סיכום טיול במזרח טנסי מ- 2019

סיכום קצר של הטיול, מבחינתי.

הטיול הזה הוביל אותי למקומות חדשים במדינות בהן ביקרתי בעבר ולמדינות בהן טרם ביקרתי. המקום היחיד שבו היה זה ביקורי השני הוא Mammoth Cave בקנטאקי, שם ביקרתי לפני 5 שנים במפעם הראשונה.בסך הכל נהגתי קצת מעל 5,000 מיילים בטיול זה, שזה המרחק שיצא לי לנהוג גם בטיולים אחרים באותה מסגרת זמן. המדינות בהן ביקרתי לראשונה הן: מיסיסיפי, אינדיאנה וארקנסו. בטנסי "חרגתי" מאיזור צ'טנוגה- נוקסוויל - גטלינבורג בו ביקרתי יותר מאחת לחלק המרכזי והמערבי של טנסי. בקטנטאקי הגעתי לראשונה ללקסינגטון. בוויסקונסין ביקרתי לראשונה במילווקי, העיר בה העבירה גולדה מאיר את ילדותה. הסתבר לי כי בשנות העשרה שלה היא "ברחה" מהבית לבית אחיה בקולוראדו, ומסתבר שבית זה שרד. בביקור הבא בקולוראדו, צריך יהיה לחפש אותו. במיזורי הגעתי לביקור קצר בסיינט לואיס שעיקרו היה מוניומנט הקשת הגדולה, השער למערב.

ביקרתי בשלושה בתים של פרנק לוייד רייט - Talyesin באיזור בו הוא גדל בוויסקונסין. הוא נמצא ב- Spring Green, בפלורנס, אלאבמה, הבית היחיד שלו באיזור. בית שתוכנן לטובת זוגות צעירים ומחירו היה יקר ממחיר בתים אחרים באזור, אסל לא בסדרי גודל. הבית השלישי הוא במקור מניו ג'רזי, אבל הועבר למוזיאון Crystal Bridge בצפון מערב ארקנסו, בעיר Bentonville. אגב, המוזיאון עצמו והמתחם שלו תוכננו בידי האדריכל משה ספדיה, יליד חיפה.

חציתי את טנסי ומיסיסיפי (וגם קטע קטן מאלבמה) בכביש Natchez Trace Parkway שבניהול שירות הפרקים הלאומיים. עברתי בעיר הולדתו של אלביס, Tupelo, וגם בעיר מגוריו, ממפיס. עברתי באיזור הדלתא של המיסיסיפי, מולדת הבלוז.

מזג האויר האיר לי פנים. פרט ליום גשום וסוער בו ביקרתי בממפיס, ולעוד קצת גשם, בעיקר בלילה, היו לי ימים ללא גשם וברובם ימים שמשיים ודי חמים. לא התקרבתי לשימוש בבגדי ואביזרי חורף שהבאתי איתי.

הסיכום שכתבתי הוא קודם כל בשבילי, על מנת לזכור מה עברתי בטיול, למשל כשאסדר את התמונות. אם מישהו ימצא בו תועלת, מה טוב.

הכתיבה של הודעות בפורום כאשר נמצאים מחוץ לישראל הופכת קשה משנה לשנה. הפעם נאלצתי בכל פעם להתנתק מאתר למטייל ולהתחבר אליו מחדש על מנת שאוכל לכתוב את ההודעה. לפעמים הניתוק הלא רשמי קרה באמצע כתיבת הודעה. לקחתי את מה שכתבתי ל- clipboard, התנתקתי והתחברתי מחדש, ואז הכנסתי את תוכן ה- clipboard לתגובה החדשה. אני מבין את הצורך להגן על אתר למטייל, אבל הגענו למצב של פגיעה בשימושיות של האתר כאשר נמצאים בחו"ל.

דורון,

היה לי מעניין לעקוב אחרי המסע שלך. למדתי על מקומות שברובם לא ביקרתי ועל חלקם אף לא שמעתי.

תודה רבה

דורון ידיד יקר

תודה על עוד דיווח ממחוזות ביבשת, שהם לא ברשימות הקבועות לתיור.

סגנון הביקורים בהם הם ייחודים ,ושלך בלבד!!, אך לבטח יהיו לעזר לאלו שירצו לשנות מהמסלולים הידועים.

בברכה.

מוני

הטיסות חזרה היו במתכונת דומה לזאת בדרך הלוך. טסתי במחלקת עסקים של KLM (מטוס 787-10, עם כסא די דומה לזה ביונייטד. שירות מעולה של הצוות) לאמסטרדם ונחתתי בסביבות 7 בבוקר של יום שלישי. השארתי את המזוודות במלון הילטון של שדה התעופה בו לנתי גם בתחילת הטיול, ונסעתי לבקר ב- Utrecht. גם זו עיר בהולנד שבה זה ביקורי הראשון. מדובר בכחצי שעה נסיעה ברכבת מ- Schiphol. העיר המרכזית בהולנד לפני שאמסטרדם הפכה להיות העיר המרכזית. היא הוקמה על ידי הרומאים שבנו מאחז גבול על הריין. לאחר מכן היא הפגה להיות מושב ההגמון ונבנו בה קתדרלות. כשהראשונה נהרסה, הוקמה הנוכחית. גם זו נהרסה בסופה חזקה מאד, והיות ולא היה להם כסף, היא עמדה בהריסותיה כ- 150 שנה עד שתוקנו כל הנזקים. ביקרתי בחפירות שעשו מתחת לכיכר domplein בה גם עומדת הקתדרלה, וגם במוזיאון הרכבות (Utrecht היא אחת מצמתי הרכבות של הולנד). וכמובן שגם טיילתי ברחובות העיר, ביניהם אלו שליד תעלותיה. בעיר שוכנת האוניברסיטה הגדולה בהולנד.

