החוף בלילה תמיד גרם לי להרגיש קטן. לא בצורה חסרת אונים, אלא בצורה שהזכירה לי כמה מעט שליטה באמת הייתה לי בכל דבר. השמיים נמתחו בלי סוף, פזורים בכוכבים חיוורים ואדישים. האוקיינוס ​​נע פנימה והחוצה, ללא הטרדה מהדאגות שלי. זה הרגיש עתיק, עתיק משברון לב, ישן יותר משמות. ובשבתי שם, בהונות קבורות בחול קר ולח, הרגשתי כמו ילדה שבילתה יותר מדי זמן בהאמינה שהיא צריכה להילחם על אהבה. משכתי את ברכי כלפי מעלה, ידיים עוטפות אותן, חולצת פשתן גדולה מדי מתהפכת ברוח. מתחתיו, הקצוות המרופטים של מכנסי הג'ינס הקצרים שלי נצמדו לעורי, עדיין לחים מקודם, כשהגלים רדפו אחרי למעלה מהחוף. השיער שלי היה בלגן, מגושם וסבוך במלח. עשרים וארבע, ועדיין, איפשהו בתוכי, אותו ילד שחיכה יותר מדי לאנשים שלא יחזרו לעולם.

...