בשולי הדברים, קיבלנו היום הודעה מחברת הביטוח שכל מה ששילמנו על התקלות - נקבל החזר מלא [פנצ'ר +שריטות].

מדובר בביטוח נוסף שעשינו על ההשתתפות העצמית, חוץ מהביטוח הרגיל של הרכב.

 

האיש מילא דו"ח מייגע יום אחרי שחזרנו.

היום הם הודיעו שהכל מכוסה ויצרו קשר לקבל פרטי חשבון.

מדובר ב440 פאונד = בערך 2650 ש"ח.

הביטוח המשלים הזה עלה לנו 38 פאונד = כ230 ש"ח.

כך שלנו זה מאד השתלם במקרה זה.

אז אני קוראת ולא מבינה איך רשמתי רק את עלות כרטיסי הטיסה והחלטתי שזה הכל, כי ברור שזה לא. אופס פדיחה.

 

והמספרים האמיתיים -

25,120 ש"ח

[12,300=הטיסה בלבד, כמובן]

 

מתנצלת והולכת לעמוד בפינה [כי אי אפשר לערוך את ההודעה אחרי שהגבתי אליה בעצמי]

ועדיין אנחנו גאים בעצמנו על עלות זו באוגוסט.

[והלואי שבפעם הבאה נוכל לתכנן סתיו או אביב כמו שאנחנו מעדיפים, אמן]

ומסקנות אישיות:

כולם נהנו.

האיש נהנה, ברור, זה נמל הבית שלו.

אני נהניתי בחלק מהדברים, בחלק פחות, ובעיקר נהניתי  מהדינמיקה המשפחתית שהיתה חיובית רוב הזמן.

והילדים, טוב זה היה להם חויה אחת גדולה.

 

ויש לי כמה מסקנות אופרטיביות לפעם הבאה:

 

צריך מצלמה חדשה. היא כבר עשתה את שלה, ומאד ביאס אותי כשהיא לא צילמה מה שרציתי או כשפתאום החליטה לא להגיב וכאלה. בהתחשב בגילה המתקדם, מותר לה, חבל שלא חשבנו על זה לפני.

 

טיסה סדירה מתאימה לנו בשלב המשפחתי שלנו יותר מאשר לואו קוסט, וגם זולה יותר או בערך אותו מחיר בהתחשב במזוודות.

 

לישון ביותר משני מקומות מחרפן אותי, בהיותי האורזת הראשית [או היחידה הפעם]. נראה אם אצליח לזכור את זה לפעם הבאה.

 

בטוח אזכר בעוד דברים, אבל זהו.

 

תודה לכל מי שהגיב לפני, שקרא והגיב גם כאן, אתם פורום נחמד כל כך ואני שמחה שהגעתי לכאן ונהנית גם לקרוא את מה שאחרים כותבים. כיף איתכם, לא ברור איך לא הגעתי לפה קודם.

 

וסליחה ממי שכתיבתי היתה לו ארוכה מדי...

סיכום פרטים טכניים:

 

את הטיסה הזמנו ישירות מאל על. עלות: 521 דולר לכרטיס.

[הערה: מועדי הטיסות לא היו תלויים בנו, יכולנו להחליט רק לגבי מועד החזרה יום אחר כך וזה לא שינה במחיר. איזיג'ט עם המזוודות שלנו לא היה יותר זול, השעות של בריטיש לא התאימו לנו, לכן טסנו אל על].

הלוך – קוד שרינג עם חברת פריבילג', נקיים ואדיבים עם נציג שרות של אל על. ארוחות ילדים חמודות. חזור – אל על. שרות טוב בסה"כ אין תלונות.

 

רכב:

הרכב הוזמן דרך חברת Green motion, הזמנו זפירה [7 מקומות] קיבלנו טויוטה היברידית בגודל זהה, חדשה ממש עם GPS מדויק ונוח [לא בנינו על זה בכלל, אבל זה היה מועיל].

עלות הרכב – 392 פאונד לעשרה ימים, שמתוכם 80 זה על נהג נוסף. כולל ביטוח, לא כולל דלק כמובן.

38 פאונד ביטוח נוסף על ההשתתפות העצמית. מנסיון ידענו שהם מחייבים סכומים מופרכים על רכב לא נקי, ולכן ערב לפני חזרתנו האיש לקח את הרכב לניקיון יסודי, עלה כמה פאונדים [עשר משהו כזה] ואכן לא היו בעיות.

110 פאונד על הצמיג החדש, ו330 פאונד במעמד החזרת הרכב על השריטות בפח – אמורים להיות מכוסים על ידי הביטוח, עקרונית הם אמרו שיכסו, הגשנו את כל הטפסים, נראה מה יהיה.

 

לינות:

לילה ראשון ושלושה אחרונים – לא עלו לנו [אני העדפתי לשלם ולא לישון שם, לא עזר לי, לא נורא]

כך שעבור 6 לילות סה"כ שילמנו כ750 פאונד לכולנו [6 אנשים].

אני מודה שאני לא חזקה בחישבונים, אז אם יש אי התאמה בין מה שכתבתי כאן לבין מה שכתבתי בהודעות – מה שבהודעות הוא הנכון.

 

אתרים:

רוב האתרים שביקרנו בהם היו חינמיים.

טירת אוקסוויך עלתה 9 פאונד לכולנו [מחיר לשני מבוגרים וכל הילדים ששייכים למשפחה. אם זה מבוגר אחד, עולה 3 פאונד].

בלונדון ביקרנו במוזיאון התחבורה [30 פאונד לשנינו, ילדים חינם] ובספינה [38.15 פאונד] שהיו בתשלום, לנו זה היה שווה את המחיר.

 

תחבורה ציבורית:

לשנינו יש אויסטר [מנסיעות קודמות]. סה"כ עלות הנסיעות באוטובוסים והטיוב עלתה לנו כ20 פאונד ליום [לא זוכרת כמה בדיוק]. לא השתלם לנו לקנות טראוולקארד הפעם.

 

אוכל:

כפי שכתבתי לא אכלנו הפעם במסעדות בכלל כך שהקניות כוללות בעיקר מוצרי יסוד ואנו בישלנו לעצמנו. עלות בערך 200 פאונד לכל תקופת השהות [פלוס מינוס חמש עשרה עשרים פאונד, לא נהיה קטנוניים, וסביר שזה מה שהיה עולה לנו גם בארץ, אולי מאה-מאתיים שקל פחות].

 

סך הכל, עלות הנסיעה והטיול בשיא אוגוסט  [לא כללתי ביטוח בריאות שעלה לנו כמאתיים ש"ח סה"כ למשפחה] - כ12,400 ש"ח.

נוסיף עוד 200 פאונד על דלק ששכחתי, סליחה, נקבל כ13,500 ש"ח. נעגל את זה ל14,000.

 

[אני בטוחה ששכחתי כמה דברים. הספרים המשומשים עלו עוד איזה מאה ש"ח סה"כ לכמעט עשרים ספרים, כאלה דברים. אמגזית עלתה שבעים ש"ח בערך. לא מצליחה להזכר בעוד משהו].

אם הביטוח אכן יחזיר, נרויח 440 פאונד [על הפנצ'ר ועל השריטות]. נראה.

 

אני מוכרחה לומר שאני גאה בעצמנו. טיסה באוגוסט לא היתה רצויה לנו בגלל המחירים, אבל לאור העובדה שהתאריכים לא היו תלויים בנו, הצלחנו לעשות את זה במחיר יפה מאד למשפחה של שישה אנשים גם יחסית ללא-אוגוסט.