ביום רביעי בבוקר יצאתי מהמלון והלכתי לשדה התעופה עצמו, שם עליתי לטיסת אל על לארץ. הגעתי הביתה בערב וכך הסתיים לו הטיול.

זהו יום הטיול האחרון. מחר אני מחזיר את הרכב וטס לאירופה בדרך לארץ.

היום הוקדש לביקור בעיר סיינט לואיס. זה הביקור הראשון שלי בעיר זו. כמובן שהפארק הלאומי Gateway Arch, המונומנט שהוא סימלה של העיר, עומד במרכז הביקור. לדבריהם, גובהה של הקשת גבוה מכל מונומנט אחר בעולם, למעט מגדל אייפל, שהוא גבוה יותר.

הביקור התחיל במציאת חניון לרכב. אמנם יום ראשון והחניה ברחוב היא ללא כסף, אבל בחרתי בכל זאת להכנס לחניון (גראז') מתוך דאגה שהרכב לא יפרץ. דאגה שאולי היא מוגזמת, אבל בכל זאת. הגראז' בו בחרתי לא רחוק מה- Gateway Arch. הוא היה ממש ריק. רק מספר מכוניות חנו בו היום. התענוג עולה $1 לכל 20 דקות. מחיר לא נוראי.

ב- Gateway Arch יש מספר אטרקציות שנמכרות לציבור (ההפעלה על ידי חברות חיצוניות), כשהמשמעותית ביותר, זו בה בחרתי, היא עליה לראש הקשת. ברגע שרוכשים את הכרטיס מקבלים שעה שבה ניתן לעלות למעלה. העליה היא בשרשרת קרונות, כשכל קרון מכיל 5 כסאות. סה"כ 40 אנשים יכולים לעלות בכל אחד מהצדדים של הקשת (הדרומי והצפוני). היות והייתי בודד, קיבלתי כרטיס ל- 10 דקות לאחר הרכישה. "סופחתי" למשפחה של שלושה (זוג + ילדה). הקרון קטן וצפוף. לא מתאים לאנשים גבוהים. למעלה, קיבלנו 10 דקות שבהן יכולנו לצלם את הנוף מהצד של העיר ומהצד השני (נהר המיסיסיפי ומדינת אילינוי בצד השני שלו).

אגב, על מנת לרדת למוזיאון ולעלות לראש הקשת עוברים בידוק בטחוני דומה לשדה התעופה (מלבד הורדת הנעליים, שעדיין נדרשת בארה"ב). המוזיאון מתאר את ההתפשטות של ארה"ב מערבה מזמנו של ג'פרסון ועד לסיומה. באתר יש גם מסעדה של מזון מהיר בה אכלתי צהריים. אגב, לאחר היום הרטוב של אתמול, קיבלתי היום יום שימשי וטמפרטורה נוחה.

לאחר סיום הביקור, התיעצתי עם העובדת בדוכן התיירות העירוני שנמצא במתחם הקשת. יצאתי החוצה ופניתי לכוון הקתדרלה הישנה. זו קתדרלה עוד מימי הצרפתים. ניתן היה להכנס ולראותה מבפנים. לאחר מכן הלכתי לכוון המיסיסיפי, כאשר יש שורת מדרגות בה ניתן לרדת מהפארק שבו נמצאת הקשת לאיזור הנהר עצמו. על המדרגות ישב אדם, ניגן בגיטרה ושר. למטה, היה קבוצה של אפריקאים אמריקאניים שתרגלה ריקוד. ברחוב למטה היו גם כרכרות עם סוס שהמתינו למי שיחפוץ בסיור.

לאחר מכן, המשכתי לכוון השני, מתרחק מהנהר. יש שורה של גינות שמתחילה בקשת וממשיכה מאות מטרים החוצה. אחד מהם הוא גן פסלים. מאוחר יותר, ליד עיריית סיינט לואיס (הממוקמת בבניין במראה אירופאי קלאסי), יש גן זיכרון לתושבי העיר שמתו בשירותם הצבאי. ליד פארק זה יש מוזיאון זיכרון המדבר על השתתפותם של תושבי העיר ושל אנשי מיזורי במלחמות השונות בהן היתה מעורבת ארה"ב, מתחילתה ועד לימינו. כמו כן, היתה שם גם תערוכה מתחלפת שעסקה ב- Ghost Army, יחידה של הצבא האמריקאני שעסקה בהטעיית האויב.

בתום הביקור, נאלצתי לחזור לרכב ולנסוע למלון האחרון בו אלון בארה"ב. מלון זה נמצא בעיר Bloomington באילינוי, מרחק של יותר משעתיים נסיעה מסיינט לואיס ובערך בחצי הדרך לשדה התעופה של שיקאגו, אליו אני צריך להגיע מחר בצהריים. הלינה במלון Hampton Inn Bloomington West.

Bentonville שוכנת בהרי האוזרק והמתחם משתלב בטבע. הוא כולל גם שבילי הליכה וגם בנין של שיכון למשפחה של פרנק לויד רייט שהועבר מניו ג'רזי לשטח המוזיאון.

