בין Bridge of Orchy לקינגסהאוז עברנו במלון אינרורן, וראינו שם את הטנדר שהעביר מזוודות. הבן שלי בלי להתבלבל שאל אותם אם אפשר לתפוס איתם טרמפ אבל לא היה להם מקום פנוי בשבילו. אז כפי שכתבתי, זה אפשרי בתיאום מראש, כי בסך הכל חלק גדול מהמסלול עובר לא מאוד רחוק מכבישים. אבל ספונטנית (למשל אם מישהו מגלה פתאום שהמסלול "גדול עליו", למזלנו זה לא היה המקרה של הבן שלי שסתם נמאס לו ללכת אבל לא התקשה כלל) - יותר בעייתי.

אני לגמרי מסכימה איתך שבאנגליה יש **שפע** של מסלולים סופר גמישים ונגישים, מה שהופך אותה, ביחד עם שירותי העברת התיקים, הטופוגרפיה השטוחה יחסית והאירוח המופתי, לגן עדן לטראקרים מתחילים. לחברות שלי שמתחילות לקנא ולשאול איך עוברים מהספה לשביל אני כבר אומרת שלא יעשו את הטעות שלי (שהתחלתי מה-TMB) אלא שיתחילו באנגליה.

אני גם לגמרי איתך לגבי עיצוב ותפירת המסלולים מחדש כך שיתיאמו לך בדיוק - זה מה שעשיתי ביום הראשון מבורטון און דה ווטר למורטון אין מארש.

ולא ידעתי שקו ריינולדס הוא ז"ל

אני בטוחה שאת צודקת - ב- WHW דילוגים לא מתוכננים הם כנראה קשים יותר (או ליתר דיוק: ב- Cots זה ממש קל !).

אבל יש עוד אפשרות למי שמשתמש בשרות העברת תיקים:

פגשתי קבוצת מטיילים (ספציפית: על ה-  Wainwright's Coast to Coast Walk) שלאחת מחברות הקבוצה היה קשה. היא הוקפצה כמה פעמים, ביחד עם התיקים... לפחות פעם אחת -הוקפצה חלקית (כלומר הם הורידו אותה באמצע מקטע והיא פגשה שם את הקבוצה שלה והמשיכה).

זה כמובן משהו שיש לוודא עם החברה הספציפית, אבל זו לא כזו בקשה יוצאת דופן לדעתי.

חשוב בעיני שכל מי שרוצה לצאת למסלול רב-יומי, ועדיין אין לו נסיון, יבין:

יש *הרבה* מסלולים (בוודאי באנגליה) שהם מאוד גמישים מבחינת חלוקה !

כלומר: גם בלי דילוגים ניתן לחלק אותם (או לפחות חלקים רבים בהם) אחרת מאיך ש״הרוב״ מחלקים.

יונה בעצמה תארה חלוקה שונה בספר של קוו ריינולדס (ז״ל ) מכפי שהיא בחרה. וגם כל הספרים/מדריכים - הם רק המלצה!

ב-WHW יש בחלק מהמקטעים תחנת רכבת או אוטובוס, ברובם לא. ואיפה שיש התדירות לא גבוהה.

ב-WHW פגשנו זוג שישן 2 לילות באותו מקום עקב מגבלות מקום, ונעזר לצורך כך בהקפצות שאורגנו זמן רב מראש (לקבוצה).

כלומר גם הקפצות ספונטניות בתשלום שם הן לא זמינות (אלא אם יש מזל).

בקוטס יש לא מעט חברות מוניות מקומיות, זמינות מיידית. ויש גם תחב"צ שבחלק מהעיירות (כמו מורטון אין מארש) הוא יותר זמין ובחלק פחות.

לדוגמא, בערב הראשון הלינה שלנו לא היתה בעיירה דריימן כמו שרובם עושים אלא בבית פרטי על השביל במרחק של כ-3-4 ק״מ משם, ובערב חשבנו לקחת מונית למסעדה בעיירה. בעלת הבית ניסתה לעזור, אבל השתי מוניות בערך שפעילות באיזור לא היו זמינות.

תודה רבה לך על התשובה המפורטת.

נתת לנו כיווני מחשבה בנושא.

שומרת לשעת כושר מתאימה

לגבי נושא ההקפצות, ממה שהבנתי גם ב-WHW וגם Cotswold Way יש אפשרות להקפצות בתשלום.