 

[מקוה שלא טעיתי טעות מביכה בחישובים. אבל  האיש חישב ויצא לו די אותו הדבר]

יום רביעי - חוזרים לארץ.

 

הטיסה שלנו היתה אמורה להיות באחת בצהריים.

יקים מצד אחד [סבא שלי היה יקה אמיתי, מברלין] ובריטים מצד שני - אנחנו תמיד יוצאים הרבה לפני הזמן, ומגיעים לפני הזמן, ומעדיפים את זה ככה. [אני מודה שזה קצת מביך בארועים משפחתיים, בחתונה של אחותי הגענו בזמן - זה היה לפני החתן והכלה, רק המלצרים היו שם...]

 

אז אם הטיסה באחת, צריך להיות שם שלוש שעות לפני [כי לוקח זמן עם כל המזוודות, ועם הילדים שצריכים לשרותים כל אחד בזמן אחר...וכד'] ועוד צריך להחזיר את הרכב, וצפוי ויכוח על השריטות בפח - עוד שעה, והבריטי היה חייב עוד שעה ליתר בטחון אבל בשבילי זה היה כבר מוגזם. אז הוא יצא בשמונה עם הרכב, רוב המזוודות והשלישי - שתמיד מוכן לסחוב כל דבר, ואני יצאתי בתשע עם מונית, שלושה ילדים, ארבעה טרולי וטיולון.

בשדה התעופה חיכינו וחיכינו כמובן, בזמן שהוא התוכח עם חברת ההשכרה ובסוף נפרד מ330 פאונד על השריטות בפח [הביטוח אמור להחזיר, נחיה ונראה]. בינתיים נשנשנו כל מיני דברים שאמא שמרה בדיוק לצורך זה. עברנו את הבידוק והכל, ומחכים.

זמן העליה למטוס הגיע ועבר. ראינו את המטוס מגיע, הילדים צפו בעניין בכל התהליך של הוצאת מזוודות - תדלוק - ניקוי - הכנסת המזוודות

מחכים. לא ברור מה היתה הבעיה, אבל העליה למטוס התחילה בערך ארבעים דקות אחרי הזמן.

טוב.

עולים. מתישבים. שלושה זוגות מושבים ליד החלון, כולם מרוצים.

מחכים.

נוסעים, מסתובבים, עוצרים.

מחכים. מחכים.

הוצאנו את הספרים שחיכו בסבלנות לטיסה. כל ילד קיבל ספר, וזהו. העולם נשכח.

ליד החלון, אני רואה מאחורינו עוד מטוס מחכה. ועוד אחד. ועוד אחד. כשהצטרף החמישי, הודיעו במערכת הכריזה של המטוס שיש תקלה, הוא לא יכול להמריא, הוא צריך לנסוע חזרה ולראות אם אפשר לתקן את התקלה. בבקשה השארו חגורים במקומותיכם.

מסתובבים.

שורת המטוסים מאחורינו ממריאה אחד אחרי השני.

נוסעים. עומדים. מחכים.

כך חלפה לה שעה.

הגנים הישראליים של חלק מהנוסעים כבר היו קצת עצבניים, אבל הילדים שלנו היו בעולם שכולו טוב - בספרים שלהם - ובכלל לא היה להם אכפת שלא טסים...

אחרי שעה הודיעו שהצליחו לתקן את התקלה וממריאים.

סך הכל, עיכוב של כמעט שעתיים, מתוך זה ישיבה של שעה במטוס לפני ההמראה [כן, אני כבר דמיינתי איך מ ורידים אותנו, ואיך אנחנו מחכים בטרמינל חצי יום לטיסה אחרת...ואיך אנחנו מתרסקים באויר כשהתקלה הזאת מופיעה שוב...]

 

מתישהו בלילה נוחתים בארץ, ישר לחום התל אביבי [כשעלינו למטוס היה קר וגשם...מדהים הפער הזה]. עוד שעה וחצי נסיעה וישר למיטות, מאוחר. כמה טוב לחזור הביתה.

HMS Belfast - האתר

 

ספינת מלחמה אמיתית שנפתחה לקהל ב1978 אאל"ט, אחרי כמה עשורים של שרות בצי הוד מלכותה.

פתוח 10-18

עלות כרטיס משפחתי - 2 מבוגרים ו2 ילדים [מתחת גיל 5 חינם, אבל פשוט לא היתה להם אופציה של יותר משני ילדים למשפחה...אז זה מה שהם מכרו לנו למרות שבעצם היו לנו שלושה] 38.15 פאונד [לנו זה השתלם]

למי שיש טראוולקארד - זה אחד האתרים שכלולים

נגישות - רק שני סיפונים נגישים לנכים. יש חניון עגלות. אי אפשר להסתובב עם מנשא גב [במדרגות יש הרבה פעמים משקופים שאפשר להתקל בהם] רק על הבטן, למי שעם תינוקות.

הביקור כרוך בהרבה טיפוסים וירידות בסולמות - נשים - חובה מכנסיים [היתה אי נעימות, כשהשלישי שלנו אמר בקול על מישהי ש"רואים לה", ושכח שהוא מדבר באנגלית ולא בעברית]

הגעה נוחה - כחמש דקות הליכה מתחנת london bridge

מתאים מאד גם לימים גשומים, כי רוב הפעילות היא בפנים

הדרכה קולית אישית חינם [מכשיר]

יש להם גם סיורים מודרכים, לא התאים לנו אז לא בדקנו שעות ועלויות אבל למי שמעוניין, זה קיים.

 

בספינה שרותים נקיים בסיפון המרכזי, וחנות קפה כלשהי + מקום נוח [בפנים] לשבת ולאכול.

 

אחרי הביקור באזור הפיקוד, בו הילדים ראו בעיניים את ההבדלים בין מגורי המפקדים הבכירים [חדר פרטי נוח, מיטה נוחה, שולחן, מנורה, מדף, כיור] לבין  מגורי המפקדים הזוטרים [חדר פרטי פצפון, מיטה נוחה ומדף] לבין מגורי החיילים הפשוטים [ערסלים תלויים מעל שולחנות, 30 איש בחדר ויותר, לוקרים פשוטים] - שמנו לב שכבר צהריים ובעצם אנחנו רעבים.

הלכנו לאזור הקנטינה, שם יש מקום שמוכרים אוכל [לא בדקנו מה כי הבאנו איתנו] ויש שם שולחנות שאפשר לשבת ולאכול.

אכלנו.

 

במקום מוקרן בלופ סרט שמספר על תפקידה של הספינה במלחמת העולם השניה בכלל ובפרט במלחמה בספינה גרמנית אחרת ובפלישה לנורמנדי.

כמובן שהבכור היה מרותק, וכל הזמן בדק אם העובדות הידועות לו מתאימות למה שנאמר בסרט. פה ושם דיברו אנשים שממש לחמו על הספינה - זה בכלל שבה אותו לגמרי. השלישי לא ממש בענייני תאריכים וארועים אבל הבומים של הספינות בים עניינו אותו מספיק.

 

השניה, לעומת זאת, נזכרה בקטע הפציפיסטי והתחילה לומר שהם הבנים, בזה שהם צופים בסרט הזה, הם מנציחים את קיומה של המלחמה, ומה הם מתלהבים מכל הנשק הזה [דמיינו לעצמכם ילדה בת 8.5 אומרת "מנציחים את קיומה של המלחמה בעולם" - התאפקתי לא לשאול אותה מאיפה היא למדה את הביטוי הזה ופשוט נתתי להם להתווכח]

אחרי כמה דקות של ויכוח בריא ושני לופים של הסרטון, החלטנו שמיצינו. עוד סיבוב קצר על הסיפון, ויורדים.

