פרק חדש
-
למעבר לנגן הצפייה לחצו כאן!יש לילות שבהם אני בוהה בתקרה, משחזר כל מעשה חסר אנוכיות שעשיתי עבור אחרים. אני תוהה למה אני ממשיך לחפש את הכרת התודה שלהם, למה החזה שלי מתכווץ עם הכאב הנוקב הזה של געגוע. האם אני אנוכי על כך שאני משתוקק להכרה? האם זה גורם לי לחלש לקוות להכרה מהאנשים שנתתי להם כל כך הרבה מעצמי? אולי זו הקללה של להיות משמח אנשים - הצורך הבלתי פוסק לעזור, לשרת ולשמח אחרים, תוך כדי ששכחתי את עצמי תוך כדי. אני כל הזמן אומר לעצמי, "הם לא מחויבים להודות לך", אבל חלק ממני מחזיק בתקווה הזו. אני רוצה שיראו אותי, לא רק מה שעשיתי, אלא גם אותי . זה לא עניין של אגו או צורך בתשומת לב - זה עניין של הרגשה אנושית. זה על הידיעה שהנוכחות שלי חשובה, שבלעדיי, התוצאה עשויה להיות אחרת. זה באמת יותר מדי לבקש? לפעמים, אני תוהה אם הכמיהה הזו נובעת מאיך שחונכתי, או שזה משהו שמושרש עמוק בנשמתי.
-