מה שמצא חן בעיני במסלול Cotswold Way, זה שיכולתם לקצר את המסלול תוך שימוש בתחבורה ציבורית (אוטובוס או מונית), מה שאני לא בטוחה שקיים במסלול בסקוטלנד (WHW).

שוב תודה על הסיפור המפורט, שמחה שנהניתם ומתישהו נראה לי שאגיע גם אני למחוזות השבילים אז הנה עשית לי סיפתח קל יחסית

יש אופציות הקפצה בהרבה מאוד שבילים באנגליה. לא רוצה להגיד הרוב, כי אני לא באמת יודעת - אבל בכל אלו שאני מכירה שהם יותר פופולריים וגם נגישים - יש (לפעמים אולי לא לכל המסלול).

ב- WHW זה מאוד נפוץ.

תודה רבה על הסיכום הכה-מושקע, מעניין ומלא טיפים חשובים.

בהחלט עשית לי חשק, נותר רק לשכנע את החצי השני...

ולגבי מזג האוויר - אני בכלל לא מופתעת מארבעת ימי השמש הרצופים שהיו לכם.

בשנים האחרונות יש לדעתי שינוי אמיתי. במקומות רבים באירופה הרבה פחות קר, האביב והקיץ מגיעים מוקדם והחורף מאחר לבוא, הטמפרטורות עלו והפכו את הקיץ ביעדים רבים למאוד לא נעים.

מי שמטייל לא בעונה הקלאסית נהנה מן השינויים אלה ומי שמטייל בעיקר בקיץ צריך להביא הכול בחשבון.

שוב תודה, נהניתי עד מאוד לקרוא

ראשית, תודה על הפידבק!

מה עדיף לטראק ראשון או יחיד באי הבריטי?

את אלה שאני עשיתי, ויש עוד רבים, אני אנסה לתאר בקצרה, כי הם מאוד שונים זה מזה והשאלה מה עדיף היא מאוד אישית.

אז אתחיל מה-Monarch's Way: מדובר, כאמור, במסלול של 1000 ק"מ(!!) שמתוכם עשיתי רק יום אחד, מבורטון און דה ווטר למורטון אין מארש, והמקטע הזה דומה מן הסתם לקוטסוולדס וויי כי הוא בקוטסוולדס... אבל בשל אורכו אני מניחה שחלקים אחרים בו הם שונים מאוד ולא אוכל להגיב עליהם. ובכל מקרה תצטרכי לבחור חלק מסויים בהתאם לכמה שתרצי ללכת, בהנחה שלא תרצי לעשות את כל ה-1000 ק"מ.

עכשיו לגבי ההשוואה בין ה-WHW לקוטסוולדס וויי (שגם אותו עשיתי רק חלקית, כזכור, ולא את כל המסלול שממשיך מנקודת הסיום שלנו בפיינסוויק דרומה עד לבאת'):

ה-WHW עובר ברובו המכריע באיזורים של טבע פראי, שמעניקים לך נופי בראשית קסומים, בעוד הקוטס עובר בין כפרים ומציע שילוב מקסים של טבע רגוע עם יופי פסטורלי שטופח ביד-אדם לאורך מאות שנים: בתים עתיקים, גדרות אבן, גנים, שדות. אין ספק שנופי ה-WHW יחשבו ליותר "דרמטיים", אבל האם דרמטי זה בהכרח יפה או מהנה יותר? זו ממש שאלה של טעם. אישית נהניתי מאוד משניהם, ואני אוהבת תמיד לשלב ולגוון. הטיול הבא שלי יהיה בכלל במקום אחר ושונה משניהם.

מבחינות אחרות - ה-WHW הוא יותר מאתגר פיסית, גם כי השביל בו עובר באיזורים פראיים עם מדרך יותר טכני (בולדרים, דרדרת וכו' מדי פעם, שורשי עצים מאתגרים לאורך לוך לומונד,למרות שברובו הוא עובר בשבילים ובדרכים צבאיות נוחים להליכה), וגם כי יש בו יותר עליות וירידות. הוא נחשב לקל יחסית לטראקים אלפינים, ועדיין פגשתי בו טיילים מנוסים שהופתעו כי ציפו לטראק "קליל" והוא ממש לא כזה. בקוטס המדרך הוא נוח מאוד לכל אורכו (למעט בוציות מסויימת בחלקים קטנים מאוד), וכמובן שיש את כל אפשרויות ההקפצות שתארתי שהופכות אותו לגמיש כמו רקדנית בולשוי, ולכן מתאים ממש לכל אחד ואחת. מבחינת לינות בקוטס יש הרבה יותר אפשרויות ואין צורך לישון בגסטהוסים עם חדרים או מקלחות משותפות, ב-WHW צריך להזמין הרבה זמן מראש ויש נקודות בהן יהיה קשה לחמוק מגסטהאוסים כאלה.

