לבקשת שמוליק מפורום טיולי משפחות

הבעיה עם המתים, היא שהם לא מנומסים. הם כל הזמן קופצים לבקר בלי הודעה מוקדמת. הם יכולים להופיע לך פתאום באמצע סרט, או שמישהו יגיד משהו בארוחת ערב או בעבודה, ופתאום אתה נחנק. אתה נוסע במכונית, שיר מתחיל ברדיו ויחד איתו מתחילות לרוץ לך תמונות. זה מסוכן לנהוג כשהמת שלך יושב בינך לבין הדרך. עדיף לעצור בצד, לבכות להתרעננות. אתה הולך ברחוב ואתה רואה מישהו מהגב, מרחוק, ואתה יודע שזה לא יכול להיות, אבל זה נראה ממש כמוהו. אותה צורה של הראש, והליכה כזאת יש רק לבן אדם אחד, שכבר איננו. ובסוף אתה רץ, ואחר כך אתה מתנצל, ואתה לא מצליח להסביר שזה לא אתה שלא מנומס, זה המת שלך, שעוד פעם נכנס. כי המתים לא מנומסים, הם תמיד באים להרוס שמחות. במיוחד הם אוהבים בר מצוות וחתונות והופעות בקיסריה שהם לא קנו להם כרטיס. והם מסתתרים במגירה של סרטי הוידיאו שלך, בתוך הטיול ליוון שאתה לא מעיז לראות ולא מעיז לזרוק וכבר שלוש שנים אתה מתכנן להעביר אותם לדי.וי.די, אבל הם מתעקשים להשאר בפורמט הישן. המתים לא זקוקים ליום הזכרון - הם במילא מגיעים מתי שבא להם – אנחנו אלה שצריכים אותו, כדי שפעם אחת בשנה נדע לקבל אותם. שלא נצטרך לחשוב אם זה בסדר או לא בסדר, ואם זה הזמן המתאים להתפרק, ואם מסתכלים עלינו, ושפעם אחת בשנה, הם יבואו עם הזמנה. (נכתב עי יאיר לפיד שרים לכיכר 2006)

שמוליק היקר הרשה לי להקדיש את השיר שפרסמת לגל אזולאי זל צוללן מזכרון יעקב. נוח כל משכבך בשלום בטוח שאתה גאה למעלה בהוריך המדהימים ואחותך עדי כשמה כן היא אנסה להעלות את הטקסט הבעיה עם המתים כאן זר לא יבין זאת וטוב שכך!

http://youtu.be/kKettLssm8g לזכר אבי זל ואבישי לוי זל

נכון , אבל לצערנו הוא קולע להמון מצבים ומקרים שקרו לנו פה בארץ.

אותי זה ריגש,

תודה שמוליק.

השיר  עצמו מרגש  ויפה  אבל  הקשר  שלו  ליום  הזכרון  בארץ  קלוש.

הוא  נכתב  על ידי  המשורר  האמריקאי  וולט ויטמן  לאחר רצח    הנשיא  לינקולן  במאה ה19  תורגם לעברית והזמרת מיטל  טרבלסי  שרה אותה  כמחווה לאחר  רצח  רבין.