אוסטריה יומן מסע
-
חברים.
יומן המסע לאוסטריה, נכתב מעבר לים.
חלק קטן ממנו, אך יש לציין - משמעותי, נכתב רק לאחר השיבה ארצה.
לא אחפש תירוצים, למרות שיש לי מליון,
ולא אגיד שהכל בגלל הצורך שיהיה מושלם.
למרות שזה נכון.
אבל למען אלה שהיו, יהיו וגם לדורות הבאים.
קצת צחוק, אף פעם לא הזיק לאף אחד.
שלכם תמיד,
ענתי -
יום שבת, 11 באוגוסט: געגועיםיום שבת (11 באוגוסט 2007): תל-אביב גרמניה (פרנקפורט) גרמניה (מינכן)
זהו. נוסעים. הכל מוכן, מאורגן ומסודר לפי נושאים, לפי צבעים (נו, טוב, כמעט). מדהים איך הטיסה מעמידה את הכל בזמן.
יוצאים לשדה. השעה 13:30 בדיוק. רגע, עדיין לא נפרדתי מכולם, לא שלחתי מייל אחרון. טוב, די. גמרנו.
כולם יחכו.
המאסטר מוכן, לא מצליח לעבור את גבולות המושב הדרומי בו אנו גרים. יתכן שכתבתי יותר מדי, או שהכל נעשה דווקא. בשביל הלחץ של הרגע האחרון. ועם רויטל הסליחה.
בשדה, בצ`ק אין של לופטהאנזה, יש רמז עבה לשדרוג. מבט ארוך ומעמיק כלפי מטה, מגלה שאנחנו לא לבד.
``אנשים שיושבים בביזנס, רוצים שקט``, הדיילת מסבירה בחיוך. גם אנחנו.
ה�מ�ייל�ים מצטברים. צריך לחשוב על יעד נוסף בקרוב.
הדיוטי פרי עמוס. כרגיל. יושבים ב- אר-קפה ומזמינים סנדויץ` בלחץ אחרון. ``הכסא פנוי?``, שואלת בחורה צעירה שנראית כאילו זה עתה חזרה מבילוי בחוף הים. ``מה פתאום?``, אני מחייכת. אני נראית כמו אחת שטסה לבד??
ג`מבו 747-400 ממריא. טיפה`לה באיחור. קצת די.וי.די, קצת אוכל, מעט פיצ`פקעס.
אחרי כמה זמן, כמו שג`מוס אמר, מתחיל לצ`עמם. אבל אנחנו מתורבתים, ומתעקשים להמשיך לשבת.
``אולי נעלה למעלה, ונראה איך זה בקומה השנייה?``, מציע אור. ``אותו הדבר בדיוק``, אני מתעקשת. ``הם מגיעים יחד אתנו לאותו המקום...``.... ובכל זאת, עוד קצת קינטורים, ואני מאיימת: ``אל תשכחו שויתרנו לכם``....
מצחיק איך נכנסתם כל-כך עמוק לליבי. אני חושבת על רויטל שבטח חוזרת או-טו-טו מטיול סופשבוע, על זיוה שבטח נסעה לספארי, על ג`ני שעדיין פורקת מזוודות, על נועה שמחכה לי עם מסלול מסודר וחוברת מנוילנת, על ג`מוס שבטח מנקב עוד כרטיסיה ומחפש רכב לחמישה ואני קצת מקנאה.... הייתכן??
הקברניט מתחיל לדבר, בגרמנית כמובן, ואני צוחקת ונזכרת ביונית שמתרגמת לטריקו שמחפש מלון במינכן...
נחיתה רכה בפרנקפורט.
הולכים ללאונץ`. שוקעים בכורסאות הרכות. בשירותים יש אטרקציה תיירותית לילדים. אסלה מיוחדת עם סבון. לשם הניקוי, כמובן. עוד מספר דקות במקום, ואני מתחילה להשתגע. כמה זמן אפשר להסתכל על אסלה מסתובבת?
האוכל נהדר. גם לילדים. כד ענק עם סוכריות גומי. ``מספיק``, אני מבקשת. אין תגובה. כאן כבר מבינים בגרמנית.
בטיסה הקצרה למינכן פוגשים ישראלים. ``כן, גם אנחנו ישנים בשדה ונוסעים מחר לאוסטריה דרך קימזי``...