ב-WHW באופן כללי יש יותר מטיילים ויותר וייב של טראק, בעוד שהקוטס נותן הרגשה של "מטיילי שבת".

שניהם מומלצים מאוד!

יונה יקרה,

תודה רבה על הדיווח המפורט.

זכיתם במזג אוויר נפלא והתמונות היפות, מעבירות את הקסם של הטבע, הדירות, המסעדות וכל האווירה.

מקווה יום אחד ללכת בעקבותיך ולצעוד בטרק הזה או אחר באי הבריטי.

אהבתי את הזרימה שלך עם הצעת בן הזוג ל"קפיצת הדרך" וקיצור מסלול ההליכה. אכן הגמישות מאפשר להקשיב לגוף ולהנות ממה שאפשר.

לפני המלחמה קראתי את הדיווח שלך על WHW.

האם סיימת את הדיווח בפורום?

אם צריך לבחור טרק ראשון (ואולי יחידי) באי הבריטי, באיזה מהשנים היית ממליצה ? WHW או The Cotswold Way & The Monarch Way?

כתיבה באמת מקסימה.

תודה רבה על השיתוף !

ימים 9+10 – סוף הטיול

נותרו לנו עוד יום וחצי בלונדון: טיסת אל על חזרה ארצה ממריאה ב-19:20 של יום חמישי, 16.5.24. מכיוון שהיינו בעבר בלונדון יותר מפעם אחת, וגם בגלל שהפעם היא לא במרכז הטיול, ושרמת האנרגיה לקראת סופו באופן טבעי יורדת, לא הרגשנו צורך להגיע למקומות מסוימים, לסמן V או לפקוד אתרים או אטרקציות. רצינו לעשות קצת שופינג של בייסיקס (טי שירטס, תחתונים, גרביים וכו') בפרימארק לנו ולילדים, להסתובב איפה שיוצא בלי שום מטרה מיוחדת, ואפילו קצת לנוח לפני שחוזרים לשגרה הקשה בארץ ולעבודה. כאן אזכיר רק כמה רשמים ותובנות ממה שכן הספקנו:

1.    שוק האוכל בבורו  - Borough Market: לא שסבלנו שם, אבל בדיעבד – מקום די מיותר. היינו בו בעבר ויותר נהננו, יכול להיות שבביקור הראשון יש אפקט התלהבות ראשוני שמחפה על החסרונות: צפיפות נוראה שאיכות האוכל, המגוון ואפילו הפן הויזואלי לא מצדיקים את המחיר והמאמץ להגיע לפה. החסרון העיקרי הוא שאין איפה לאכול את מה שקנית. יש מעט מאוד כסאות או שולחנות-עמידה שלא קרובים אפילו להספיק לכל המבקרים, ולאכול ככה בעמידה צפופה או לשבת על פינת הרחוב כפי שראינו כמה אנשים עושים זה לא ממש כיף. הגענו רעבים לצהריים ולא מצאנו כלום בשוק עצמו שהצדיק אכילה בעמידה – לכן פנינו למסעדה סמוכה שהיתה נחמדה עם מרק כרובית נהדר, אבל לא בשביל זה מוצדק להגיע לצד השני של העיר. מה שכן, הביקור נתן לנו הזדמנות ללכת קצת לאורך התמזה ולראות את הגשר המפורסם (ששמו הוא *לא* גשר לונדון). בתמונה: סנאי חרוץ מקושש שאריות בבורו מרקט.

