איך הגעתי עד הלום וקצת דברים תיאורטיים, לפני שאגיע לטרק עצמו, מקווה שתהיו איתי....

לפני אי אילו שנים הלכתי מג'ירי לאברסט בייס קמפ. יכול להיות שלא הייתי ממשיך ללכת אחרי זה, אבל מספר חודשים אחר כך מישהו סיפר לי שיש עוד נק' סיום לטרק,

שבוע הליכה מלוקלה. הידיעה הזאת ניקרה לי בראש אבל זה לא התקדם לשום מקום.

עד הקורונה.

בשבילי (כנראה כמו לרבים אחרים) קורונה היתה נק' מפנה מסויימת, והחלטתי שזאת הזדמנות לממש את הרעיון ללכת שוב באיזור האברסט. אחרי הסגר הראשון קניתי נעלים ותרמיל ותכננתי לטוס לנפאל באותו סתיו, אבל בעיה אחת - הנפאלים החליטו לסגור גבולות כצעד מונע קורונה. אבל כבר קניתי נעלים אז צריך להשתמש בהן כראוי, אז הצטרפתי לחוג מטיבי לכת שנחשב לשם דבר בקרב מטיבי הלכת בארץ. כחלק מהאג'נדה של החוג שבילים הם המלצה בלבד ומשתדלים ללכת במקומות שלא הרבה בכלל מכירים (אם אתם רואים קבוצת מטיילים על איזה הר ולא הבנתם מה הם עושים שם...). מאז כבר הלכתי בנפאל את אותו מסלול שהיה לי בראש, וטרקים נוספים באלפים.

במסגרת החוג נחשפתי גם למתח הקיים בין המטיילם בארץ לרשויות המדינה בנוגע לניהול הטבע בארץ (מושג שגור - רט"ג = רשעות הטבע והגנים...). הדבר הוביל לעבודה סמינריונית על המתח הזה, מטיילים, מדינה ושבילים. מדינות שונות משתמשות בהליכת שבילים וסימון שבילים למטרות שונות מעבר להליכה עצמה. בישראל הטיולים משמשים למשל לבניית זהות לאומית ושייכות, מול המעטת חשיבותם והשפעתם של קבוצות אתניות אחרות על המרחב (בדקו בכמה ישובים ערביים עובר שביל ישראל, וכמה אתרים ארכיאולוגיים ערביים מופיעים במפות), בארה"ב זאת דרך להלחם בהגירה בלתי חוקית (אחד הנשיאים אפילו הצהיר על כך!) וכו'. קיים גם מתח בין רצון המדינה לפתח איזור טיול לבין הרצון של המטיילים שתהיה תחזוקה אבל הפיתוח יהיה לא מורגש ולהשאיר כבישים כמה שיותר רחוקים.

ומה עם הליכה? ממליץ לכם לקרוא את ספרה של פרופ' תמר הרמן "שביל ישראל" על הישראליות וטיולים, היא נותנת בספר רקע תרבותי מעניין על התפתחות ההליכה מכזאת תכליתית לגמרי לצורך מסחר וכו'. כשהליכה נחשבת לנחותה (עליה לרגל לדבר קדוש, מנהיגים מובלים על אפיריון, חס וחלילה יגעו בקרקע וילכו!), הליכת מחאה (ויקי קנפו, וצעדות למען החטופים של ימינו), ועד הליכת פנאי.

מכירים את ה שכשלומדים על פיזיולוגיה, פסיכולוגיה וכל מני דברים על התנהגות אנושים פתאום אנחנו בוחנים את זה על עצמינו ומאשרים או פוסלים בעיות של עצמינו? או! פתאום ראיתי שאני מכניס את עצמי למשבצת של מטייל טרקים אופייני. אני הולך בשביל להתנתק מהשגרה, לספוג טבע, בשביל האתגר, פיתוח יתר במסלולים מרתיע אותי, יותר מדי כבישים בסביבת המסלול זה לא לענין, ועדיף ללכת לבד או בקבוצות קטנות (3 אנשים זה מספיק בהחלט).

זה גם העניין שהרתיע אותי בסובב המונבלאן, הוא פשוט עמוס מדי. באנשים. וזה פחות מתאים לי.

עד הקיץ שעבר, או יותר נכון חצי היום האחרון במסלול AV1 VALLE D'AOSTA שמתחיל בDONNAS (מזרחית מהעיר אאוסטה) ומקיף את עמק אאוסטה מצפון ומסתיים בקורמאיור. המסלול "מתאחד" עם סובב המונבלאן בבקתת בונאטי והולכים נגד כיוון התנועה של רוב ההולכים בסובב עד קורמאיור. הנוף של המונבלאן שנגלה אלי, פשוט היה מרשים, שכנע אותי שעל אף כמויות המטיילים שעברתי על פניהם, שווה ללכת את המסלול הזה.