת האם של אלאמו). משם אני ממשיך למלון, הולידיי אין ב- Independence. התשלום בנקודות.

אני ממשיך בטיול כרגיל ללא קשר למצב בארץ. ממילא אין דבר שאני יכול לעשות. יתכן מאד שהטיול יתארך כי הטיסה לארץ תבוטל. אני בודק אפשרויות לקחת טיסת אל על מאירופה (הטיסה שלי לארץ היא עם קונקשיין בציריך) או להאריך את השהות בארה"ב בתקופת מה. התנסיתי בכך גם ב- 2014 במהלך צוק איתן. למזלי הטוב, יונייטד דחו לי את הטיסה ביומיים בלבד, ולאחר יומיים שביליתי בניו ג'רזי, המראתי לארץ.

חזרה לסיפור של היום. כפי שכתבתי אתמול, התחלתי את היום בנסיעה ל- Hutchinson וביקור במוזיאון מכרה המלח. במהלך הביקור יורדים למכרה, 650 רגל מתחת לקרקע (כ- 200 מטרים), ושם נמצא המוזיאון. המוזיאון מסביר על המכרה עצמו ודרכי הפעולה שהיו בעבר והיום, על הווצרות המלח ועל השכבות שלו כו'. הוא גם מדבר על העובדים. במהלך הביקור יש גם שני rides. האחד במין רכבת, שיש בה מספר עצירות (לא יורדים מהכסא) שמסבירים בהם דברים והשני במין רכב נוסע "קרונות" פתוחים עם כסאות שנקרא נסיעה בחושך. אלא שהחלק של ה"חושך" שם הוא די קצר. אגב, גם הבסיעה במעלית למטה ולמעלה היא בחושך. סך הכל ביליתי שם כמעט 3 שעות. משם המשכתי לעיר עצמה (לא מעניינת) ואכלתי צהריים ב- Subway, שזה די כרגיל. משם, התחילתי לעשות את דרכי ל- Topeka. בדרך עצרתי ב- Abilene. לכל מי שזוכר מסרטי המערבונים, זוהי העיר אליה היו מביאים את הבקר מטקסס על מנת למכור אותו לסוחרים שהיו מבירים אותו לשחיטה כדי לספק בשר לערים הגדולות (ניו יורק, שיקגו וכו'). יחד עם הבוקרים והסוחרים, הגיעו למקום גם ההימורים ובתי הבושת. בשלב מסוים, התושבים של Abilene הוציאו את כל הפעילות הזאת מהעיר. בעיר זו המרשל היה Wild Bill Hickok. כן, הברנש שנרצח ב- Deadwood, בה ביקרתי לפני כשבוע. מעבר לכך, Abilene מפורסמת בכך שהיא היתה עיר הולדתו של הנשיא אייזנהאור ובה הוא גם קבור ובה נמצאת הספריה הנשיאותית שלו (שאגב, אין בה ספרים).

לא תכננתי מראש להגיע לשם, למרות שקראתי על אייזנהאור בספר התיור של ה- AAA, אבל לאחר עצירה ב- Rest Area ליד העיר, שם קראתי עליה בשלט גדול, החלטתי לעשות שם עצירה קצרה.

התמונה העליונה היא בית ילדותו של אייזנהאור. מתחתיה השלט ב- rest area.

משם המשכתי ל- Topeka על פי התכנון. הלינה ב- Hilton Garden Inn.

אני בחרת רכב עם מיילג' נמוך בתקווה שלא אגיע למצב הזה, אבל זה לא עזר לי. נהגתי עד עכשיו כ- 5000 מיילים וכנראה שאין מנוס מהסיפור הזה. אגב, בשנה שעברה אמר לי העובד בסניף אלאמו לא להכנס ללחץ כי אלאמו לוקחים מקדם ביטחון די גדול לעומת דרישות היצרן, כך שגם אם אסע עוד מספר מאות מיילים לא יקרה כלום. לכן, אני לא לחוץ היום.