למרות התחזית שחזתה עננות ללא גשם, גשם ירד. גשם קל, על הסגנון האירופאי, אבל שוטף. לכן, צימצמתי את ההליכה בשבילים בחוץ. בסביבות 13:00 יצאתי משם. המשך היום היה נסיעה לסיינט לואיס, שם אני מתכנן לבקר מחר. רוב הנסיעה היתה בגשם קל או ללא גשם, אבל המגבים עובדים בגלל הלכלוך שהמכוניות האחרות מתיזות. הדרך עברה כולה בכבישי אינטרסטייט:

I-49 צפון -> I-44 מזרח -> I-270 דרום -> I55 דרום. שני המקטעים האחרונים היו כבר באיזור סיינט לואיס והיו קצרים. הנסיעה היתה ארוכה ומתישה. הגעתי למלון ב- 18:30 (החלק האחרון בחושך ובגשם). המסלול עובר בהרי האוזרק, כלומר ירידות ועליות וסיבובים. במהלך הנסיעה עברנו על פני אתר תאונה ב- I-44. לדעתי, תאונה עם נפגעים ואולי הרוגים, כאשר בעצם נתיב אחד נסגר כי היו שם צוותי חירום.

הלינה בהמפטון אין ליד I-55.

לאחר היציאה מהמלון פניתי למתחם Crystal Bridge ב- Bentonville. זהו מוזיאון לאמנות אמריקאנית הממוקם במתחם שתוכנן על ידי משה ספדיה. המימון להקמה ולתפעול המוזיאון ניתן על ידי וולמארט. מסתבר שהחנות הראשונה של וולמארט נפתחה ב- Rogers, ארקנסו. אינני יודע אם המשפחה משם, אבל העסק התחיל שם. הכניסה למוזיאון ללא תשלום. תשלום נקבע עבור כניסה לתערוכות משתנות או עבור סיורים מאורגנים מסוימים. המוזיאון איננו גדול מבחינת כמות העבודות המוצגות. היום עובדים על הרחבת המוזיאון. יש פעילות בניה ליד המתחם הקיים, שתיצר תוספת שתתחבר למתחם הקיים.

Bentonville שוכנת בהרי האוזרק והמתחם משתלב בטבע.

זה היה יום בעיקר של נסיעות. נסעתי מליטל רוק לכוון Rogers, שנמצאת בצפון מערב ארקנסו. הדרך היתה בעיקר על I-40. הייתי צריך לעבור ל- I-49 כ- 8 מיילים לפני גבול ארקנסו-אוקלהומה. במקום זה, במשכתי עד לאוקלהומה וגם נכנסתי פנימה כ- 10 מיילים ("נגעתי" באוקלהומה). לאחר תדלוק הרכב (המחירים כמו בארקנסו), חזרתי לארקנסו ופניתי לכוון Fort Smith הנמצאת על הגבול עם אוקלהומה. בעיר יש פארק לאומי היסטורי המספר על תולדות Fort Smith. מתחם צבאי הוקם שם לאחר רכישת לואיזיאנה וסקר של האיזור. לאחר מכן, העבירו לשם את האינדיאנים (trail of tears) בשנות ה- 30 של המאה ה- 19. מדובר בצ'רוקי מצפון קרולינה וטנסי, את הסמינולה מפלורידה, את ה- צ'יקטו וצ'יקסו מאלבמה וממיסיסיפי, את ה- Osage ועוד. עם ההעברה, התחילו שם מריבות בין שבטים והצבא התערב על מנת להשקיט. השטח שם היתה טריטוריה אינדיאנית והם ניהלו את חייהם. עם הזמן, התחילו להגיע לשם לבנים והם ניצלו את המצב שהשטח לא היה בשליטת ארה"ב והיה שם הרבה פשע. בזמן מלחמת האזרחים, Fort Smith עבר לקונפדרציה למשך כשנתיים, עד שעבר חזרה לארה"ב בשנת 1863. לאחר המלחמה, ולקראת הפיכתה של אוקלהומה לטריטוריה ולמדינה אחר כך, התחילו לעשות שם סדר. הסדרה law men: Bass Reeves מספרת על השופט שישב ב- Fort Smith ושפט את הפושעים ועל המרשלים (כמו Bass Reeves) שהביאו אותם לדין (תמורת תשלום, כמובן). הסדרה מתבססת על ההיסטוריה, אם כי זה לא אומר שהעלילה באמת קרתה.

מפורט סמית חזרתי מזרחה למפגש של I-40 עם I-49 והמשכתי למלון. Homewood Suites ב- Rogers.