העגלה נשארה יבשה בגשם בחנית העגלות, והקטנה שמחה להכנס אליה ונרדמה תוך דקות [אחרי כל הטיפוסים בסולמות, לא מפתיע].

 

שוטטנו עוד קצת לאורך התמזה וברחובות לכיוון הטיוב, וחזרנו "הביתה".

 

הדוד החמוד קנה לנו פיצה - וצ'יפס עבור מי שאסור לו פיצה - וסושי גם [לא, הילדים לא אוהבים סושי...אבל הוא קנה] ושלח עם שליח לבית שהיינו בו וזה הגיע כמה דקות אחרי שהגענו, מתאים בדיוק למרות שעדיין היה לנו אוכל מאתמול.

 

אמבטיות ארוכות לילדים, אריזה ארוכה לאמא, עוד ערב מחויבות משפחתית ארוך לאבא [ידעתי מראש, אבל מותר לקטר שארזתי הכל לבד, לא? אחר כך בשדה התעופה יכולתי לומר שבאמת אני ארזתי הכל לבד ואף אחד לא עזר לי] ולישון.

ליליה – תודה. באמת הקטע הזה שאנשים הצטרפו לשירה היה כל כך לא צפוי [צפוי מצד הילדה, לא צפוי מצד הסביבה] וכל כך נחמד.

 

עמיחי – היינו בספינה בערך 10-15, אבל אנחנו חופרים...לא היינו בכל המקומות למשל בסיפון הפתוח בקושי היינו כי היה גשם של ממש וחששנו שהילדים יחליקו. אני מניחה שלמשפחה לא חופרת יקח פחות זמן. אנו מכירים את לונדון די טוב, אם תרצה נוכל להמליץ על מקומות נוספים.

אוליב - אני קורא ונהנה.

זה מאוד רלוונטי בשבילי, כי נהיה שם עוד שבועיים. מתוך התיאור שלך נשמע שהייתם בספינה כל היום... כמה זמן באמת זה לקח? (נראה שלא פיספסתם אף מסדרון ואף שלט הסבר...).

אוליב - כל כך יפה הכתיבה שלך, באמת כמו ספר ילדים, והילדה שמצליחה לשיר ולגרום ל"אנגלי היבש" להתרכך ולהצטרף ללהקה - פשוט תענוג,

ממשיכה לעקוב בכיף 

ליליה

אני מניחה שזה אינדיבידואלי - כמו שיש ילד שיהנה מאד מאטרקציות אקסטרים, ויש ילד שיפחד מהם ולא כל כך יהנה - כך גם בדברים האלו.

נראה לי שזה גם עניין של רקע - הבכור שלי חובב היסטוריה מושבע, הוא יודע בעל פה את כל התאריכים של כל המלחמות בערך, מבחינתו לבקר בספינה ש"עשתה את זה" - זה לבד שווה יותר מהרבה דברים אחרים [הוא העדיף את זה על פני מוזיאון הטבע שאני מאד רציתי אחרי שהתבטל לנו יום קודם, למשל]. והוא מדביק בהתלהבות שלו את האחרים. אם תוסיפי לזה את הרקע של הספרים שהם קוראים, אז בשבילם זה היה מעניין.

 

גם לי הדמויות נראו קריפיות [ביחוד הפנים שלהם] אבל הילדים אהבו את זה. ובאמת יש את זה בהרבה מוזיאונים, קטע של המחשה כנראה.

מעניין שדווקא אצלנו הביקור באוניה התקבל באדישות מסוימת. אבל זה אולי כי אנחנו לא משפחה כזו בעלת דמיון, עם יכולת להכנס לתוך עולמות אחרים.

 

בן ה-12 די מהר מיצה את העניין, אם כי התלהב לטפס לתורן ולתא הקברניט. הביקור בקרביים של האוניה עם דמויות השעווה המיושנות, גם כי הן מציגות מלחים ממלחמת העולם השניה, וגם כי הן כבר ישנות, היה קצת קריפי... בכלל, נתקלנו הרבה בלונדון במיצגים של בובות שעווה, ולא במאדאם טוסו. מה הקטע הזה?

 

 

אגב, המקום הוא אחד מאלה שהיו מכוסים בהטבה של אחד + אחד למחזיקי הטראוולקארד.

ירדנו אני ושלושת הגדולים עוד יותר למטה אל חדר הדוודים וחדר המנועים. מה חדר, זה אולם בגודל מגרש כדורגל, אבל צפוף צפוף מלא בהמון דוודים, ברזים, צינורות, שעונים, הכניסה היתה מוגבלת רק מגובה מטר ועשרים ולכן הקטנה נשארה עם אבא למעלה. פה ושם היו הסברים על איך באמת הדברים עבדו, אני כמובן קראתי הכל, הילדים רק הסתובבו ונגעו בכל דבר והתרשמו עמוקות. היה שם רעש מנועים שהדגים באיזו סביבת רעש הם עבדו.

לוחיות הסבר קצרות ואינפורמטיביות, קראנו ביחד. הסברים ארוכים נשארו רק לי...

 

אולי אני צריכה להסביר יותר את החוויה:

יש המון ספרים מהמאה הקודמת שמתעסקים בספינות. ספרים איכותיים לילדים שחלקם אפילו מתורגמים מחדש בשנים אלו, אבל גם אלו שלא - עברו אצלנו, או שקנינו אותם במיוחד והם חלק מהספריה הביתית שלנו.

קורות ספינה נאמנה [פארלי מואט], ילדי רב החובל גרנט [ז'ול ורן] ועוד ספרים של ז'ול ורן, חלק מספרי נרניה, ספרים של הקטור מאלו, ילד האריות והמשכיו, ועוד ועוד ועוד - בחלקם מתוארים סיפונים, בחלקם מתוארת עבודת המסיקים בדוודים, ויש בהם המון מילים "מוזרות" שממש לא חלק מהיומיום שלנו או מעולם המושגים שלנו, בטח של הילדים לא. מה זה סיפון הם יכולים רק לדמיין, מה זה חיבל ותורן וחדר דוודים, מה עושים עם ההגאים וכו' וכו', הכל לגמרי מופשט ולמי שנולד במאה הזאת גם לא מובן, הרי הכל עובד כיום על חשמל, לא על פחם וקיטור.

ופתאום אנחנו בתוך דבר כזה, וכל עולם המושגים הלא מובן הופך להיות מוחשי. ראיתי בעיניים של הילדים איך הגלגלים מסתובבים והכל מתחבר, כל פעם קריאות "אה אמא, לזה הם התכוונו בספר כשהם כתבו..." על משהו אחר. מבחינתם "אוניה" זו הסירה הזו ביפו ששטים עליה לפעמים כשבאים לסבא וסבתא, פתאום הם הבינו איך זה שאנשים היו יכולים במשך חודשים לחיות על אוניה, לישון בה, לאכול בה, וגם להפצע ולמות בה אבל זה לא העיקר, ואיך לא היה להם קשר עם המשפחה [הראו בפינת הדואר של האוניה איך מכתבים הגיעו לפעמים בטעות לאוניה אחרת], ואיך באמת במשך חודשים למשפחה לא היה מושג מה קורה, ואיך הם עבדו בבטן האוניה בלי שיהיה להם מושג מה קורה בחוץ, ואיך ישנים בערסל...בקיצור, זה כמו להכנס לתוך ספר, או לתוך סרט [לא ראינו סרטים עם ספינות אבל העיקרון אותו דבר] אמיתי ואפשר לגעת. לא נמאס להם.

