" כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים "

 

אומנם ראיתי כי האשכול הצנוע הזה לא זוכה לרייטינג גבוה אבל דווקא בשל כך, ארשה לעצמי לחפור מעט למעטים שבכל זאת יבקרו...

 

אז הנה כמה מילים בצאת החג -

 

כך כותבת דבורה גנץ מהמחלקה לתנך  באוניברסיטת בר אילן (בהתאמות קלות משלי) -  

 

מאז ומעולם נוח היה לאדם לראות בפולחן אמצעי להגיע אל האל ולכן נטה להעדיף את קיום המצוות הפולחניות על פני קיום המצוות שבין אדם לחברו. לכאורה, קיום המצוות הללו, כמו קרבנות, תפילה וצום, הוא קיום מצוות התורה, וממילא קיום רצון האל, אך מסתבר, לפי נביאי ישראל, שאין בקיום המצוות הפולחניות כשלעצמן ערובה להיענות האל לתפילת האדם.

 

בכל דור ודור העמידו הנביאים בפני העם את ההתנהגות הראויה, הנאותה שבין אדם לחברו, כערך עדיף על הפולחן, ואת הזלזול במצוות אלה כמחסום להיענות האלוקים.

 

הפטרת תפילת שחרית של יום הכיפורים מתוך ספר ישעיהו עוסקת ברובה בנושא זה. 

 

 וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ, פַּנּוּ-דָרֶךְ; הָרִימוּ מִכְשׁוֹל, מִדֶּרֶךְ עַמִּי.  {ס}  טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.  טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף:  כִּי-רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי.  יז בַּעֲו‍ֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף; וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ.  יח דְּרָכָיו רָאִיתִי, וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו.  יט בּוֹרֵא, נוב (נִיב) שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר יְהוָה--וּרְפָאתִיו.  כ וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ:  כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט.  כא אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשעים. 

א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.  ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.  ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה.  ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.  ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ.  ט אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי:  אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן.  י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.  יא וְנָחֲךָ יְהוָה, תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו.  יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.  יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.  יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר.  {פ}

 

 

גמר חתימה טובה ושנה טובה לכולם,

 

שמוליק

 

 

לא מעט גרסאות יש לסיפור היהודי הבא - 

 

היה זה ערב יום כיפור בשטעטל, עיירה יהודית קטנה במזרח אירופה, וכולם המתינו שהרב יפתח את טקס התפילה החגיגי. אולם בשנה זו, הרב ניצב בדוכן ולתדהמתו הרבה גילה, שאינו מסוגל להוציא מפיו ולו מילה אחת.

מוטרד מאוד, ניסה הרב לדבר בשנית, אולם המילים לא הגיעו לפיו. מחוסר ברירה הוא סימן לבני הקהילה להמתין והללו, מתוך כבוד ואהבה לרבם, המתינו בדממה, משך זמן שנדמה ארוך כנצח.

לאחר העיכוב הממושך נפתחו דלתות בית הכנסת לרווחה ופנימה נכנס החרש-אילם של העיירה. מבלי להפסיק את צעדיו, האיש הצעיר ניגש בקלילות למושב ריק, התיישב והחל לשרוק.

"ששש... שקט!" הם נזפו בצעיר, אבל הוא כמובן, לא יכול היה לשמוע אותם. הוא המשיך לשרוק והאנשים המשיכו לגעור בו בטונים הולכים וגוברים. בשלב זה, הרב מיהר לדוכן והודיע לבני הקהילה שהעיכוב הסתיים ושעליהם להתחיל מיד בטקס התפילה.

אנשי הקהילה היו מבולבלים אמנם מהאירועים האחרונים, אך הם היו להוטים להמשיך את הערב. התפילה נערכה כיאות ומיד לאחר מכן הוקף הרב בתלמידים, המשתוקקים לדעת מדוע נוצר העיכוב וכיצד השתחרר המחסום.

"גזירה נוראה נגזרה בשמיים כתוצאה מחוסר האחדות בקרבנו", אמר הרב. "הגזירה הייתה כה חזקה, שכל תפילותיכם לא היו מספיקות כדי להתגבר עליה. לכן, דחיתי את תחילת הטקס הערב, מתוך תקווה שנס כלשהו יתרחש ויאפשר לתפילותינו להושיענו מצרה".

הרב הנמיך את קולו והמשיך. "כשהצעיר נכנס הערב לבית הכנסת, הוא עשה זאת בתגובה לצורך בסיסי, להתאחד עם בני עמו בתפילה לקב"ה. בהיותו חרש-אילם, הוא יכול היה להתפלל רק על-ידי שריקת תפילתו היפה, אותה הרגיש מעומק הלב. מכיוון שהוא מעולם לא פגע באדם כלשהו, בכך שהוציא את דיבתו רעה, תפילתו הייתה התפילה הטהורה ביותר בחדר. ברגע שהוא סיים, מיהרתי להתחיל בטקס, כדי שתפילותינו הפחותות יותר, יידחקו איכשהו בעקבות תפילתו ויחדרו דרך שערי השמיים – שהיו עד לאותו רגע, סגורים בפנינו".

 

אני מאחל לכולנו ״שהשריקות״ שלנו, בין אם  בסיוע לחלש, בין אם בכיבוד אב ואם, בין אם בסובלנות וסבלנות, בין אם בקבלת האחר, בין אם בחיוך ובמילה טובה ובין אם בתפילה הבוקעת מהלב - יפתחו שערי רחמים וחסד. 

 

גמר חתימה טובה לכולם,

 

שמוליק

גמר חתימה טובה גם לך, דן ולכולם.

כל מי שקשור חזק לטבע, חייב להאמין.

גח״ט דן. התחזקת?