קשה להאמין שכבר אני נמצא חודש בארצות הברית. הטיול הזה מתקרב לקיצו. נותרו לי שלושה וחצי ימים. הבוקר הארכתי את השהות במלון בלילה נוסף. מהמלון נסעתי לקפיטול של ארקנסו. לקח קצת זמן למצוא חניה, אבל מצאתי מגרש חניה לרשות הציבור. לא רציתי להמתין לסיור המודרך, אז קיבלתי חוברת קטנה ממשרד המבקרים והעובדת במקום נתנה לי טיפים לגבי הביקור. היום נערך טקס בקפיטול, בו נתנו שלטים (כדי שישימו אותם בכניסה לחווה, אני מניח) של Century Farm לכל משפחה שברשותה חווה שקיימת כבר 100 שנים. אני לא יודע כמה כאלו חוות יש, אבל הגיעו לא מעט אנשים לטקס. הטקס נערך ב- Rotunda בקומה השניה. בגלל הטקס, חדר קבלת הפנים של המושלת היה פתוח ויכולתי להציץ בו. לאחר מכן, על פי העצה שקיבלתי, הלכתי לבקר במשרד האוצר של ארקנסו (ה- Treasury). אחד העובדים לקח אותי לכספת, ואף צילם אותי עם ערימת שטרות ששווים 600,000 דולאר. זה בהחלט כבד. שוקל כמה ק"ג. הכספת פה וגם במדינות אחרות נבנו כאשר התשלומים היו בעיקר במזומן. כמובן שהיום כמעט הכל עובד דיגיטלית. המשרד של ה- treasury עוסק בהנהלת החשבונות של המדינה. בתום הסיור, ובמקרה, היה לי הכבוד לפגוש את שר האוצר (ה- treasurer) ואת ראש המטה שלו. הוא סיפר שביקר בישראל עם המושל לשעבר, מייק הקאבי והיה בארץ מספר פעמים. כמובן שהוא בירך אותי בברוך הבא לארקנסו. ביציאה, העובד שהדריך אותי טבע את החותם של האוצר על החוברת הדרכה שקיבלתי וגם נתן לי מזכרת. משם עליתי קומה. בקומה השלישית יושבים בית הנבחרים והסנאט. גם בית המשפט העליון שכן בו, אבל בינתיים עבר למשכן משל עצמו. החדר שוחזר לצורתו כבית משפט, אבל היום הוא משמש ועדות של הסנאט.

מקומה זו יכולתי גם להשקיף על הטקס. המושלת נאמה בטקס. המושלת היא הבת של המושל לשעבר מייק הקאבי אותו הזכרתי קודם. נראה שזה עסק משפחתי אצלם. סיימתי את הסיור בבית הנבחרים ובסנאט עליהם ניתן להשקיף מהגלריות בקומה 4.

סך הכל, הבניין צנוע יחסית מבחינת עיצוב הפנים. פחות מקושט מקפיטולים אחרים שראיתי. גם מבחוץ הוא נראה די סטנדרטי.

לקח לי קצת זמן להזכר איפה הרכב נמצא ויצאתי ליעד הבא, הפארק הלאומי Hot Springs המצוי בעיר ששמה כשם הפארק.

מסתבר שזהו הפארק הלאומי הראשון של ארה"ב, אלא שכאשר הקצו את האדמות לפארק ב- 1832, לא היה עדיין משרד הפנים האמריקאני, וכמובן שלא שירות הפארקים הלאומיים, שרק הוקם ב- 1916 (אם אני זוכר נכון את מה שהריינג'רית אמרה לי). לאחר רכישת לואיזיאנה מהצרפתים (1803), והסיור שעשו Lewis ו- Clark, הגיעה השמועה לוושינגטון על המצאות המעינות החמים במקום ויוחסו להם ערכים רפואיים. נשלחה משלחת שתחקור את העניין עם מדענים מאותה התקופה. הם אימתו את השמועה. בסופו של דבר, ב- 1832 נשמרה האדמה שנקראה Hot Springs Reserve. סיפור המעיינות החמים הופץ לציבור בעיתונות, ואז הגיעו לשם אנשים לראות במה מדובר. זה היה די קשה באותם הימים וגם לא היו שם תשתיות. יזמים הקימו שורה של בתי מרחץ שמשתמשים במים מהמעיינות החמים ולידם הוקמה עיר, שתספק שירותים למי שמגיע לרחוץ במעינות (מלונות, מסעדות וכו'). אף אחד מהממשל הפדרלי לא ניהל את ה- Hot Springs Reserve או הלך לבדוק מה קורה שם. זה קרה עשרות שנים אחר כך. כאשר הוקם שירות הפארקים הלאומיים (שבהתחלה נקרא שירות הפארקים הלאומיים וה- Hot Springs Reserve) בא לראות מה המצב ב- Hot Springs ומצא שנבנתה תשתית ליד המעיינות שמשרתת את הציבור והוא לא צריך להשקיע בכך כסף. עם השנים, ירד מספר המבקרים ובתי מרחץ נסגרו ומצבם הורע. שירות הפארקים הלאומיים שקל להרוס את בתי המרחץ כדי לחזר למצב ההתחלתי. לאחר שיקול נוסף, הוא קנה את בתי המרחץ. אגב, ה- Hot Springs Reserve הפך להיות פארק לאומי רשמי בשנות ה- 30 של המאה הקודמת. חלק מבתי המרחץ משמשים ישירות את הפארק (מרכז מבקרים, מבנה אדמיניסטרציה וכו') וחלקם מושכרים לעסקים העובדים מהם, לרבות שני בתי מרחץ שמציעים טיפולי ספא, מסעדה ועוד. בתי המרחץ היו ממוקמים אחד ליד השני והם נקראים היום Bath House Raw.

מלבדם, הפארק כולל שלושה הרים לידם. בביקור נסעתי ב- scenic drive בהרים האלו. יש תצפיות על הסביבה. יש גם מגדל תצפית שהחלטתי לא לעלות עליו.

לקראת 5 התחליתי בנסיעה חזרה לליטל רוק. מדובר בכשעה נסיעה לכל כוון. אגב, מי המעיינות החמים ראויים לשתיה (בסיור שעשיתי עם הריינג'רית היא נתנה לנו לטעום את המים) והם עשירים במינרלים.

מחר אני נוסע לצפון מערב ארקנסו ומשם אמשיך לכוון שיקגו.

