מקום מרתק, נופים קסומים, תודה על השיתוף.

תודה רבה לך. שומרת את הבלוג המצויין שלך במועדפים.

טאג'יקיסטאן היא מדינה מוסלמית (אפ כי לפי החוק יש הפרדת דת מהמדינה ) , אבל שוב ושוב הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהתושבים הם מוסלמים .

מרבית הטאג'יקים הם מוסלמים ח'נפים  - כלומר שייכים לזרם איסלאם ליברלי , שלדעתי בארץ  (ובחדשות  )  אנחנו לא פוגשים אותו .

ראיה לכך הוא חג הנאברוז  - חאג פאגני שהתרש ונחוג כמו שהוא  - לציין את השתוות היום עם הלילה .

הזרם הזה משאיר הרבה מקום לפרשנות פרטית , ומקל . הנשים אינן מחויבות ללבוש רעלה  - מבחינה מסורתית רק כיסוי ראש מספיק . גם האלכוהול מותר  - תחת סייגים הגיוניים  : לא להשתכר , לא לשתות לבד , לא יין  - ולכן מקובל בארוחות לשתות לחיים .

הימים הם ימי ראמאדאן - אבל כל הצוות אוכל  - הם עוסקים בעבודה פיזית  , ולכן למען בריאותם ותפקודם התקין הן אוכלים ושותים  (אבל נמנעים מאלכוהול ) .

לא בכל כפר יש מסגד, ואפילו בדושנבה , אין מואזין הקורא חמש פעמים ביום לתפילה . כל אחד מתפלל בזמנו .

לפי החוק  , אין לשאת יותר מאשה אחת .

לא חששנו לדבר עברית , לא חששנו לומר שאנחנו מישראל - איש ממילא אינו יודע איפה זה ..

לרחל 

אני מקווה שב"פרטי " את מתכוונת לטייל עם נהג\מדריך  .  הדרכים כרגע הן ממש חתחתים   ולא מומלץ לנהוג לבד.  עוד דבר שיש לקחת בחשבון זה שמדי פעם יש נקודות בדיקה של שוטרים  , והם כפי שתיארה צביה מצפים לשוחד . אם את נוסעת עם נהג  - הוא בתור מקומי כבר יודע איך לטפל בעניין  : יוצא מהאוטו  , הולך לשוטר לוחץ את ידו  , כשבתוכה מגוגלים שטרות  ... גם תמורת בדיקת דרכון יבקשו שוחד  ..בקיצור כדאי להתנהל עם מקומי .

נראה שאפשר להגיע ולמצוא מקומות לינה תוך כדי תנועה , אף מקום לא היה מלא כשהיינו , וגם לנו הוחלף תוך כדי מקום לינה .  בכל מקרה ממליצה להתיעץ עם הנהג . 

לגבי האגמים  :

האגמים ב  "שבעת האגמים " הם הנגישים ביותר  ברכב ובהחלט אפשר לבלות שם כמה ימים .

אגאמי אלאודין  - נגישים אחרי מסלול הליכה של כשעתיים (היוצא מאכסנית מטפסי הרים )  - לא קשה מאוד , ובהחלט אפשר ללכת לאט לאט . אי אפשר להגיע אליהם ברכב. שאר האגמים מחייבים טרק של ממש  , ומעברי הרים .

באיזור ישנו אגם גדול  , המכונה "אגם אלכסנדר " או איסקנדר  , לא בקרנו שם כי אצה לנו הדרך למרות שזה היה בתוכנית המקורית  .

יש בודאי עוד אפשרויות  , המקומיים ידעו לספר . התרשמתי מאוד מסינו , בעל החברה שספקה לנו את שירותי הלוגיסטיקה . הוא איש נעים הליכות , מקפיד מאוד על רמת השירות , נדיב עם עובדיו  , ובכלל נשמה טובה  ( ראי סיפור הנעליים הנשכחות שלי  ..) אפשר ליצור איתו קשר באימייל 

chimtargha@gmail.com

צביה תיארה טיול באיזור הפאמיר  - מרוחק יותר וגבוה יותר . ראיתי כמה וכמה תיאורים של טיולי ג'יפים שמגיעים לאגמים  מרהיבים לא פחות .  דברי עם סינו  - הוא מדבר טוב רוסית וצרפתית - הוא ידע ליעץ או להפנות  למי כדאי .