פעם הייתי בטאהו עם רכב של אלמו. הופיעה ההודעה של החלפת השמן, התקשרתי ואמרו לי לנסוע לשדה"ת ברינו, התעקשתי ולבסוף הפנו אותי לסניף אנטרפרייז בסאות' לייק טאהו, שם שלחו אותי למוסך בעיר ותוך חצי שעה החליפו שמן על חשבון אנטרפרייז.

למיטב ידיעתי אפשר להחליף שמן עצמאית (רצוי לקבל אישור טלפוני, לצלם את ההודעה על לוח השעונים) ולהגיש קבלות בסיום תקופת ההשכרה

הודעת החלפת השמן התחילה להופיע אצלי ונראה שאצטרך בקרוב למצוא פתרון. צילצלתי לאלאמו ונראה שיש להם סניף ב- Topeka. אצטרך לצלצל להם שוב מחר בבוקר על מנת שינסו לשמור לי רכב למחרתיים בבוקר. אם זה לא ילך, יתכן ואצטרך לקחת את הרכב להחלפת שמן בעצמי, כמו לפני שנתיים. זה בזבוז זמן של שעתיים בערך, אבל גם הריצות לסניפי אלאמו לצורך החלפת רכב גוזלות זמן. נראה. בעיות קטנות לעומת אלו שלכם, שנשארתם בארץ בתקופה זו.

היעד הראשון שלי להיום הוא ה- Kearney Archway. הם בנו מבנה מעל I-80 שהוא מוזיאון המדבר על מרכזיותה של נברסקה בכלל ו- Kearney בפרט בהתפתחותה של ארה"ב בהיבט של הפיתוח והחיבור של המערב למזרח. זה מתחיל במסלולי ההגירה למערב, ה- Oregon Trail, ה- Mormon Trail והמסלול של מחפשי הזהב בקליפורניה (ה- fourty niners). כולם עברו דרך נברסקה ודרך Fort Kearney שהיתה מוצב שהצבא הקים על מנת לסייע למהגרים מערבה. משם הם המשיכו דרך ה- Pan handle של נברסקה עד ל- Fort Laramie במזרח וויומינג.

ההמשך היה בסלילת הרכבת למערב, שכמובן עברה בנברסקה (ראו את סיכום יום האתמול), המשך ב- Lincoln Highway שהפכה להיות I-80.

סיימתי עם המוזיאון בצהריים ולאחר ארוחה קצרה, יצאתי לנקודה הבאה, McPherson בקנזס. זו הפעם הראשונה בה אני מבקר בקנזס. בדרך, עברתי ליד Marker בקנזס, שנמצא כ- 2 מיילים מנקודת המרכז של 48 המדינות הרצופות של ארה"ב.

הלינה במלון המפטון אין ב- McPherson. מחר אני נרשמתי לסיור במכרות המלח ב- Hutchinson, כחצי שעה נסיעה מ- McPherson. מ- Hutchinson אני מתכנן לנסוע ל- Topeka.

בינתיים מזג האויר מעולה. יש לי חששות מגשם לקראת סוף השבוע.

יום שכמעט כולו נסיעה. היעד הוא Kearney בנברסקה, שם אני מתכנן ללון. הנסיעה מתחילה על כביש 14 לכוון מזרח. כן, אותו כביש 14 של קניון Cache La Poudre. עכשיו הוא עובר באיזורים השטוחים החקלאיין של קולוראדו. נסיעה משעממת של שדות משני הצדדים. בחלקם גידולים ובחלקם פרות. לאחר כ- 85 מיילים על כביש זה, נפגשים ב- I-76 וממשיכים איתו לכוון צפון מזרח. מצב הכביש I-76 מזעזע. הוא דורש תיקון. הרכב קופץ ממש. הכביש חוצה את הגבול לנברסקה ונגמר במפגש עם I-80, איתו אני ממשיך מזרחה.