``כן, זה מהחומר של אלון`` ו``לא, לא לשכוח לקנות כרטיס הנחות...``
האם כולם גולשים בפורום משפחות?
פיהוק אחרון. נחיתה. עייפים עד מוות.
שוכרים רכב ב- Sixth. אודי A6 סטיישן, דיזל, גגון נפתח. ויסלחו לי כולם... אבל המזוודות שלקחנו בקושי נכנסו גם לזה. זיוה`לה עם שתי מזוודות ושני טרולים, את יכולה להשאיר את הסניק בבית...
ה- gps מקבל תדרוך, ויאללה לדרך. מגיעים למלון Arabella Sheraton הממוקם במרחק של 4 ק``מ משדה התעופה. קבלת פנים נעימה וקורקטית. ``אנג`וי יור סטיי`` פולט הפקיד, וממהר להכנס לחדר הסמוך.
אז קיבלנו חדר נחמד, לארבעה. יחד. מיטה זוגית אחת, שתי מיטות נוספות, אחת לכל ילד. פינת ישיבה. מקלחת גדולה. הילדים כבר יצאו מכלל שינה, ואני נרדמת בישיבה.
צריך לפתוח את המזוודות. ``עכשיו נראה אותך`` מחכך בעלי את ידיו בהנאה. פירושו של דבר: ``אם היית אורזת פחות, היה לך הרבה יותר קל``...
בכל מזוודה יש קצת ממה שצריך. שמפו באחת, מברשת שיניים באחרת, פיג`מה בשלישית. מזל שיש רק ארבע.
``אז נישן ככה``, ממהר בעלי להגיד, אבל הרפלקסים הפולניים שלי לא נותנים לי מנוח... ``יהיה בסדר`` אני פולטת ``אני אפתח ואסדר הכל מחדש``..
אין לי מושג איך נרדמנו. באלכסון, לרוחב. עם פה פתוח. רויטל מגיע לך צל``ש על התכנון שהרבצת ליום הראשון.עייף.jpg(גודל:4.448KB) -
יום ראשון, 12 באוגוסט: הנפילהאו איך כלו כל הקיצים...
יום ראשון (12 באוגוסט 2007): אגם קים (Chiemsee) - סט. וולפגנג (St. Wolfgang)
קמנו בבוקר רעבים. בטח. מ- 23:00 בלילה לא בא אוכל לפינו. פלא שאנחנו עוד עומדים על הרגלים.
ארוחת הבוקר במלון נהדרת. בופה מכל וכל. באמת. אנחנו לא מעמיסים, כי זה לא יפה, אבל קמים כל מספר דקות כדי לקחת... השרות נעים. מאד.
סוגרים את כל המזוודות שפתחנו. נכנסים לרכב ועוזבים את העיר. לא לפני ששילמנו והזכרנו לפקיד הקורקטי ש``נתראה``.
פנינו מועדות כעת לכיוון קימזי. בדרך, עוצרים בתחנת הדלק, כדי לקנות מדבקות לרכב. מי יודע? עם המזל שלנו....
לאחר נסיעה של שעה, מגיעים לעיירה. יום ראשון. שוק ענק ויפהפה מקבל את פנינו. מחליטים לוותר, כרגע, על התכנית ולזרום... לא הכל הולך לפי הספר...
השוק מקסים. תלבושות מסורתיות של חג. המוני המונים של דוכנים. אוכל כמובן. נקניקיות בגודל של גוליבר, צלעות חזיר עם שומן מטפטף, כרוב כבוש רותח, ובירה. ושוב בירה. בכוסות ענק.
אנחנו מסתובבים בתוך ההמון. אור מטפס על קיר טיפוס גבוה, מוריד בובה מלמעלה וזורק. התחלה יפה. אחר-כך הוא בועט כדור לשער במהירות מסחררת. הכל נרשם.
נועה טוענת שהיא רעבה. ``אבל רק עכשיו אכלנו``, אני מזכירה. ``נכון, אבל אני עדיין רעבה``.
הגנים הפולניים שלי, שוב לא נותנים לי מנוח.
בן זוגי נעלם בין ההמון ומופיע עם נייר עיתון. ``בגרמנית?``, אני שואלת, ``את יכולה לאכול אותו גם ברוסית``, הוא אומר, תוך כדי שהוא פותח את העיתון ומציג בגאווה את הדג המשופד שזה עתה קנה.