מעניין אם במוזיאון של כבוד הנשיא בדימוס ביל קלינטון יש איזכור לאחת, מוניקה לוינסקי

היום הוקדש לעיר Little Rock. היות ולקחתי מלון בעיר עצמה, העברתי את היום בהליכה בעיר. היעד הראשון היה ה- River Front Park, שמרוחק כמה מאות מטרים מהמלון. הפארק הוא לאורך נהר ארקנסו. מהפארק יוצא גשר לחלק הצפוני של העיר, ששמו Junction Bridge. זה היה העשר הראשון בעיר. ב- 2008 הוא הוסב להיות גשר להולכי רגל בלבד. העליה על הגשר כרוכה בטיפוס על מדרגות של מספר קומות. החלק הראשון גבוה. אחר כך, יורדים קומה או שתיים וישנו החלק השני של הגשר שממשיך עד הצד הצפוני. אני לא הלכתי איתו עד הסוף. כשהגעתי לאיזור הצד השני, חזרתי חזרה. הפארק, ביום עבודה רגיל, היה ריק מלבד אדם אחד או קבוצה (2 או יותר) קטנה פה ושם. משם, התחלתי לקחת את ה- River Walk לכוון המרכז הנשיאותי של קלינטון. כזכור, ביל קלינטון יליד ארקנסו שגם שימש כמושל ארקנזו עד שנבחר לנשיאות ארה"ב. לאחר פרישתו הוא הקים את הספריה הנשיאותית שלו ב- Little Rock, שהיא גם מוזיאון עליו ובעיקר על נשיאותו. יש תיאור של כל מה שהוא עשה בתקופת נשיאותו (וזה הרבה. מדובר ב- 8 שנים). הוא גם פתח שם בית ספר גבוה (אוניברסיטאי) לתחום מדיניות ציבורית, שנמצא בבניין אחר במרכז הנשיאותי.

הביקור לקח זמן וגם אכלתי במסעדה (ששמה 42 כי קלינטון היה הנשיא ה- 43 של ארה"ב) שבמקום.

לאחר סיום הביקור, יצאתי וחזרתי למרכז העיר ברחוב שממש מגיע לספריה של קלינטון ושמו. כן. Clinton Avenue. זה השם שלו לאורך מרחק מסוים, ואחר כך עוברים לשם Markham (שזה היה כנראה השם המקורי של הרחוב). עם רחוב זה הגעתי ל- old state house museum. ה- state house הראשון של ארקנסו - התחילה בנייתו עוד בתקופה שארקנסו היתה טריטוריה. עם השנים הוא שופץ והוגדל. בשנת 1911, הפעילות עברה לבנין הקפיטול הנוכחי של ארקנסו. המחוקקים רצו להרוס את הבניין הישן, אבל היו שרצו לשמרו והם הצליחו. היום זהו מוזיאון של המדינה. הוא כולל תצוגות שונות. הראשונה דנה בבניין עצמו, בנייתו, מה שעבר עליו וכו'. מלבד זה, יש תצוגות על המושלים, נשות המושלים (שמלות ההכתרה שהן לבשו) ואפילו תצוגה על המוזיקאים שהופיעו בעיר וגם על בית המשפט העליון של ארקנסו, שבמקור ישב בבניין.

לאחר סיום הביקור, חזרתי למלון.

היום הזה הוקדש לממפיס. אגב, העיר הזאת נחשבת המסוכנת ביותר בארה"ב מבחינת פשע, ולכן גם היססתי אם לבקר בה. בסוף החלטתי על ביקור מוגבל וגם לנתי מחוץ לעיר. היום היה יום גשום. ציפיתי שהגשם יתחיל בצהריים, אבל הופתעתי לרעה. כבר בבוקר היה קצת גשם ליד המלון. אני בחרתי להכניס את הרכב לגרז' למשך כלל שהותי בעיר ולהסתובב ברגל. זו לא היתה ההחלטה הטובה ביותר, אבל אני אומר את זה בדיעבד. החניון שם השארתי את הרכב הוא ברחוב Beale מספר 60. החניון היה די ריק. התשלום נדרש מראש, כאשר צריך להחליט מראש על הזמן עליו משלמים. שילמתי על 8 שעות, כשהאפשרות המעט זולה יותר היא 6 שעות. בפועל נשארתי שם מעל 6 שעות.

הביקור בעיר התחיל ב- Sun Studios. כאמור, הלכתי לשם ברגל מהחניון. הסתבר לי שהמקום מרוחק, והייתי צריך ללכת קרוב לחצי שעה לשם. גשם התחיל לרדת. בהתחלה חלש, אבל די מהר הוא הפך לגשם חזק שלווה גם ברוח. המטריה שהיתה לי לא עזרה דיה, מה גם שהייתי צריך לסגור אותה חלק מהזמן בגלל הרוח. הגעתי ל- Sun Studios עם מכנסיים וגרביים רטובים. היות ומדובר במכנסי מטיילים, הם התיבשו עם הזמן. הסיור היה מעניין ועסק בהיסטוריה של האולפנים. הם הוקמו על ידי אדם בשם סם פיליפס שעבד ב- RCA והיה מתוסכל שהמוסיקה שהוא אהב, זו שנוגנה ברחוב Beale לא הוקלטה. הוא פתח עסק של הקלטות Memphis Recording Service בשיתוף עם אשתו, שהתמצאה בתחום, והציע לכל מי שרצה שירותי הקלטה. לא דובר רק על מוזיקאים, אלא גם באירועים משפחתיים ועוד. מוזיקאים היו עושים את ההקלטה אצלו ומשלמים לו על השירות הזה והולכים לחברות תקליטים שהיו מוציאות את התקליטים. הן היו גורפות את רוב הרווחים. לכן, בשלב מסוים הוא הקים חברת תקליטים, Sun Records והרחיב את הפעילות שלו גם ליצור של תקליטים. אמנים ידועים עברו תחת ידיו כמו Jerry Lee Lewis, אלביס פרסלי, ג'וני קש ועוד. את אלביס הוא לא אהב, אבל אשתו שכנעה אותו והוא החתים אותו. לאחר שראה שהוא הופך להיות מאד פופולארי, הוא מכר את החוזה שלו ל- RCA כי הוא לא יכל לטפל בכוכבים גדולים (מבחינת המשאבים שלו).