הי צביה, תודה  . אני מרגישה כך לגבי הטיול בפאמיר.

התיאור של הטיול לפי יום ביומו אפשר למצוא  בלוג שלי  :

טאג'יקיסטאן - טרק בהרי הפאן

ינינה הטיול שלך שופע מקומות מקסימים והתאורים שלך מוסיפים חשק ללכת בעקבותיך. אשמח לקבל ממך את המסלול.

ינינה יקירת טג'יקיסטן!!!!

אילו אגמים מדהימים הבאת כאן

קשה לשבוע מלראותם בתמונות אז בוודאי במציאות פי כמה!!!

איזה יופי של תמונות של המקומיים!!!

אין מה לאמר בחרת יעד מעניין ויפיפה.

רוצה לשמוע כל פרט ופרט איך נראה לך שאפשר לבצע פרטי ולהגיע גם לאגמים המשתקפים להערכתך.

האם צריך להזמין מקומות לינה מראש או שמספיק שאגיע ואמצא מקום לינה?

רחל  לבון

ואו ואו ואו

פשוט אין לי מילים

איזה יופי

כל כך עושה חשק!!

מרתק לא פחות היה המפגש עם האנשים החיים בהרים האלה. הכפריים עולים עם העדרים שלהם בימות הקיץ למעלה אל ההרים בשביל המרעה. הם מקימים שם מחנות ארעיים ונמצאים כל הקיץ .  

המסורת היא שעובר אורח שמגיע למחנה בהרים  , מוזמן אל האוהל לשתיה, מנוחה - מציעים לו לחם ויוגורט  (ללא תמורה) . גם אנחנו , למרות היותנו קבוצה הוזמנו לא אחת לנוח ולאכול . מכיוון שהיינו קבוצה המדריך תמיד הציע לשלם  - בד"כ לא ידעו לנקוב במחיר  , סירבו לקבל כסף או אמרו "שלם כמה שתרצה" .

מדהים כמה רחבי לב הם האנשים , הכמעט חסרי כל האלה!

לא אלאה אתכם כאן התיאור מסלול הטרק , מי שמתעניין יוכל לקרוא יום ביומו בבלוג שלי .  כולל תיאור המפגשים עם הכפריים  , תמונות נוספות . בנתיים כמה מראות מהכפריים שפגשנו בדרך .

עד כאן להיום - המשך יבוא  .

בקצהו האחרון של הטרק , ישנו איזור אגמים נוסף שניתן להגיע אליו בג'יפ . איזור זה קרוב יחסית לעיר פנג'קנט , העיר הגדולה באיזור  , ואל עמק זרפשן - עמק פורה ורחב ידיים .

לא להאמין שאין במקום שום מלון  , או אתר נופש  . רק כמה מקומות אירוח בבתים הנקראים (homestay )

באיזור נקרא שבעת אגמים : על שם שבעה אגמים . הנה כמה מהם  .

באיזור זה בהחלט יתן לבלות כמה ימים . האיזור יחסית מיושב ומרובה בכפרים וגם ההסתובבות בין הכפרים מרתקת .

מעברו השני של מעבר אלאודין , העולה מאגמי אלאודין נמצאים אגמים נוספים והגדול שבהם נקרא קוליקלון  . 

השתקפויות של הקרחונים שמעליו מרהיבות .