2.     סלפרידג'ס: חנות הכלבו הענקית שמשתרעת על בלוק שלם ברוחב אוקספורד היא לא אתר שהייתי פוקדת בטיול רגיל, אבל הפעם, כאמור, היינו בראש אחר והחנות פשוט היתה שם, אז נכנסנו. ואני מודה שיש משהו בלהיכנס לעולם אחר מעצם היותו אחר, גם אם אתם כמונו לא מתרשמים (בלשון המעטה) מסגנון חיים שופוני. מדובר בכלבו שהוא מוסד אנגלי מורם-אף כאמור, שרק לאחרונה שגיגלתי אותו אחרי הביקור גיליתי שבטוויסט אירוני שדווקא מוצא חן בעיני, גרעין השליטה בו נמכר ב-2022 לתאגיד קניונים תאילנדי. Up yours, קפוצי ישבן. בכל אופן, החנות עצמה יפה ואפילו קצת ידידותית, כשבה בעת היא מציגה אופנה, כלי בית, חפצי חן, שעונים תכשיטים ועוד של מעצבי-על, שעלותם הכוללת שווה כנראה לגובה התל"ג של ארץ קטנה עם שפם, בתוך מבנה ענק ספון-שיש מהסוג שבאמת אין אצלנו. וזה עושה משהו אפילו לציניקנים כמוני. בתמונות: מיצג דובים, וספרון של טיילור סוויפט שקנינו במחלקת הספרים של החנות לבת שלנו, שבדיוק באותו יום טסה לשטוקהולם להופעה שלה.

3.    From the River to the Sea: הבטחתי להתייחס לפיל שבחדר כשנגיע ללונדון. אז בהמשך למה שכתבתי בהתחלה, לא נתקלנו כאן בכלום, ממש בכלום, בחיי. ועברנו מספר פעמים בקו האוטובוס מווסטבורן גרוב לאיזור המרכז (טראפלגאר סקוור, ווסט אנד), שעובר לאורך כל רחוב Edgeware, הוא הרחוב "הערבי" שכל החנויות, הבנקים, המסעדות והכל – נושאים עליהם שלטים בערבית, ומדי פעם ניתן לראות גם מעשני נרגילות יושבים על המדרכה. ציפיתי לראות שם דגלי פלסטין במקרה הטוב, והתקהלויות אלימות יותר או פחות במקרה הרע. כלום-כלום. הוא נראה בדיוק אותו דבר כפי שנראה בביקורינו הקודמים בעיר, שנים לפני אוקטובר השחור. לפני הטיול שלנו, באחת הכתבות בטלויזיה אלעד שמחיוף, שליח ערוץ 12 בלונדון, שידר מהומות מאיזור ווסטבורן גרוב שזה  האיזור בו שהינו ואחד האהובים עלי בלונדון. הייתי יכולה אז עדיין לבטל את היידן ולהזמין לינה במקום אחר, אבל החלטתי להשאר עם בחירתי ולא התחרטתי. הברמן עליו סיפרתי ביום הגעתנו ללונדון היה בעל מראה שהוא עצמו, או הוריו, הגיעו מארץ מוסלמית כלשהי בוודאות. הוא שאל מאיפה הגענו וכשענינו הוא היה סופר-נחמד אלינו מבלי להכנס לדיוני עומק כי אנחנו תיירים ובאנו לנוח ולא לדבר על הצרות שלנו. אני לא מתיימרת לתת כאן איזושהי תמונה כללית על המצב בלונדון או באנגליה. רק מה שאנחנו חווינו ביומיים ברוטו שלנו בלונדון.

טיסת אל על המריאה במועדה ונחתה לפנות בוקר, יום ששי בישראל. היה טיול מוצלח מאוד, ונזקקנו לו מאוד. מאחלת לכולנו ימים הרבה יותר טובים, וזמינה כמובן לשאלות או למי שירצה את פרטי המסלול, מקומות לינה ועוד.

• הבלוט הוא הסמל של הטרקים הלאומיים - National Trails. תראי אותו למשל גם כשתלכי על ה- South West Coast Path ( ).

תודה על התיקון בקשר לבלוט - באמת חשבתי שהוא ייחודי לקוטסוולדס וויי, כי הוא לא היה במונארך וויי ובשאר סימוני השבילים המקומיים. העיקר שעבורנו הוא עשה את העבודה