בתום הסיור חזרתי לרכב. שוב, ההליכה בתחילה ללא גשם, אבל הוא התחיל והתחזק בזמן ההליכה. ברכב, החלפתי גרביים ונעליים וגם לבשתי מכנסי סערה. בשלב זה הלכתי ברגל לרחוב Beale כדי לראות במה מדובר. יש שם 4 בלוקים עם ברים ומסעדות שאחה"צ ובערב יש הופעות חיות. בסוף הטיול שמעתי במועשון של B.B.King להקה שעשתה cover לשיר של ג'רי לי לואיס, Great Balls Of Fire. בכל אופן, כשהגעתי לשם בצהריים, המקום היה מת. משם החלטתי ללכת למקום בו נרצח מרטין לותר קינג. הוא נרצח מחוץ לחדרו במוטל בו שכן בזמן ביקורו בממספיס. היום בצמוד למוטל נמצא מוזיאון זכויות האדם הלאומי. המוזיאון סגור בימי שלישי, כך שהסתפקתי בצילום של המוטל. ליד המוזיאון ישבה אישה שחורה מבוגרת שמוחה על הקמת המוזיאון שם. שמה ז'קלין סמית, אם הבנתי נכון. היא אומרת שהמוטל צריך לשמש את התושבים העניים וחסרי הבית של ממפיס במקום להיות מוזיאון. היא התלוננה על תוכנית של 55 מיליון דולר להרחבת המוזיאון על מנת שגם יכלול את המבנה ממנו ג'יימס ארל ריי ירה במרטין לותר קינג. היא אמרה שממפיס מאד עניה ויש בה הרבה מאד עניים, מה שמוביל לפשע אלים. היא סיפרה על כך שבאיזור הותקפו ונורו אנשים לבנים, תיירים, לצורך שוד, בתקופה האחרונה. בכל אופן, נפרדתי ממנה וחזרתי לאיזור של רחוב Beale ונכנסתי לביקור במוזיאון ה- Rock'n'Soul שעוסק בהיסטוריה של המוזיקה שבאה מהדלתא של המיסיסיפי ובעצם בהיסטוריה של Stax Records, חברת תקליטים שהוקמה על ידי זוג לבנים ושהיתה גורם משמעותי במוזיקה בממפיס. גם להם רשימה מכובדת של כוכבים שעברו דרכם.

עם תום הביקור במוזיאון חזרתי לרכב ונסעתי ליד הבא, Little Rock. אני לן שם ב- Homewood Suites Downtown.

הטיול מתקרב לסופו. זהו השבוע האחרון. רוב היום ביליתי בנסיעות. יצאתי מג'קסון בבוקר לכוון קלרסדייל שנמצא בדלתא של מיסיסיפי. תמיד חשבתי שהדלתא של נהר נמצאת בסמוך לשפך שלו, וזה לא המצב במדינת מיסיסיפי. יתכן ולא הבנתי נכון את המונח "דלתא", שלדעתי נקבע על סמך הצורה של הדלתא שדומה לסימן של האות היוונית דלתא (משולש). בכל אופן, המונח דלתא כפי שהוסבר לי מתיחס לשטח שהיה מוצף תדירות על ידיד נהר המיסיסיפי. בעצם מדובר בחלק גדול ממערבה של מדינת מיסיסיפי. זהו האיזור בו נולדה מוזיקת הבלוז ומבצעיה המפורסמים: ג'וני לי הוקר, בי.בי.קינג, מאדי ווטרס, סם קוק ועוד רבים וטובים שאת שמם לא היכרתי קודם. חלקם עבר לעיר הגדולה ממפיס כדי להופיע שם במועדונים ברחוב Beale. רבים מהם עברו אחר כך לשיקאגו, שגם כן מוכרת כמקום של מוזיקת בלוז.

כפי שציינתי חלק מהאמנים נולדו בקלארקסדייל או לא רחוק ממנה. ביניהם מאדי ווטרס ואייק טרנר (בעלה לשעבר של טינה טרנר. שניהם ז"ל היום). בעיר יש מוזיאון המוקדש לדלתא בלוז. בעצם, זה מה שעשיתי שם. משם המשכתי לנקודת הלינה ליד ממפיס (בצד של ארקנסו).

ביתיים, היום יצא רע. גם חטפתי בעיות בטן כנראה מארוחת הצהריים (מקווה שיעבור עד מחר) ויותר חמור, השמשה הקדמית של הרכב נסדקה. אמנם רכשתי בארץ את חבילת הביטוח שמכסה נזקים כאלו (כלומר, אני אצטרך לשלם ולהגיש תביעה). זה פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה. זה קרה בכביש שהיה בעבודה (כביש 61 לכוון צפון במיסיסיפי, לא רחוק מעיר בשם Tunica, והיה loose gravel. רכב שנסע בנתיב ליד, כנראה שהטיח בשמשה אבנים שגרמו לנזק. כנראה יחייב לדבר עם חברת ההשכרה בבוקר. לא יודע אם הסדק מחייב החלפת רכב או שאפשר להמשיך איתו עד לזמן ההחזרה בעוד שבוע. הסדק באורך של כ- 35 ס"מ בצד הנהג למטה.