הנה מקבץ  :

האגם השני בו ביקרנו  הוא אגם מוטניי  - ברוסית פירוש שמו האגם העכור  , אבל בעיניי בגלל כתמי השלג  - הוא היה המקום היפה ביותר .  היה עלינו לצעוד על שלוגיות כדי להגיע לשם . גובה כ 3600 מטר

מצידו השני של ההר הזה  , מסתתר עוד אגם  - כחול מכחול  ושמו "אגם אלוי הגדול " . מטפסי ההרים מטפסים (על ציודם )על ההר , דרך מעבר מושלג בגובה 4700 מטר ומגיעים אליו  - אנחנו הלכנו מסביב  : וזה לקח לנו כמה ימים  ועלינ מטורפת להגיע אליו .

מצורפים שני האגמים :

גם לרכיבה  : ישנה מגבלת משקל לחמור כמובן  , אבל הטאג'יקים אנשים רזים כך שניתן לראות רוכבים  אפילו בזוגות שני ילדים , אמא וילד  , סבתא וילד .

 החמור היא חיה מדהימה בעבירותה , יש אוכל בשפע מסביב ומים בהנחלים ואגמים - מי צריך ג'יפ ?

אגב לכל סוג של מטען יש את התושבת שלו  : התיקים שלנו הועברו בשקים צידדיים , מתחת לערימת המקלות יש התקן שנראה כמו מאזניים , שתומך במקלות מלמטה . כך נושאים גם ערימות חציר.

והנה כמה מהאגמים שראינו  :

מקבץ האגמים הראשון נקרא אגמי אלאודין  (על שם איזשהוא  קדוש) . במקום ישנם כמה  אגמים סמוכים  : צבעם תלוי בשעה של היום .

לאגמים האלה הגענו לאחר כשעה וחצי של הליכה איטית ונינוחה   מ"מרכז טיפוס אלאודין " שם ישנו בלילה  . אלה הן שלוש בקתות עץ פשוטות בתנאים בסיסיים  : אבל זה היה הלילה היחיד בו ישנו במיטה מכוסים בשמיכת צמר  , המושחלת לציפה דרך מעויין במרכזה  ( ציפות כאלה הגיעו עם הורי מרוסיה , ואני זוכרת את עצמי מסתתרת בתוך הציפה , מזדחלת אליה דרך המעויין). המרכז מהווה "בייס קמפ" לכאלה שיוצאים לטפס על הפסגות מסביב.  למקום זה ניתן להגיע עם ג'יפ , וניתן לבלות בו יום או יומיים עם טיולים באגמים .

חייבת להתפעל מהתמונות האלה בין ההרים עם הנשים הטג'יקיות WOW!!!!

החמורים נועדו להעברת מטען או גם לרכיבה?

רחל  לבון

כמה מילים ותמונות מהטרק  שעברתי  : למעלה מ100 ק"מ  , וגובה עליה (וירידה מצטבר) לפחות של הקילימנג'רו 

בכל יום התחלנו את המסלול בטיפוס לאיזשהו מעבר הרים , שב"ד התגלה אגם או נחל מעברו השני , צפינו על הנו ף , ואז ירדנו לעברו השני  . את הלילות העברנו באוהלים  לשפת אגם או לצד נחל . יומיים ישנו בבית משפחה  : הלינה היא על שטיחים בחדרים משותפים .

הציוד שלנו הועבר על גבי חמורים  - בכלל חמור זה החיה הכי נפוצה שהיתה בטאג'יקיסטאן . נראה לי שבכל ימי חיי לא ראיתי כל כך הרבה חמורים כמו בעשרה הימים האלה.  בכל הכפרים שעברנו  , לכל משפחה היה חמור . בחמור נוהגים כוווךם : נשים , גברים , ילדים , זקנים . החמור משמש כבהמת משא , וככלי רכב.

מקבץ חמורים לפניכם

ינינה איזה כיף לי לקרוא   את דבריך אודות המוסיקה

לא היה לי מושג על כך לפני שכתבת על כך. מעניין מאד.

התמונות של האוכל מאד צבעוניות.

פלוב טעים יצא לי לאכול בארמניה שגם בה ישנו סעיף מדרך המשי.