 

עלינו חזרה לפגוש את אבא והקטנה שלא הבינו מה לקח לנו כל כך הרבה זמן שם בפנים, בסך הכל צינורות וברזים, מה לא?

ואז עלינו לסיפון העליון. גשם ומחליק, נזהרים בסולמות והקטנה מטפסת כמו גדולה [ומשפריצה עלי לגמרי, כי עליתי צמוד אליה למקרה שתיפול] ונכנסים לאזור הפיקוד על האוניה.

כפתורים, טלפונים עם חוגה, מכשירים [את הגירוסקופ ראינו למטה, ודיברנו על איך הוא עובד. עכשיו ראינו מכשירים אחרים שאוספים את הנתונים], רדאר [שנוסף מתישהו לספינה], חדר קשר, חדר פיקוד, חדרים אישיים של הנווט, של מפקד האוניה ושל מפקד הצי [כי הספינה הותאמה גם לשהות של מפקד הצי, שיוכל לפקד על הצי בלי להפריע לפיקוד על האוניה].

בחדר הגדול שבו היו הרדאר ואמצעי הקשר האחרים היתה גם מפה אינטראקטיבית עם משחק חמוד לילדים - שולחן שהוא בעצם מסך מגע, ובו אפשר לכוון את הספינות כדי למצוא חלקים של מטוס שנפלו לים. בתחילה הילדים רבו על המסלולים [משרטטים מסלולים באצבע ולשם הספינה הוירטואלית שטה] ובסוף קיבלו Mission failed" אחר כך שיתפו פעולה יפה וקיבלו "המשימה הושלמה בהצלחה".

הם היו מוכנים להשאר עוד ועוד אבל ככל שהזמן עבר המקום התמלא בעוד ועוד אנשים [כנראה ש10 זה מוקדם, כשבאנו, נהיה צהריים וכבר היו די הרבה אנשים - אבל לא ברמה שמפריעה, לא היה צפוף] אז עברנו הלאה.

הלכנו על הסיפון עד הקצה, איפה שקשור עוגן ענק. התחיל לרדת גשם. הצטלמנו, ונכנסנו פנימה.

אמנם זו ספינת מלחמה, אבל רוב הטיול שלנו בפנים ממש לא התמקד בזה. החויה להיות בתוך ספינה אמיתית, לראות באמת איך הפעילו אותה, את כל החלקים שלה, מה שקוראים בסיפורים ולא מבינים חצי מזה - כי הילדים אף פעם בחיים לא היו בתוך ספינה, מקסימום בתוך סירה בנמל יפו, שזה ממש לא דומה - זו היתה החוויה האמיתית.

 

הספינה היא ספינה ענקית עם חמישה סיפונים. בהתחלה ביקרנו בחדר הפעלת תותחי הספינה, יש לה כמה וכמה, והיה שם סרטון שהראה איך זה עבד. בחדר הקטן שהיינו עבדו 27 אנשי צוות! הם בקושי יכלו לזוז שם.

אחר כך ירדנו עוד סיפון אחד, שהיה סיפון המגורים. שם ראינו איך הם חיו: איך חיו אנשי הצוות הפשוטים - ערסלים תלויים בגובה, מתחתיהם שולחנות, ובכל מקום דמויות בובות בגודל אמיתי שוכבות בערסל, יושבות משחקות קלפים ליד השולחן.  [הקטנה חשבה שהם אמיתיים ואמרה "שששש, הם ישנים, תדברו בשקט"] היה להם ממש ממש צפוף, על פרטיות אין מה לדבר בכלל. ראינו את מטבח הספינה - אפשר להכנס וממש להציץ לתוך הסירים הענקיים ["הנה, את מספיק קטנה בשביל להכנס בפנים. בואי נבשל אותך!" הקטנה שכחה שצריך להיות בשקט כי יש אנשים ישנים, והפיקה צרחות בווליום מרשים. היא לא רצתה שיבשלו אותה], לגעת בתנורים [שכמובן לא פועלים עכשיו] ולהבין איך פועל מטבח שצריך לספק ארוחות לאלף אנשים כל יום. ראינו את המחסן - שם עבד חתול האוניה עד שהוחמרו תקנות התברואה וסילקו אותו [וכן, יש שם בובת חתול שנראית ממש אמיתית, וברמקול יללות של חתול...]. ראינו את הטורפדו הענק, ומעליו סרטון שמסביר איך זה פעל. המשכנו הלאה וראינו את התאים שבהם כלאו אנשי צוות שהיה צריך להעניש.

ירדנו עוד למטה.

 

ראינו את חדר התחמושת, ואת המעלית שהעלתה את הפגזים אל חדר התותחים. להפתעתי ולשמחתי, זה עניין את כולם הרבה פחות מאשר חיי היומיום על הספינה. ראינו את חדר ההגאים - בניגוד למה שחושבים, הוא נמצא עמוק בפנים - כדי שיהיה פחות סיכוי להפגע. היו שם שלושה הגאים ושלוש דמויות ש"מסובבות" אותם ["עד עכשיו חשבתי שהגה של אוניה הוא כמו הגה של אוטו, עכשיו אני מבין מה כתוב בסיפורים שהיה קשה להשתלט על ההגה כשהיתה סערה"]

 

ואז הגענו אל בית החולים של האוניה. היה שם חדר של רופא שיניים, הם דמות "רופא" ודמות "מטופל" באמצע טיפול על הכסא. היה שם חדר ניתוח עם מנתח מעל מטופל, והיה שם "בית חולים" שתי מיטות קומותיים מקובעות לרצפה, עם דמות "פצוע" שוכבת באחת מהן ודמות "קצין" עומדת לידו, על השולחן ליד כמה וכמה אביזרים ששימשו בבית החולים של הספינה, חדרון שרותים ואמבטיה קטן עם עוד אביזרים, סוג של לוח גב מיושן שהיו מורידים איתו את הפצועים למטה - גרסה מוקדמת של מה שהיו משמש לחילוץ מגובה.

והיה מותר לגעת.

מכל חלקי הספינה, שם הילדים נשארו הכי הרבה.

השניה חבשה את הכפפות [היו לכולם כפפות מבד שנועדו למנוע כוויה במגע עם צינורות חמים או תותחים או שריפה באוניה] ואת הכובע  עם הצלב, והתחילה "לטפל" ב"פצוע".

הקטנה התלהבה גם, לקחה מזרק והתחילה להזריק לו. לא נמאס להם.

גם את הלוח גב ניסינו, כולם רצו להרגיש איך מרגיש פצוע בפנים.

הסברנו להם כל דבר למה הוא נועד ואיך הוא עובד. היתה שם אשה מצוות העובדים וראתה שאנחנו מסבירים להם, אז היא שאלה אם אני יכולה להסביר גם לה על אביזר אחד שהיא לא יודעת למה נועד. [אני עובדת בתחום רפואי ולכן מכירה].

זה היה מין סד מתיחה ישן לשברים בעצם הירך, הסברתי לה איך זה עובד והיא ממש שמחה.

בסופו של דבר מיצינו את בית החולים של האוניה והמשכנו הלאה.