הלינה ליד ממפיס בעירה בשם Marion בארקנסו.

זהו בית הכנסת (temple) ב- Natchez

שרידי ה- ironclad Cairo בויקסבורג. האניה היחידה מסוגה ששרידיה נמצאים. זו אנית מלחמה של צבא ארה"ב במלחמת האזרחים העשויה מעץ כשעל דפנותיה שמו שיריון והיא התאימה לשייט בנהרות (כמו המיסיסיפי או הקמברלנד).

מוזיאון הקפיטול הישן בג'קסון.

לסיכום המלון אומר שהמיטה היתה נוחה וישנתי בסדר גמור. התעוררתי ברבע לחמש על פי שעון החורף.נשארתי במיטה וניסיתי לישון עוד קצת ובסוף קמתי כרגיל. ארוחת הבוקר היתה גם היא בסדר גמור. הצ'ק אאוט היה מבלי שקיבלתי קבלה משום שהמחשב שלהם עדין למטה. מקוה שהעסק יסתיים ללא בעיות (עבורי). הבוקר הוקדש לעיר Natchez. היום יום ראשון, כך שהעיר די ישנונית בבוקר ואנשים הולכים לכנסיות, מי לקתדרלה הקתולית ומי לכנסיה פרוטסטנטית מסוג כזה או אחר. טיילתי קצת במרכז העיר ואחר כך עברתי לפארק הלאומי ההיסטורי Natchez. הפארק מורכב מארבעה אתרים: Fort Rosalie. שרידי ה- Fort שבעצם היה הבסיס לעיר. הוא עבר ידיים בין צרפת, ספרד ואנגליה והוקם מספר פעמים. היום רואים רק תלוליות עפר.

האתר השני הוא הבית של עבד משוחרר שפתח מספרות, עשה כסף ואף קנה עבדים משל עצמו. האתר השלישי הוא Melrose. זוהי האחוזה (בית וגנים) של משפחה מכובדת שגם היו לה מטעי כותנה במקומות שונים (אחרים. לא ליד האחוזה). לא ביקרתי בבית (סיור מאורגן בלבד) משום חוסר זמן והסתפקתי בגנים. האתר האחרון הוא המקום בו היה שוק עבדים. מהשוק לא נשאר דבר. רק המיקום מצוין.

אגב, הזמן הביקור במרכז העיר ראיתי אדם לבוש קצת מוזר עובד עם מכסחת דשא ליד הכלא המחוזי (county jail), שם גם משרד השריף. אחרי כן, ראיתי עוד אנשים לבושים כמוהו שעובדים גם הם באיזור קצת אחר ואיש שנראה כמו איש חוק שכנראה מפקח עליהם. אני חושב שהם אסירים מהכלא שנתנו להם עבודה לעשות. הבגד היה מוזר. חולצה כתומה ומכנסים עם פסים שחורים. ועוד דבר, ראיתי שם גם בית כנסת רפורמי עתיק (Temple).

בסביבות השעה 13:00 חזרתי ל- Natchez Trace Parkway לנסיעה בחלק האחרון (מדרום לצפון) שבסופו חזרתי לג'קסון. את החלק האחרון כבר עשיתי בדמדומים, שכן שעון החורף חזר ואיתו חושך בשעה מוקדמת. המלון בו אני לן הוא ה- Homewood Suites בו לנתי ביום חמישי הקודם. מחר היום האחרון שלי במיסיסיפי. אני מתחיל את החזרה צפונה לשיקגו (בעצם התחלתי אותה היום). כוונתי לעבור בארקנסו ובמיזורי בדרך לשיקאגו.

היום הוקדש ברובו לפארק הצבאי הלאומי בויקסבורג. בתחילת 1863, צבא האיחוד שלט על כל נהר המיסיסיפי פרט לקטע קטן שהיה בשליטת הקונפדרציה. גבולו הצפוני היה ויקסבורג (מיסיסיפי) והדרומי פורט הדסון (לואיזיאנה). בשלמת ההשתלטות על נהר המיסיסיפי לכל אורכו תגרום לניתוק בין החלק מהערבי של הקונפדרציה (טקסס, לואיזיאנה וארקנסו) מהחלק המזרחי ותמנע העברת סחורות חיוניות מזרחה. בעיקר מדובר בתוצרת חקלאית ובנשק ותחמושת. המשימה הוטלה על הגנרל גרנט. הוא לא הצליח לכבוש את ויקסבורג בגלל הביצורים החזקים שלה. בסוף הוא הטיל מצור על כוחות הקונפדרציה בעיר ובסביבותיה. לאחר מספר שבועות, לא היתה אפשרות לכוחות הקונפדרציה אלא להכנע. הצערכה על ויקסבורג היתה מהמסובכות והקטלניות ביותר במלחמת האזרחים. כמות הקורבנות זעזעה את האנשים. עד אז לא היו קרבות עם כל כך רבים שמתו.

מענין היה לראות שלאתר זה, בניגוד לאחרים בהם ביקרתי קודם, מושך הרבה מבקרים בינלאומיים. אני ראיתי צרפתים, אוסטרלים וצ'כים. גם כמות המבקרים האמריקאנים די גדולה, יחסית.