שותה את דבריך בצמא וכמובן מציצה לצביה שהתחילה גם לכתוב בעידודך.

רחל  לבון

לט איט  :

Never say Never

גם אני מצאתי את עצמי נוסעת למקומות  , שמעולם לא חשבתי שאגיע .  מי יודע 

את הטיול הזה אני אעשה מהכורסא.

אין מצב שאגיע לשם.

אז תודה על השיתוף. 

מעריצה אותך על האומץ.

האוכל הטאג'יקיסטאן הוא בסיסי : תבשילים המבוססים על מנת פחמימה , וירקות עם מעט חתיחות בשר, ומבושל בהרבה שומן . הבשר הנפוץ ביותר הוא בשר עזים, כבשים , אבל יש גם בשר בקר . התרנגולות הן בעיקר להטלת ביצים , עם כי בבוא זמנה גם תרנגולת תשחט ותגיע לשולחן האוכל . הבשר הוא יקר מאוד ולכן משתמשים בו במשורה , בעיקר לטעם

המאכל הנפוץ ביותר הוא ללא ספק הפלוב : תבשיל של אורז עם גזר ומעט בשר , המבושל עם הרבה שומן . "פלוב טוב הוא כזה, שהשמן נוטף אל מרפקך לאחר שאכלת ממנו " באופן מסורתי היו אוכלים באצבעות מתוך הקערות , היום משתמשים בכף או מזלג , סכינים אינם מוגשים לשולחן . השומן המועדף בו הוא שומן מן החי ,מעז או כבש. השמן הנפוץ ביותר הוא שמן זרעי כותנה , כתוצר לוואי של תעשית הכותנה . ניתן כמובן למצוא גם קנולה,חמניות או תירס אבל הם פחות נפוצים , ואת שמן הזית מצא המדריך שלנו בבית המרקחת ! חביתות , ציפס , תפוחי אדמה , חצילים - הכל מטוגן בהמון שמן . גם הגבינות , הקפיר והשמנת מתאפיינים באחוזי שומן רבים - הדבר מורגש היטב בטעם

השומן באופן מסורתי נחשב בריא , וחיוני לתזונה טובה .בריאה , ומאפיין את האוכל בכל האיזור כולו. האהדה לשומן מאפיינת איזורים למודי רעב או כאלה שהתזונה שם לא מובטחת . בתקופת השלטון הסובייטי , האיזור ידע רעב ולא פעם אחת : עם ישובם של הנוודים בישובי קבע , התזונה הפכה להיות מבוססת יותר על דגנים מאשר על מוצרים מהחי , ועם הנהגת החוות השיטופיות , התושבים קבלו שכר תמורת עבודתם לרכישת מזון , ולא יכלו לגדל לעצמם את מזונם או להחזיק עדר פרטי .
אמנם כרס קטנה בגילאים מבוגרים יותר נחשבת סימן לבריאות ולחיים ברווחה כלכלית , אבל למרות השומן הרב באוכל הטאג'יקים אינם שמנים במיוחד . הילדים בדר"כ רזים ולא פלא , בכל מקום שמגיעים ילדים מתרוצצים ברחובות ומשחקים , המבוגרים יותר פשוט פעילים : עבודות הבית , טיפול במשק בית , נסיעה בתחבורה ציבורית , הליכה . נראה שהם אוכלים יחסית לכמויות המקובלות במערב מעט .

הדבר הראשון הבולט לעין בכל ארוחה בטאג'יקיסטאן הוא השפע והצבעוניות . השולחן הוא אינו אלא מפה הפרושה על שטיח , כשהאוכלים מסבים על מזרונים צבעוניים מסביב, ועל השולחן מכל טוב : מיני ממתקים ועוגיות , פירות העונה טריים, פרות יבשים , פיצוחים, לחם מקומי בשפע, קומקומי תה צבעוניים , קעריות קטנות לשתיה וקעריות גדולות לאכילה . מלבד המרק שמוגש בד"כ בקערות נפרדות , המנות מוגשות בכמה כלי הגשה לפינות שונות של השולחן. השולחן המסורתי נקרא  - דסטארחאן .