דג פורל מעושן. פנטסטי. ארבעה מזלגות מפלסטיק ובירה אחת גדולה. זו התוצאה של עצירה לא מתוכננת.
יווווו.... כמה טעים. מעדן.
ממשיכים להסתובב בשוק. בירה. שור מסתובב, מכונית ממוחשבת. גלידות. בירה. מזג האוויר מתחיל להיות חם ואנחנו מחליטים ללכת לשוט באגם קים...
נוסעים לפי השילוט לכיוון המזח. מגיעים לשייט של 16:10. שייט פשוט. אוטובוס על פני המים. 20 דקות וזהו.
קונים כרטיסים באי לסיור בארמון, ומשכירים כרכרה עם סוסים. חס וחלילה שלא נתעייף. הדרך נעימה.
הסיור יוצא ב- 17:00. הארמון אינו מלהיב. החדרים אמנם מפוארים, הסיפור מצחיק. המדריכה לא כל כך. היא נשמעת כמו תקליט שרוט, קצת מבולבלת וקצת לא מצליחה לענות על שאלות. ``בכל הארמון ישנם 5,000 נרות בסה``כ``, היא אומרת. לא חשוב. את העיקר הבנו. ממילא לא יאמינו לנו שהיינו פה. אסור לצלם.
את הדרך חזרה, עשינו ברגל, בתוך יער קטן. דרך קיצור. רבע שעה הליכה. ומי ביער? ישראלים, כמובן.
הם נראים עייפים. ``חזרנו ממערת הקרח`` הם אומרים בהתנשפות....
מחליפים חוויות, מנדבים מידע והולכים לכיוון האגם כדי להמתין לספינה שתיקח אותנו חזרה.
משתכשכים במים, עם הברווזים, מצטלמים קצת ולא רוצים שייגמר לעולם.
בדרך חזרה על הספינה, אנו פוגשים בקבוצת מטיילים גרמנים. רובם שיכורים ועליזים. ``באיזה אגם אנחנו שטים?`` פונה אלי זקנה חייכנית עם ריח של בירה מהפה. ``בקים``, אני עונה בוודאות. ``אההה... זה באוסטריה או בגרמניה?``, ``גרמניה, כמובן``, אני מרגיעה ובעצמי כבר לא כל כך בטוחה...
מ- Prien נוסעים לכיוון אוסטריה, לאגם וולפגנג. בדרך, כשכולם כבר רעבים, עוצרים בזלצבורג במסעדה איטלקית נהדרת. מרק טורטליני, ניוקי, פיצה וספגטי בולונז עם רוטב בצד. מאמה מיה.
עכשיו אנחנו כבר עייפים. הרבה יותר מאשר רעבים. וזה, לכשעצמו, ענין די נדיר.
נוסעים לפי ההוראות לכיוון העיירה סט. וולפגנג. לאחר כארבעים דקות, ה- gps משמיע קול. ``יו האב ריצ`ד יור דסטיניישן``. השעה 00:30 בלילה. לא דובים ולא יער. לא דסטיניישן ולא אגם.
מתקשרים למלון. ההסברים מביאים אותנו לדירות השייכות למלון Im Weissen Rössl היוקרתי....
אלוהים, איזו דירה! חניה- אין. אגם אין. נאדה. הרבה הובטח. הכל הובטח.
הילדים ישנים ברכב, ואנחנו אמורים לטפס לקומה השנייה עם ארבע מזוודות לדירה מעופשת.
הגרון מתחיל לצרוב ואני מוחה: ``כאן? בשום אופן לא!!``... ``על גופתי``.... ``אז נישן באוטו``...
מבט אחד מצמית מכיוונו של הנהג שלי ומבט אחד אוהב לכיוונם של הילדים ואני כבר בדרך למעלה. מחאותיי נשמעות קלושות.
את הלילה הנוראי הזה העברנו בדירה בת 4 חדרים. ענקית וגועלית.דג.jpg(גודל:7.027KB) -
איזה יופי של כתיבהמחכה בקוצר רוח להמשך..