לאחר סיום הביקור, חציתי את המיסיסיפי ללואיזיאנה למרחק קצר. רציתי להגיע ל- Welcome Center שלהם, אלא שכל ה- rest area היה סגור וחזרתי למיסיסיפי. מבחינה טופוגרפית, מדובר בשני איזורין שונים לגמרי. בלואיזיאנה הנוף שטוח לחלוטין. האיזור הוא חקלאי. במיסיסיפי, האיזור הוא גבעתי, לרבות העיר ויקסבורג עצמה. משם, המשכתי לסיור קצר במרכז ויקסבורג. נחמד. לאחר מכן, יצאתי לנסיעה של כ- 65 מיילים ל- Natchez. הלינה בבסט ווסטרן. החדר מאד מיושן. מקווה שהמיטה תהיה נוחה מספיק.

אגב, הלילה מזיזים את השעון בארה"ב לשעון חורף.

הגשם פסק בבוקר לפני שיצאתי את המלון. היום היה מעונן, אך ללא גשם. נראה שזה ימשיך להיות מזג האויר בימים הקרובים. היום הוקדש לעיר ג'קסון, בירת מיסיסיפי. התחלתי במוזיאון בית הקפיטול הישן. זה לא ממש מוזיאון במובן המוכר. מדובר בבית הקפיטול הישן, שנבנה בערך באמצע המאה ה- 19 ושימש עד למעבר לבניין הקפיטול הנוכחי ב- 1903. החלק המוזיאוני מדבר על ההיסטוריה ועל המערכת השלטונית במדינה. הביקור ערך פחות משעה. משם המשכתי לשני המוזיאונים הסמוכים, המוזיאון להיסטוריה של מיסיסיפי ולידו מוזיאון זכויות האדם של מיסיסיפי, שמתרכז בהיסטוריה של השחורים במיסיסיפי ובמאבק של השחורים לזכויות אדם ולשוויון בינם לבין הלבנים (ביטול ההפרדה הגזעית וכו'). 

מה שעורר את המאבק במיסיסיפי היה הרצח של ילד שחור בין 14 שחשדו בו שהוא שרק לאשה לבנה. הוא כמובן לא עשה כלום, אבל רצחו אותו. הרוצחים זוכו במשפט, וזה גרם להתעוררות ולהדים בכל ארה"ב.

מעניין שבתחילת ארה"ב, אלבמה ומיסיסיפי היו הספר. הםממשל עודד את התישבות של לבנים באיזור זה ולשם כך השיג אדמות על חתימת הסכמים עם האינדיאנים שהיו שם. בעיקר שלושת השבטים: Cherokee, Chicktaw ו- צ'יקסי. בסוף, אנדרו ג'קסון כנשיא יזם חוק לסילוק האינדיאנים ולהעברת (מי שנשאר) לאוקלהומה. המסע שלהם היה קשה וגם גבה קורבנות. מיעוט נשאר ולא עבר לאוקלהומה. למסלול של המעבר קוראים trail of tears. במיסיסיפי גידלו בהתחלה טבק ואינדיגו (בשביל הצבע). לאחר המצאת המכונה להפרדת הכותנה ותחילת המהפכה התעשייתית באירופה, עברו לגדל שם כותנה. מיסיסיפי היתה מלכת הכותנה של ארה"ב. לפני מלחמת האזרחים היא היתה מהמדינות העשירות בארה"ב. הכל היה מבוסס על כוח עבודה של עבדים, עד כדי כך שהיה רוב של עבדים במיסיסיפי. כמובן שזו הסיבה שמיסיסיפי היתה מהמדינות הראשונות שפרשו מארה"ב לטובת הקונפדרציה. לנשיא הקונפדרציה נבחר ג'פרסון דייויס ממיסיסיפי (איזור בילוקסי). בתקופת הרקוסטרקציה, לאחר מלחמת האזרחים, השחורים הצביעו והכניסו לבית הנבחרים ולסנאט של מיסיסיפי חברים שחורים. הבעיה שלאחר מספר שנים, הלבנים, בעזרת אלימות וטכניקות הפחדה, תפסו בחזרה את השלטון לאחר תקופה מסוימת, בית הנבחרים והסנאט הפכו ללבנים לחלוטין. החוקה של 1890 כבר הקשתה על שחורים להצביע. הונהגו חוקי "ג'ים קרו" של ההפרדה הגזעית, הקו-קלאקס-קלאן פעל שם. שחורים חיו במשטר של פחד. היתה תקופה של שפל כלכלי בסוף המאה ה-19 שגרמה להרבה שחורים לעזוב את מיסיסיפח ולעבור למדינות צפוניות, שם היתה עבודה. כמובן שבשנות ה- 50 וה- 60, מיסיסיפי, כמו אלאבמה, עמדה בראש החזית לשמירת הסדר הקיים של ההפרדה הגזעית כנגד המאבק לשיוויון.

יצאתי מהמוזיאונים באיזור 14:00, הלכתי לאכול ומשם לקפיטול הנוכחי. לא הגעתי בזמן לסיור מודרך, אבל המתנדבת במקום ליוותה אותי בסיור בבית הנבחרים ובסנאט ועשתה לי מיני סיור מודרך. המשכתי לבד ואחר כך יצאתי לנסיעה למלון שנמצא בויקסבורג, שעל נהר המיסיסיפי (בצד השני נמצאת לואיזיאנה).

בגלל שהיתה תאונה על I-20, הנווט הוביל אותי מספר מיילים דרך ג'קסון. התמונה שראיתי די רעה. כשעוזבים את איזור הממשל, בו ביליתי את היום (כולל המוזיאונים), מצב הכבישים מחפיר. הבתים מסביב מקרינים עוני.

אני הלילה במלון Courtyard בויקסבורג. לא מציאה גדולה, לצערי.