• גיליתי שפרט לחיבתנו המשותפת לטרקים - גם כאלו שאינם אלפיניים (וספיציפית לטרקים באיים הבריטיים) - אנחנו חולקות גם חיבה יתרה לאוכל הודי.
• אני ממש נהנת לעקוב אחרי תהליך הלמידה שלך את עולם הטרקים. ה״תורה״ כולה היא להתאים את התחביב הזה לעצמך (בכל תקופה נתונה). וכך בעצם - (כמעט) כל אחד.ת יכול.ה ! ולכן את מבחינתי תלמידה מצטיינת תודה תודה!! ממך זו מחמאה גדולה. כל טראק מבחינתי הוא חלק ממסע גדול יותר, של החיים עצמם, ופשוט הגיוני בעיני שהם יתכתבו ביניהם איכשהו...
• אני מודה שבאנגליה התאהבתי כבר מזמן (אני אגיד שוב: SWCP). תרבות ההליכה שם - היא משהו להתקנא בו (ורצוי עוד יותר: לאמץ). אפשר ללכת כל החיים רק שם - ולא לשבוע. את צודקת. לפני כשבועיים אחרי שחזרנו שמעתי פודקסט של הטיילת האנגליה אבי בארנס שאת הכרת לי, היא עשתה מסע שלם של איזה 55 טראקים באנגליה. אני אוהבת להקשיב לה. היא צעירונת עם חוכמת חיים שגרמה לי לחשוב שהיא הרבה יותר מבוגרת ממה שהיא באמת.
• האירוח האנגלי הכפרי הוא משהו מיוחד. ובכלל אנגליה הכפרית מסבירת פנים בצורה קיצונית. יצא לי לדבר על זה עם כמה הלכים אחרים (לא ישראליים) שפגשתי בשבילים ארוכים שם - כולנו הרגשנו את זה והסכמנו עם הקביעה. אני לא מדברת רק על נותני שרות (או מארחים במקומות לינה - אצלם זה בולט מאוד). הנכונות של המקומיים, בכל כפר או פאב קטן - לסייע למטיילים (אולי כלפי הלכים/הייקרים במיוחד, אני לא יודעת) - היא מעל ומעבר. ממש. גם פה אני מסכימה איתך. זה בולט כשמשווים את זה ל-TMB למשל, וכאן אני כן מדברת על מארחים ונותני שירות דווקא, שמהם היית מצפה להיות נחמדים במיוחד לאור העובדה שמזה הם מתפרנסים, אבל עדיין הוייב בחלק מהמקומות בצרפת ואיטליה היה לא נעים. באנגליה נתקלנו באנשים נחמדים אפילו בלונדון - כשחיפשנו בתחנת פדינגטון את קו אליזבת שמגיע להית'רו, וכידוע יש שם כמה טרמינלים שזה שהטיסה לישראל ממריאה ממנו הוא הפחות מרכזי, ודיברנו בינינו בעברית כשאנחנו מזכירים את המילה "טרמינל", אשה אנגליה חביבה ראתה אותנו מתלבטים ומיד התגייסה לעזור בלי שבכלל פנינו אליה.
• @יונה-וקשת mark my words - אני עוד אלך בעקבותיך יאללה בואי

 סליחה שהתפרצתי תודה שהתפרצת!!!
ממתינה לסיום (ושומרת את הזכות להגיב שוב...)

עוד לא סיימתם אבל... יש לי מלאאאא הערות:

• הבלוט הוא הסמל של הטרקים הלאומיים - National Trails. תראי אותו למשל גם כשתלכי על ה- South West Coast Path ( ).
• גיליתי שפרט לחיבתנו המשותפת לטרקים - גם כאלו שאינם אלפיניים (וספיציפית לטרקים באיים הבריטיים) - אנחנו חולקות גם חיבה יתרה לאוכל הודי.
• אני ממש נהנת לעקוב אחרי תהליך הלמידה שלך את עולם הטרקים. ה״תורה״ כולה היא להתאים את התחביב הזה לעצמך (בכל תקופה נתונה). וכך בעצם - (כמעט) כל אחד.ת יכול.ה ! ולכן את מבחינתי תלמידה מצטיינת
• אני מודה שבאנגליה התאהבתי כבר מזמן (אני אגיד שוב: SWCP). תרבות ההליכה שם - היא משהו להתקנא בו (ורצוי עוד יותר: לאמץ). אפשר ללכת כל החיים רק שם - ולא לשבוע.
• האירוח האנגלי הכפרי הוא משהו מיוחד. ובכלל אנגליה הכפרית מסבירת פנים בצורה קיצונית. יצא לי לדבר על זה עם כמה הלכים אחרים (לא ישראליים) שפגשתי בשבילים ארוכים שם - כולנו הרגשנו את זה והסכמנו עם הקביעה. אני לא מדברת רק על נותני שרות (או מארחים במקומות לינה - אצלם זה בולט מאוד). הנכונות של המקומיים, בכל כפר או פאב קטן - לסייע למטיילים (אולי כלפי הלכים/הייקרים במיוחד, אני לא יודעת) - היא מעל ומעבר. ממש.
• @יונה-וקשת mark my words - אני עוד אלך בעקבותיך

 סליחה שהתפרצתי

ממתינה לסיום (ושומרת את הזכות להגיב שוב...)