 

יום שלישי - HMS Belfast

 

אחרי שהילדה קמה בלילה עם חלומות על המכשפה שיוצאת מהארון, שמחתי שאנחנו לא נשארים עוד יום בבית.[הרקע - "האריה, המכשפה וארון הבגדים" מסדרת נרניה. שכן, גם הוא ספר אנגלי, וגם הוא קורה בחלקו בלונדון].

 

התארגנו בנחת. היום היה חצי מעונן חצי שמשי. אוטובוס [קומותיים, איזה כיף] ואז טיוב.

בדרך לטיוב [יש שתי דקות הליכה ברחוב ועוד בתוך התחנה] השניה התחילה לשיר. היא מאד אוהבת לשיר ולרקוד, לא ממש מפריע לה שיש קהל, היה לה מצב רוח טוב אז היא שרה.

"We all live in a yellow submarine"

[איך מצרפים קישורים שהם תמונה, ולא רק קישור? תלמדו אותי?]

היא לא זכרה את הבתים, רק את הפזמון. אז בבתים היא שרה "טדם טדם".

אשה אחת כהת עור שהלכה קצת לפנינו הסתובבה, ראתה אותה מדלגת ושרה, חייכה והתחילה לשיר איתה את המילים של הבתים. ככה עלינו על המדרגות הנעות, כשהילדה ועוד אשה לא מוכרת שרות את זה. כשהגענו למטה כבר היו עוד איזה עשרה אנשים ששרו גם. הילדה היתה בעננים, איזה כיף זה שכולם שרים איתה! ואני נהניתי לראות איך ילדה אחת עם שיר פשוט יכולה להדליק אור בעיניים של אנשים בסתם בוקר רגיל בדרך לעבודה.

 

ירדנו מהטיוב, הלכנו ברגל כמה דקות - ברחוב המון כלי רכב, למעלה הרכבת, הבכור מסתכל ומסתכל ובסוף אומר "אמא, אני יכול לדמיין איזה בלגן היה פה עם כל הסוסים והעגלות". במוזיאון התחבורה אחת העובדות המעניינות שהם קראו היתה שלפני הטיוב, כל יום היו נוספים 1000 טון זבל סוסים ברחובות לונדון, והנתון הזה לא הפסיק להדהים אותו.

הגענו לתמזה ומולנו הספינה הענקית, שהיתה ספינת מלחמה הרבה שנים [HMS=Her Majesty Ship קטע של האנגלים שהכל הם קוראים על שם המלכה] חששנו שבגלל אוגוסט יהיה תור - לא היה תור בכלל, אפילו דקה לא חיכינו.

עוברים על גשר שמחבר את הגדה עם הספינה - ויש עליו תאריכים משמעותיים הן במלחמות של אנגליה עם העולם והן לספינה עצמה, שהיתה בערך בכל מקום בעולם והשתתפה בכמה מלחמות.

עולים לספינה.

האיש מרוצה - הספינה עוגנת היטב, והיא כנראה גדולה מספיק - הוא לא מרגיש רע. [אחד מסיפורי הילדות שלו זה איך הם היו נוסעים במעבורת להולנד לטייל והוא היה מקיא כל הדרך. ספינות עושות לו מחלת ים].

יש חניון עגלות מקורה [וטוב שכך, כי עוד רגע יורד גשם]. קנינו חוברת הדרכה בחמישה פאונד - בסוף לא הסתכלנו בה בזמן אמת, אבל עכשיו בבית מאד נהנים לקרוא בה - וקיבלנו הדרכה קולית מין מכשיר כזה שלוחצים לפי המספר בנקודה שעומדים ויש הדרכה - זה בחינם. גם בזה בקושי השתמשנו.

 

Vthomeo, בן זוגי אומר שזו התנהלות רגילה – הנהלים בענייני בטיחות מאד מאד מחמירים. בינינו, אולי נהלים מחמירים כאלו היו מועילים גם אצלנו בארץ [מעניין להשוות אחוזים של תאונות וכאלה בין המדינות. לא עשיתי את זה]. אני מודה שעד שנהגתי באנגליה בפעם הראשונה, אי שם בראשית נישואינו, לא הבנתי למה בן הזוג כל כך מתלונן על תרבות הנהיגה בארץ. מודה, יש לנו מה ללמוד. לגבי הגלגל הרזרבי – אני מבינה שברכב 7 מקומות בד"כ אין גלגל רזרבי. לא הכרתי את זה, כי בארץ יש לנו רכב 9 מקומות ולפני כן היה לנו רכב קטן, ובשניהם יש כמובן רזרבי. בודאי שלא עלה בדעתנו בארץ לקרוא לשרותי דרכים להחלפת גלגל...עושים את זה לבד. נהגת הגרר אמרה שהרבה פעמים חברות השכרה לא מספקות גלגל רזרבי גם אם כן יש לרכב המקורי, כי אנשים – כך אמרה – גונבים אותם.

 

תמי, שמחה שאת אוהבת. לא עשיתי משהו ספציפי כדי "להדביק" את הילדים, חוץ מלספר להם המון סיפורים, גם הקראה כשהיו קטנים וגם סיפורים מהראש, סיפורי היסטוריה משפחתית וסתם היסטוריה [והם מאד אוהבים "סיפורים מהראש"]. אכן אני אוהבת לכתוב אבל לא נראה לי שזה ברמה של ספר...

 

אורנה, תודה. כיף לדעת שיש עוד מוזרים כמונו...לגבי רגועה וזורמת – תהיה בטוח שהיו זמנים שבאמת התחשק לי לקלל או לבכות. אבל בידיעה שמה שאני אעשה, כולם יעשו אחרי – התאפקתי [אם אני רוצה ללמד אותם להתנהג, אני צריכה לתת דוגמא אישית לא?]. אני באמת מאד לא לחוצה באופי, אבל לא ממש זורמת...עובדת על זה. לא נהניתי מהתקלות – כן ניסיתי להפוך גם אותן לחויה עבור הילדים [והנה, בדיוק אלו ההזדמנויות שהילדים מוציאים מאיתנו את מה שטוב בנו. אם היינו רק שנינו, מן הסתם הייתי מקטרת בלי סוף]. והבית שהאיש גדל בו – אכן, מעורר את הדמיון. גם שלי כמבוגרת, אלא שאצלי זה יותר לדמיין איך חיו בו. וכן, בלילה באה הילדה בוכה לחדר שלנו ואמרה שהיא חלמה שהמכשפה יצאה מארון הקיר ובאה לקחת אותה לנרניה...ככה זה כשמשחקים בארונות ומעברים כל היום, כנראה.

[מודה שמבפנים התחרפנתי, עד שאנחנו מגיעים ללונדון פעם ב...להתקע בבית? וגם העניינים המשפחתיים מחרפנים אותי קצת באופן כללי אבל לא ארחיב בזה. בכל אופן אם כבר להתקע בבית, לפחות לנסות להנות מזה לא?]

 

אוליב, ממש נוגע הסיפור שלך, והילדים שלך, כאילו שילבו את הילדים שלי... גם אצלי יש תולעת ספרים שקוראת הכל - סוד הגן הנעלם, נשים קטנות, גבעת ווטרשיפ, אוליבר טוויסט, וגם את כל סדרת כשופ, ניקולס פלאמל, פרסי ג'קסון... בספריה אין תמיד את כל הכרכים, והספרייה הביתית שלנו הולכת ותופחת כל הזמן. אני דווקא בעד. כבלים אין. והבן שלי, תולעת של מיינקראפט בעיקר... אבל גם הוא קורא לפעמים.