נורא משעמם לי היום, ומשלימה קריאה בפורום של כל מה שלא הספקתי בשבועיים האחרונים.. ויסלח לי ההוא שם במרומים. -
יום שני, 13 באוגוסט: איזה כיף שיש המוןחברים
יום שני (13 באוגוסט 2007): אגם וולפגנג (Wolfgangsee): St. Wolfgang
לא אלאה אתכם בפרטים לגבי הלילה שעברנו. אבל בבוקר, כשהתעוררנו, החלטתי ש``כאן אני לא נשארת``.
בעלי טען שאין לי סיכוי. בטח לא מהרגע להירגע. בטח לא באזור האגמים.
מעניין. לא מתאים לו. הוא מכיר אותי כבר 16 שנה. אין מצב שהמצב יישאר כמות שהוא.
אבל טלפון אחד ללשכת התיירות באזור האגמים מוכיח לי שלפעמים גם הוא צודק. ``אבריט`ינג איז פולי בוקד``, מזמרת הפקידה בפושל אם סי. ``מלון``, ``בבקשה, מלון``, אני כמעט זועקת. ``אחד``. ``חמישה כוכבים. שישה כוכבים. לא משנה. אבל מלון``...
יושבים על הספסל במרכז העיירה. לא רוצים להתלהב מהנוף המהמם. אין מצב רוח. הילדים מסתכלים על הרצפה ומנענעים את הרגליים. אני עם דמעות בגרון. צלצול הטלפון מקפיץ אותי....
קולה של מוניקה מלשכת המידע בוולפגנג מעולם לא היה כל כך רצוי. ``מצאתי לך סוויטה. המלון נמצא לא רחוק מכאן. ממש במרכז העיירה..``, אני כמעט מתחילה לרקוד. אפילו לא שואלת לגבי המחיר. ``יש מקום לכולנו?``, ``כן``, היא עונה, ``את יכולה ללכת לבדוק את החדר``...
מחייכת מאוזן לאוזן, אני פונה אל בעלי, ומתחילה להסביר לו ש....
``אפשר אולי לעזור לכם?`` אנו שומעים קול מאחורינו. מופתעים, אנו מסובבים את ראשנו ומגלים אשה נאה למראה, מחייכת ``אני מכירה את האזור כבר 28 שנה``....
גם כאן לא אלאה אתכם בפרטים. אלא רק אומר לכם שהמזל האיר לנו פנים. האשה הזו ציפי שמה, עזרה לנו בצורה שלא תיאמן. מסתבר, אפילו, שהיא מתגוררת בפנסיון קטן ונחמד (הנמצא ממש צמוד למלון אליו היינו צריכים להגיע) כל שנה, במשך שנים רבות.
ציפי היא יו``ר אגודת הגמלאים של אוניברסיטת תל-אביב. היא מוציאה את הגמלאים לטיולים ברחבי העולם ובעצמה הסתובבה כבר בכל העולם (ואפילו טיפסה על הרי ההימלאיה...).
היא התאלמנה לפני כשנה, אך ממשיכה במסורת החופשה על אגם וולפגנג...
בשל היותה דוברת גרמנית רהוטה, עזרה לנו ציפי לבטל את השהות בדירת המלון, הלכה יחד אתנו למלון החדש, לקחה את הילדים למסעדה בעוד אנו רצנו לפנות את הדירה ועשתה לנו מצב רוח טוב.
המשכנו להסתובב עם ציפי במשך כל היום והערב. יש לה סיפורים בלי סוף. קיבלנו אינספור המלצות על מקומות יפים באוסטריה, מסעדות נהדרות ואזהרה לגבי הדירה בה היינו.....
כמובן שהיום לא הלך לפי התכנון, אבל המלון החדש שקיבלנו פיצה על הכל. מלון Furian, השוכן מול אגם וולפגנג, הנו בן 4 כוכבים ו- 20 חדרים. אנו קיבלנו סוויטה יפהפייה ומרווחת בקומה העליונה, עם שלוש מרפסות ונוף של חלום.
לאחר שהתאוששנו מעט והתארגנו, ירדנו לקראת ערב לעיירה, להיפגש עם ציפי.
בחודשי הקיץ, מתקיים בעיירה, בכל יום שני בשבוע, מופע קיץ. שלוש תזמורות שונות על שלוש בימות מתחלפות, דוכני אוכל רבים, מתקנים מתנפחים ועוד.