רחל הזכירה את אוזבקיסטאן , ולכן אקדים את המאוחר ואספר על ערב מוסיקלי . הנגנים הגיעו העיר פנג'קנט , שרו בטאג'יקית וקצת ברוסית  , ונגנו על כלים אוזבקים  .

המוזיקה הטאג'יקית דומה במקצבים , בסולמות למוסיקה של עמים אחרים במרכז אסיה . המוסיקה הקלאסית המסורתית נקראת שאשמאקאם, שפירושו בפרסי ת שש מקאם . מקאם הוא סולם המכיל שבעה תוים בסיסיים , ותוים לקישוט . באופן מסורתי ישנם מספר בסיסי של מלודיות (כ400 ) והמקאמים הם למעשה פיתוח ואבולוציה של המלודיות הבסיסיות, תוך הוספת קישוטים סלסולים , ואילתורים . לא פלא שכשמענו את השירים של צמד המבצעים , לאוזנינו המערבית הכל נשמע בעל אותה נעימה ומקצב . למקאם הטאג'יקי והפרסי השפעה גדולה על המסויקה הערבית . המוסיקה נחשבת כמוסיקה מעודנת , שהמילים שלה נגזרות מהפילוסופיה הסופית ועיקרה אהבה שמיימית . המוסיקה מנוגנת בכלי יתר מסורתיים , ובתופים . גם לאוזבקים יש סגנון דומה .

 ישנם גם מוסיק ת פולקור שנהוג לשיר בשמחות , בהלויות , בעבודה , וכוללת גם שירים אפיים . יש לה מספר סיגנונות בהתאם למיקופ הגיאוגרפי :פמיר , איזור המרכז, והסגנון הצפוני של סוגדיאנה .
בערב שבת , בעודנו מתארחים בבית , הוזמנו שני נגנים להופי בפנינו בשירים טאג'יקיי ם . הזמר גם ניגן על כלי מיתר שכינה "תור " וציין שזהו כלי נגינה אוזבקי , ואילו המתופף , תופס בידיו על תוף שכונה דבל . המוסיקה אכן נשמעת כמו מוסיקה מזרחית או ערבית . בסוף כל שיר תרגם מהמתורגמן שלנו על מה דובר השיר : אהבה , געגועים , שירים למשפחה , לאב ,לאם . התחבב במיוחד על הקבוצה שיר עם בפזמון החוזר "ג'אבוני ראפט " , משמע הנעורים חלפו , ומכאן הוא הושר בפי רבים מחברי הקבוצה בחלקים נרחבים של הטיול . בעוד אנחנו מקשיבים בנימוס בעיקר , הצטרפו אלינו הצוות המקומי , וניכר היה עליהם שהם נהנים מאוד מהמוסיקה , בעוד שאנחנו ביקשנו לקצר , נראה היה שהם מוכנים לשמוע מוסיקה אל תוך הלילה

הנה כמה מהדוגמאות שהקלטתי באותו ערב -

הנעורים חלפו  :

https://www.youtube.com/watch?v=aRzm6bx-TmE

עוד שיר  :

https://www.youtube.com/watch?v=7SZbVe0jlGU

יעל , נירית , מרינה , סיגל , רובי  - תודה שהצטרפתם , יש עוד נופים ומראות בהמשך .

רחל - מיד בתום השרשור הזה אני רצה לקרוא את הבלוג שלך על אוזהקיסטאן . אני חשה שהמשך טיול טבעי היה להמשיך  מהרי הפאן לאוזבקיסטאן . הגבול בין המדינות הוא מלאכותי ונקבע על ידי הסוביטים . יש הרבה דמיון בין התרבויות  , ויש הרבה טאג'יקים באוזבקיסטאן . בעבר הן היו חלק מהממלכה הסומנית .