בעיר North Platte עשיתי הפסקה והלכתי לראות את חצר הרכבת הגדולה. יש שם מגדל הצופה עליה. באותה חצר רכבת רכבות מגיעות עם קרונות המיועדים למקומות שונים. את הקרונות מפרידים מהרכבות הנכנסות וממיינים אותם על פי היעד, ואחר כך נבנות רכבות על פי היעד שממשיכות לדרכן. בנוסף, יש שם גם מוסכים לתיקון קטרים וקרונות. מדובר באופרציה של Union Pacific, שמפעילה רק רכבות מטען.

במקום יש מגדל עליו עולים לצפות בחצר הרכבת. המתנדב במקום מסביר מה קורה שם. בפועל, רואים קצת פעילות מהתצפית, אבל זה לא סרט אקשיין. דברים מתנהלים די בעצלתיים.

משם, אני ממשיך למלון ב- Kirneay, המפטון אין. התשלום בנקודות.

היום ה- 27 לטיול

אני מתכנן לעשות מסלול נסיעה שעשיתי כבר ב- 2007, שעובר בשני כבישים נופיים. כביש 130 בוויומינג, שעובק ב- Medicine Bow National Forest, וכביש 14 בקולוראדו, שעובר בקניון הנהר Cache La Poudre. בפעם הקודמת, יצאתי וחזרתי לפורט קולינס. הפעם, אני יוצא משאיין (כביש 130 יוצא מלארמי, אבל בשל משחק פוטבול, עלויות הלינה בלארמי העפילו למחירים שלא הייתי מוכן לשלם, ולכן המשכתי עד שאיין) ומסיים בפורט קולינס. בדיעבד, עדיף לעשות את כביש 14 בתחילת היום כי הנהיגה שם יותר מורכבת.

כביש 130 נכנס ליער הלאומי ומעפיל לגבהים של מעל 10000 פיט (או מעל 3000 מטר). לאורכו יש מקומות רבים של קמפינג ועשיית פיקניקים וכמובן גם שבילי הליכה. אני בוחר לעשות מסלול הליכה קל באיזור Sugarloaf mountain, שבו מתחילים מאדם אחד וממשיכים לשני. יש אגם נוסף, אבל מפאת אורך המשך המסלול אליו, אני מסתפק בשני אלו. במסלול אני פוגש במשפחה מ- Wheatland שבוויומינג (צפונית שלאיין על כביש I-25). הם נוצרים מאמינים וכאשר הם שומעים שאני מישראל, הם מביעים תמיכה ומבקשים שאצטרף אליהם בתפילה קצרה לשלום ישראל. הודיתי לי על תמיכתם ולאחר זמן קצר, נפרדנו.

לאחר הירידה מהרכס, והיציאה מהיער הלאומי, הנוף חוזר להיות נוף רגיל של וויומינג. שטחי עשב נרחבים. חוות בקר. אני ממשיך על כביש 230 דרומה, שמשנה מספר ל- 125 כאשר חציתי את הגבול לקולוראדו. כביש זה מגיע לכביש 14, ואני נוסע איתו לכוון מזרח. על כביש 14 לא עצרתי כמעט ולא צילמתי בכלל. השעון כבר שיחק תפקיד. הנסיעה במהירות מקסימלית של 45 מייל לשעה, אבל רוב הזמן המהירות נמוכה יותר בגלל הסיבובים. יצאתי מהכביש בדימדומים והגעתי למלון בפורט קולינס, Fairfield Inn & Suites.

בבוקר יצאתי מהמלון והתחלתי בנסיעה ארוכה לכוון דרום מזרח וויומינג. היום הוקדש לנסיעה זאת. המסלול היה בחלקים של וויומינג אליהם לא הגעתי בעבר (לפחות כמעט כולו). מקודי, נסעתי ל- Thermopolis דרך Meeteetse על כביש 120 דרום. ביציאה מ- Thermopolis המשכתי ל- Riverton דרך ה- Wind RIver Canyon המרשים. החלק היותר יפה בנסיעה הארוכה של היום. ב- Riverton עברתי לכביש 135 דרום עד למפגש עם כביש US 287 ואיתו המשכתי עד Rawlins. שם, עברתי ל- I-80 מערב עד ל- Cheyenne, שם אני לן ב- StayBridge Suites מבית IHG.