 

איזה כיף לך שאת כזו רגועה וזורמת. לצערי כשיש תקלות מסוג של פנצ'ר אני נעשית לא משהו... ממוקדת מטרה לפתור את התקלה וממש לא נהנית.

 

והבית הזה שהייתם בו בלונדון, ממש מעורר קנאה... המכשפה מארון הבגדים ממש יוצאת מהסיפור שלך...

 

תמשיכי...

 

אורנה

 

 

 

  

אוליב, איזה כיף לך שהצלחת להדביק את הילדים באהבת הקריאה שלך. גם אני מילאתי את הבית בספרים שאהבתי בילדותי ופחות הצלחתי. ואני חושבת שיש לך כשרון כתיבה בעצמך... למה לא לנסות לכתוב סיפור?

יום שני: משפחה מעצבנת וחפירות ארכיאולוגיות בבית הילדות

 

ביום הזה תכננו ללכת למוזיאון הטבע, ואם מזג האויר יאפשר - גם לקנסינגטון פארק וביחוד לפארק לילדים על שם הנסיכה דיאנה, שיש שם ספינת פיראטים שהילדים היו אוהבים.

קמנו לגשם. באנגליה כמו באנגליה אי אפשר לדעת, אולי אחר הצהריים לא יהיה גשום? אבל יחד עם הגשם בא הדוד והתחילו עניינים שבן הזוג היה נדרש להם, אבל אנחנו ממש לא.

עשר, אחת עשרה, שתים עשרה, בהדרגה הסתבר לי שאנחנו כנראה לא יוצאים לשום מקום, אלא אם כן אני אצא לבד - ואת זה ממש לא התחשק לי לעשות [בטח לא אחרי הכמעט-עצירת-המדרגות-הנעות של אתמול, בטח לא בגשם].

 

אז מה עושים בגשם בבית?

חוקרים אותו, כמובן.

הבית ריק [כלומר, לא גרים בו] וכל מה שבו עתיד כנראה להמסר לצ'אריטי. לכן לא היתה מניעה שנשוטט בו.

הבית הוא בית גדול. גדול מאד אפילו. בית פרטי, עם גינה ענקית יותר ממנו, שמסודרת בסגנון מיושן מקסים עם דשא גדול [לא מצרפת תמונות של הגינה למרות הפיתוי].

לפני שמשפחתו של האי שקנתה אותו, אי שם לפני שנולדתי בכלל, הוא היה שייך לאיזה איטלקי שעסק באריחי קרמיקה. לכן בקומת הקרקע כל חדר מרוצף באריחים אחרים. חדר אחד - באריחים אדומים עם פיתוחים עקלקלים לבנים. חדר שני - אריחים לבנים עם ציורים בכחול וצהוב שמתחברים בין האריחים. חדר שלישי - ציפורים שחורות וכחולות ולא זוכרת מה עוד.

כמובן שכל חדרי הבית, כולל רוב קומת הקרקע, יש בהם שטיח מקיר לקיר [הילדים לא הפסיקו להתלהב מזה בכל מקום שהיינו] אבל עדיין נשאר מספיק מקום לדמיונו המפותח של האיטלקי ההוא.

חדר מגורים ענק וחדר משפחה ענק [כל אחד מהם גדול יותר מהסלון הממש לא קטן שלנו], חדר משחקים קטן, מטבח גדול מאד [ששופץ ולדעתי חבל, הוא היה הרבה יותר יפה לפני עשור], מחסן, גראז', שרותים. קומת קרקע.

בקומה הראשונה יש משהו כמו שישה חדרי שינה [כל אחד ענק בפני עצמו] ועוד חדר אמבטיה בגודל דומה. חדרי השינה - כמו קפסולת זמן. עוד תלויים בהם בגדים מלפני עשרים שנה. כל החלונות צופים לנוף מקסים - של החצר היפה או של הרחוב האסתטי. בין חלק מהחדרים יש מעברים - נדמה לך שאתה פותח דלת של ארון, ואז אתה מגלה שאתה בתוך מעבר ויש עוד דלת, פותח אותה והופ, אתה בחדר אחר בכלל.

חקירת המעברים האלו העסיקה את הילדים במשך שעה בערך.

באמצע יש גם כן ארונות קיר, שהם בעצם Airing cupboard [לא הכרתי את המושג עד שבאתי לאנגליה לראשונה].

בקומה העליונה יש שני חדרים ענקיים, כל אחד מהם בגודל חצי בית.

באחד מהם יש שתי מיטות והמון, המון המון חפצים. בשני אין מיטות, רק המון המון חפצים. חפצים שנצברו במשך עשרות שנים ואף אחד לא נגע בהם [ותעיד שכבת האבק]. ובכל חדר - דלת קטנה, שמובילה אל חלל מתחת לרעפים, ואפשר לזחול דרכו מסביב לכל הבית.

 

זה זרק את הילדים מיד אל "אחינו של הקוסם", שם גם כן זחלו הילדים דרך מעבר דומה. זה סיפק שעשוע לזמן מה. אחר כך הם ניסו להחליק על מגש במורד המדרגות [אל תשאלו אותי איך מצאו מגש] כמו אחד מגיבורי הספרים שלהם, לא זוכרת כבר מי. זה נגמר בבכי.

ואחר כך פנינו לחדרים העליונים והתחלנו לחפור.

ראשית, מצאנו שם ערימות של לגו. אולי עשרים קופסאות של לגו, כל אחת מסוג אחר: רכבות, ספינות ומה שתרצו. [בן הזוג סיפר אחר כך ששיחק בהם כשהיה ילד]. במשך שעות הילדים הרכיבו את כל הלגו הזה [וגם סידרו אחריהם אחר כך] וקינאו בקול באבא שלהם שהיו לו דברים נפלאים כאלו כשהיה קטן.

בינתיים אני מצאתי שם כל מיני ספרים מכל מיני סוגים.

כלים ישנים, חלקם ישנים ממש [כלי כסף עם התאריך מוטבע עליהם, למשל] שאמא של האיש הביאה איתה מבית הוריה כשהתחתנה [!] ונמצאים עדיין בעטיפת הנייר מפעם. אוסף בולים. ספרי הדרכה בכל מיני תחומים. קלמר עתיק עם צבעים עתיקים עוד יותר...ועוד ועוד ועוד.

 

ככה העברנו את היום בנעימים [הגשם המשיך לרדת בחוץ]. אחרי שהילדים הלכו לישון, הראיתי לאיש כמה מהדברים שהעליתי בחפירותי, והוא נזכר למי הם היו שייכים ומכאן הדרך אחורה בזמן היתה קצרה...

 

 

שוטטנו עוד קצת בקובנט גארדן ואז פנינו לכיוון שוק ספרים יד שניה שנמצא ממש מתחת גשר ווטרלו, בצד השני של התמזה.

התחלנו לחכות לאוטובוס, והוא לא הגיע. ואז הגענו למסקנה שאם נלך את זה, יקח לנו פחות זמן, זה בסך הכל עשר דקות הליכה.

התחלנו ללכת, ואז האוטובוס עקף אותנו בסיבוב...זה לקח רבע שעה הליכה, כולל חציית התמזה על גשר ווטרלו. אני נהניתי מהנוף. השניה קיטרה שכואבות לה הרגליים...אבל אחרי שויתרתי, שוב כמו בכל פעם, על ביקור של יום [מה יום, מצידי שבוע] בHay-on-wye, שזו הקרבה עצומה מבחינתי, כמה דקות הליכה לשוק ספרים אפשר להשקיע בי. לא?