הרושם שלי מוויומינג הוא שרובה מורכב מגבעות ומישורים עם עשב. אין שם כמעט עצים. השטח תפוס בעיקר על ידי חוות גידול בקר (ranches). התכנון למחר הוא לנסוע את לולאת Snowy Range וכביש 14 בקולוראדו, ולסיימה כלולאה פתוחה בפורט קולינס. עבורי זו חזרה על מסלול שעשיתי לפני 16 שנים, עם שינוי נקודת ההתחלה. משם, הכוונה להמשיך בדרך מזרחה על I-80 (חוצה נברסקה) עד לעיר Kearney. אחר כך, כנראה מעבר לקנזס והמשך הדרך מזרחה.

היום הזה הוקדש לפארק ילוסטון, ולצערי הרב, מפאת אילוצי זמן, זהו היום היחיד שהוקדש לפארק הזה. בלי ספק, ניתן לבלות בו הרבה יותר זמן, גם כאשר זהו הביקור הרביעי שלי בפארק. החלטתי להתמקד בלולאה הדרומית וגם בה לא הגעתי להרבה מקומות. הפעם נכנסתי לפארק, לראשונה, דרך הכניסה המזרחית, המובילה ל- Fishing Bridge. הדרך מ- Cody לפארק העוקבת אחר נהר ה- Shoshone. דוקא את החלק הזה עשיתי בעבר. מה שהיה חדש עבורי היא הדרך מהכניסה עצמה ועד ל- Fishing Bridge. חלק זה די ארוך, וכרוך בעליות וירידות. במקום מסוים אפשר לעלות לתצפית על אגם ילוסטון. התצפית היתה מאד מרשימה. בדרך, נתקלתי בביזון שטייל לו בדיוק על קו האמצע בין הנתיבים. הייתי צריך להמתין עד שהוא יעבור כדי שאפשר יהיה להמשיך לנסוע. מבחינת צפיה בחיות, ביקור זה היה חלש. חוץ מ- chipmunks, סנאים וביזונים לא ראיתי אף חיה אחרת. גם לא Elk. הריינג'ר בכניסה לפארק שנתתי לו טת הדרכון עם הפס השנתי בירך אותי בשלום. ניסיתי ללמד אותו להגיד להתראות כברכת פרידה, אבל הוא יצטרך קצת תירגול נוסף כדי לשלוט במילה זו.

במרכז המבקרים ב- Fishing Bridge קיבלתי מידע לגבי מסלולי הליכה אפשריים. בסוף, עשיתי רק מסלול אחד שהוביל למפל מים. שאלתי אותו גם מתי יתפרץ ה- Old Faithful, ולאחר שסעדתי ב- Fishing Bridge (לא מומלץ), מיהרתי ל- Old Faithful. היה מקפיא, וחזרתי לאוטו לקחת עוד משהו ללבוש. אחר כך, ציפיה להתפרצות. עשרות יושבים ועוד עומדים בציפיה. בכל מקרה, הוא לא איכזב והתפרץ, כמו שצריך. משם, החלטתי להמשיך ל- Madison, ל- Noris ולהשלים את הסיבוב. בדרך עצרתי במספר Geyser Basins, כולל בזה ממנו יצאתי להליכה הלא ארוכה למפל המים. בסופו של דבר, ראיתי את השעה ונאלצתי לותא על מספר אתרים וולקניים, כולל על Noris עצמו. המרחקים הגדולים הביאו אותי למצב שחששתי שאצטרך לנסוע בתוך הפארק בחושך. זה לא קרה. היה עדין אור כאשר יצאתי משער הכניסה המזרחי לפארק, אבל החשיך בהמשך הדרך. סך הכל לא היה נורא. חזרתי למלון אחרי 8 בערב.