מעל הגשר היה אפשר לראות את כל סוגי כלי השיט ששטים על התמזה. הראינו לילדים. זה עניין בעיקר את הבנים, כי השניה כאמור כבר התעייפה.

עוד כמה מדרגות [קצת יותר מכמה] והגענו.

הם התישבו על ספסל שצופה אל התמזה ונשנשו פירות.

אני הלכתי לשוטט.

זה שוק לא גדול, שפתוח כל השנה [גם בגשם] ונמצא ממש מתחת לגשר.

יש שם כל מיני ספרים יד שניה, ואני עמדתי בכבוד בפיתוי ולא קניתי את כל מה שמצא חן בעיני. היתה לי מטרה פה - ספרי ילדים ונוער שאי אפשר להשיג בארץ, שהילדים יוכלו לקרוא ולשמור על האנגלית שלהם [ולשפר אותה] ושיהיו מעניינים, לא משעממים כמו ספרי הבוק-רפורט בספרית בית הספר [שלא השתנו מאז שאני למדתי באותו בית ספר, וגם אז הם היו משעממים לגמרי].

די מהר התבייתתי.

כמה ספרים מסדרת Percy the park kipper בשביל הקטנים. כמה ספרי Noddy. ועוד כמה ספרים בשביל השניים הגדולים, לעכשיו ולעתיד.

הספר הראשון והספר האחרון של סדרת בית קטן בערבה - האחרון כלל לא תורגם לעברית, וכבר שנים שאני לא מצליחה להשיג אותו בארץ.

"ילדי המסילה" המקורי [יש לנו בתרגום לעברית. רציתי באנגלית]

 רובינזון קרוזו. משפחת רובינזון השוויצרית. כמה ספרים של ז'ול ורן, ועוד כמה וכמה ספרים ששימחו אותי מאד. סה"כ קניתי 20 ספרים במחיר הנהדר של 15 פאונד לכולם.

השוק הזה קטן יחסית, ואני מניחה שהייתי יכולה להשיג בצ'אריטי כל מיני דברים אחרים, אבל לא היתה לנו אפשרות ליותר מזה הפעם. והמיקום נחמד ביותר.

חזרתי אל משפחתי עם השלל, הם היו עסוקים בספירת סירות במים או משהו כזה, ומרוצים. גם אני הייתי מרוצה. יופי.

 

חזרנו עם הטיוב +אוטובוס. בטיוב האיש סיפר בפעם הלא זוכרת כמה [ויהיו עוד כמה] איך הוא נסע בקו הזה כל יום במשך חמש שנים, כשלמד באוניברסיטה. האוטובוס הפעם היה אוטובוס קומותיים, לשמחתם של הילדים.

הלכנו לבקר עוד חברים של האיש, שאותם אף פעם לא פגשתי. עניין סוציולוגי מעניין בפני עצמו. הילדים התחברו ושחקו משחקי קופסה. אנחנו דיברנו. היה נחמד.

 

בערב הלכנו לבקר את הדוד ומשפחתו, ובזמן הזה בן הזוג העביר את המזוודות אל הבית שבו הוא גדל. ושם הלכנו לישון בימים הבאים ועד הטיסה חזרה.

 

הילדים התקלחו [מה התקלחו. התאמבטו. אהההה] ונרדמו די מהר. האיש הלך בכל החדרים ואסף זכרונות. כל פיפס הזכיר לו משהו. ואני התחברתי לרשת ושלחתי מזל טוב למשפחתי לכבוד הברית של מחר.

 

[החדר שבתמונה נשאר כפי שהוא בשלושים השנה האחרונות. אולי הזיזו קצת את המיטה. הוילונות הם אותם וילונות שהיו בחדר של אחותו של בן הזוג, שהיום כבר מעל גיל 40. מסביב לכיור יש מנורות, לשניה לא נמאס להדליק אותן ולהתלהב מהצבע המיוחד שהן נותנות לחדר, ובכלל, הקונספט של כיור בחדר...]

"בשכונות לונדון מצויים טורים רבים, קודרים ומרופשים, של בתים מכוערים. אך לא יכול להיות רחוב מכוער ומרופש יותר מרחוב פיליברט. ספרו שהרחוב היה פעם יפה יותר, אך זה היה לפני זמן רב ואיש אינו זוכר זאת. היו בו שורות עגומות וצרות של גינות מוזנחות ואפורות, שגדרות הברזל השבורות שלהן היו אמורות להגן עליהן מפני התנועה הגועשת בכביש, שתמיד סאן אוטובוסים, מוניות, עגלות וקרונות"

זה ציטוט מתוך הספר "הנסיך האובד" - אחד הספרים היותר יפים והפחות מוכרים של פרנסיס הודג'סון ברנט [כן, אותה סופרת של סוד הגן הנעלם, נסיכה קטנה, לורד פונטלרוי].

זהו ספר שהיה מופלא בעיני בתור ילדה, ומקסים בעיני גם בתור מבוגרת.

כשהילדים קראו את הספר, הם לא הצליחו לדמיין את התנועה הגועשת הזו, קל וחומר לא הבינו איך זה אוטובוסים ועגלות ביחד, איך זה עובד.

בספרים אחרים הם קראו על לונדון בתקופות שונות, הרחוב תמיד, אבל תמיד, נכח. הרכבת, העגלות עם הסוסים, הסוסים ללא עגלות ואנשים שנדרסו על ידם וכד'.

אז חשבנו שמוזיאון התחבורה יהיה מעניין עבורם. וצדקנו.

 

המוזיאון נמצא ממש בקובנט גארדן.

London transport museum

פתוח 10-18, ואינו חינם. עם זאת ילדים אינם משלמים [לפחות באוגוסט, לא ביררתי מה בחודשים אחרים] כך שרק המבוגרים משלמים, אם יש כרטיס סטודנט - יש הנחה.

לנו הביקור עלה 30 פאונד, שבחלוקה למספר בני המשפחה שנהנו - היה נראה לנו השקעה סבירה. מה שנחמד הוא שהכרטיסים בתוקף לשנה שלמה, אך רק לאותם אנשים שקנו אותם. כך שעבור תושבי הסביבה או מי שמתכוון לחזור תוך שנה זה ממש משתלם.

 

המוזיאון בנוי משלוש קומות, שכל אחת מהן תקופה אחרת בזמן. יש בו מוצגים של ממש - עגלות רתומות לסוסים בגודל טבעי, קרונות רכבת בגודל טבעי מתקופות שונות שניתן להכנס אליהם ולשבת בהם, אוטובוסים [קומותיים כמובן] מתקופות שונות שלרובם ניתן להכנס, תאי קטר מכמה תקופות שהילדים יכולים להכנס ולנסות "לנהוג" בהם - יש להם מסך והם מגיבים ל"הגה" כך שהילד מרגיש שהוא מפעיל את ה"קטר".

בכל תקופה יש את ציר הזמן, הסברים לגבי התפתחויות התחבורה בכל תקופה, הגורמים והתוצאות [מאד מעניין למבוגרים - את ההתפתחות הכללית הכרתי אבל היה מעניין להכיר יותר לעומק] יחד עם ציטוטים מכל מיני ספרים [נשביתי] ואנשים שעבדו במערך התחבורה באותה תקופה, וגם חידות קטנות לילדים וכל מיני דברים שאפשר להפעיל ולגעת.

הילדים מקבלים בכניסה מין כרטיס עם 12 תחנות, והם צריכים "להחתים" אותו בכל תחנה, כך שיש להם איזשהו רצף ומושג איפה היו ואיפה לא.

יש בהרבה מקומות סרטונים קצרים שממחישים את הנושא.

הילדים נהנו מאד, רצו ממקום למקום. המקום מאד ידידותי לילדים והיו שם המון כאלו, ונגיש לחלוטין לעגלות. יש גם שרותים נוחים ונקיים, ואזור אכילה קטן.

 

אני כמובן יכולתי להשאר שם כל היום ורק לקרוא הכל הכל...סיימנו בארוחת צהריים מוכנה מראש ומשחק באזור המשחקים של הפעוטות [יש שם אזור חמוד מאד לפעוטות].

בזמן שהיינו בפנים ירד גשם רציני בחוץ. כשיצאנו הגשם פסק, יצא לנו טוב.

 

 

אוליב,

אני קוראת את סיפור הפנצ׳ר, והוא נשמע לי מוכר להחריד.

ממש דה ז׳אוו.

עם כל שעות ההמתנה, ואין רזרבי ו not safe...

שמא מדובר בריטואל אנגלי קבוע???

יום ראשון: קובנט גארדן, מוזיאון התחבורה ובית ילדות

 

כבר בהתחלה היה ברור שלקובנט גארדן הולכים ביום ראשון. אז יש את הופעות הרחוב הכי טובות ואפשר לבחור.

מוזיאון התחבורה נמצא ממש שם, אז זה טבעי להכנס אליו - ולפי מה שזכרנו, הוא מתאים מאד לילדינו ולילדים בכלל [ואכן כך].

 

נסענו באוטובוס, לאכזבתם של הילדים עדיין לא קומותיים, ואז בטיוב. סה"כ פחות משעה נסיעה, שווה את המחיר הזול יותר של הלינה.

אבל לפני הטיוב, היו כמה דפיקות לב.

אני פשוט אצטט, נראה לי, כי זה בערך מה שקרה, ופדינגטון כותב את זה יותר טוב ממני.

 

"פדינגטון החליט שה"תחתית" היא הדבר הכי מרגש שקרה לו בחיים. הוא הסתובב והתחיל לצעוד במסדרון, לפי האורות הכתומים, עד שנתקל בעוד קבוצה של אנשים שעמדו בתור למדרגות העולות...כשהביט סביבו נראה לו הכל מבלבל מאד....מרחוק ראה את גברת בראון ואת ג'ודי מנסות לרדת למטה במדרגות העולות. ובזמן שהסתכל בהן וראה אותן מנסות כך לרדת, ראה פתאום עוד שלט. הוא היה בתוך מסגרת מתכת, והיה כתוב בו באותיות גדולות ואדומות: לעצירת המדרגות במצב חרום – ללחוץ על הכפתור"

 

אז כן, כאמור השלישי שלנו בחור זריז ונמרץ. בעוד אנחנו עומדים יפה בצד ימין של המדרגות הנעות, עם הטיולון המקופל, כששני הגדולים מביטים למטה ומתרשמים עמוקות מגובה כבש המדרגות הנעות, קפיץ קפוץ הוא קפצץ עד למטה בלי להתבלבל [אני עם הקטנה, האיש עם העגלה, עוד לפני שהספקנו לחשוב הוא כבר היה למטה] ירד מהמדרגות הנעות, ועצר.

עמד. הסתכל. התכופף.

מכירים את זה, שיש רגעים כאלו שאתה יודע בדיוק מה השני חושב?

אז ידעתי בדיוק מה הוא חושב.

ולא היתה לי שום דרך לעצור אותו. כבר ראיתי איך הוא עוצר את המדרגות הנעות, ממש כמו שפדינגטון עשה בסיפור, ואיזה בלגן הולך להיות.

טוב. השתמשתי בנשק לשעת חרום. צרחתי את שמו.

הוא הרים את הראש. לא רק הוא. כל האנשים הסתכלו, רציתי לקבור את עצמי. אבל זה הספיק כדי שהבכור, שגם הוא חלק את אותה תובנה איתי, ירוץ עד למטה ויעצור אותו.

איזו אכזבה. הוא כמעט בכה. "רציתי לראות איך זה עוצר, ואיך כל האנשים מתבלגנים, ואיך זה היה יכול להיות מצחיק כמו בסיפור".

[כן, מאז ועד חזרתנו הוא חויב לתת יד לאחד מאיתנו במדרגות הנעות וברחובות בכלל].

 

הגענו לקובנט גארדן. כצפוי, מלא אנשים. כצפוי, הילדים התלהבו. פגשנו מכשפה יושבת על מטאטא, שצחקקה צחקוק מכשפות מדי פעם. הצחקוק מצא חן בעיני השניה, שחיקתה אותו באופן כמעט מושלם לאורך כל היום.

פגשנו איש צבוע כולו בכסף, כולל השיניים, שנראה מרחף באויר כשרק יד אחת נשענת על את חפירה. השלישי התפלא מאד. הבכור החל לחשב איזה סוג של מכשיר יכול להחזיק אותו כך, ואיך בדיוק הוא מונח מתחת לבגדים. האיש התכופף והפריח נשיקות אל נשים שהשאירו לו כסף.

אחר כך ראינו להטוטן שעשה ג'אגלינג עם שישה כדורים בבת אחת, ואחר כך עלה על חד אופן גבוה למדי ועליו להטט עם שתי סכינים ותפוח, כאשר בכל פעם שהתפוח עבר ליד הפה שלו הוא נגס ממנו, עד שאכל את רובו. הילדים היו מרותקים.

הסתכלנו עוד קצת בדוכנים, ונכנסנו אל מוזיאון התחבורה.

 

[לצערי, התמונות מקובנט גארדן לא יצאו טובות ולכן אני לא מעלה אותן לכאן. תצטרכו לדמיין].

שבת אחר הצהריים הלכנו לחברים של האיש.

זו משפחה שבה האיש למד עם בן זוגי בתיכון, אי שם לפני שניים ומשהו עשורים. הם נשארו בקשר מאז, ובכל פעם שאנו באים ללונדון - אנו משתדלים לבקר, כך שגם אני הכרתי כבר את אשתו ויש לנו שפה משותפת. פעם אחת הם אפילו ביקרו אצלנו בישראל. גם הם גרים בסביבת פינצ'לי כך שהיה לנו ממש קרוב.

בילינו את אחה"צ בשיחה, והילדים התחברו יפה עם הילדים שלהם. באיזשהו שלב לקראת הערב ראינו שהילדים עייפים, אז נפרדנו והלכנו לישון. היה נחמד מאד.

 

שוב לארוז...אני מודה שקצת נמאס לי מכל האריזות אבל ידעתי מראש שכך יהיה.

הלכתי לישון די מבואסת, כי בינתיים פה בארץ נולד לי אחיין בכור, ומשפחתי אמרה שהברית תהיה בזמן - כלומר, אני מפספסת...הבאסה הזו נשארה לי בלב איזה יומיים, מודה.

סיכמנו עם בעלת הבית שנשאיר אצלה את המזוודות עד ראשון אחה"צ.

את שלושת הלילות הבאים התאפשר לנו ללון בבית שבו בן הזוג גדל - בית שכעת הוא ריק, אף אחד לא גר בו, וזה ככה כבר תקופה. אלא שהתאפשר לנו להגיע אליו רק ביום ראשון אחה"צ ולא לפני כן.

נושא הלינה בבית הזה היה מורכב מכמה בחינות אבל בסופו של דבר זה מה שהוחלט. וזו היתה חויה מסוג אחר.