ישבנו במסעדה נהדרת, הזמנו, בעזרתה של ציפי כמובן, אוכל אוסטרי מסורתי והרגשנו על גג העולם.
האגם מהמם בלילה. ישנה מזרקה קטנה, מוארת בשלל צבעים שונים, מוסיקת רחוב נהדרת, אוכל מצוין.
מי צריך יותר?
מאוחר יותר, נעשה קר. החלטנו לחזור למלון ונרדמנו עם חיוך.לאן לא כדאי לחזור.jpg(גודל:8.754KB) -
יום שלישי, 14 באוגוסט: פה זו לא הכנרתיום שלישי (14 באוגוסט 2007): אגם וולפגנג (Wolfgangsee): St. Wolfgang- St. Gilgen
קמנו בבוקר, לחדר מקסים, שטוף אור.
ארוחת בוקר נהדרת על המרפסת, כך גם מזג האוויר. נהדר.
מחליטים לטייל בעקבות ה``ספר``. ולכן, נשארים באזור...
הולכים לעיירה, לכיוון תחנת המידע לתיירים. קונים את כרטיס זלצקמרגוט המקנה הנחות באזור האגמים.
ממשיכים לתחנה של האוניה המשייטת לעיירה סט. גילגן. ההפלגה היפהפייה נמשכת כחצי שעה.
סט. גילגן מקסימה וציורית. פנינו מועדות לרכבל, אותו ניתן לראות עוד לפני הירידה מהאוניה. נראה מדהים.
בעיירה, קנינו את כרטיס זלצבורגלנד, והרכבל חינם!
תור של 20 דקות, ואנחנו באמת על גג העולם. הנוף יפהפה. ניתן לשמוע את צלצול הפעמונים הקשורים על צוווארן של הפרות הרועות באחו ממש תחתינו. מטיילים רבים צועדים במרץ עם מקלות הליכה. ``גם אני רוצה כזה`` אומר אור , ומקבל תשובה בנוסח: ``קודם תטייל קצת בארץ, אחר-כך אני אקנה לך גם``.
שני מצנחים מרחפים ללא אזהרה מעלינו. הם נראים כמו ציפור צבעונית גדולה, ועל רקע האגם המראה פשוט קסום. אח``כ, כשנרד עם הרכבל חזרה למטה, נראה אותם מתקרבים אל הקרקע מבלי לגעת, ונקנא.
לקחנו את השייט חזרה לסט. וולפגנג. כל הדרך שתקנו. הסתכלנו על הסלעים המתפרצים אל האגם. איך יכולנו לשכוח עד כמה הנוף עוצר נשימה?
הארכנו מעט את השייט, וירדנו בתחנה הקרובה למרכז העיירה. רצינו לשכור סירת מנוע קטנה, אך למזג האוויר יש תכניות משלו. גשם זלעפות מבריח גם את הברווזים שבאגם.
אנו עומדים, ללא שכמיות, תחת גגון של בית עץ. ``עוד רגע זה ייפסק``, אני מודיעה בביטחון. ככה כתוב בפורום.
נו, טוב, אז יש לפעמים יוצאים מן הכלל. אז הגשם לא פסק. אז היינו שוב רעבים. אז מה.
אז הלכנו שוב לאיטלקיה, שכבר הפכה להיות מסעדת הדגל שלנו. ראשית, כי היא טעימה. ושנית, בשל הסיבה הפשוטה שהיא המסעדה היחידה באזור שפתוחה עד שעות לא סבירות. ואנחנו הרי רעבים, בדרך כלל, בשעות שאינן סבירות.
מאוחר יותר, פסק הגשם. החלטנו להישאר בסביבה, והגענו למתחם ירוק ויפהפה, קרוב למלון, ובו מיני-גולף מקסים, מיני-מיני-גולף כיפי, פינג-פונג ועוד כל מיני דברים נחמדים.
קצת שיחקנו, קצת התעצבנו, קפצנו על טרמפולינה, הקפצנו כדור והחלטנו שנגיע שוב. פשוט מקסים.
חזרנו למלון כדי לבדוק מה נשמע... והחלטנו לרדת שוב לעיירה, לשתות שוקו חם ולזלול משהו מתוק.
ישבנו בבית-קפה נחמד, זללנו כל מה שרצינו, וחזרנו לשנת לילה ערבה במלון.מבט ממעוף הציפור.jpg(גודל:5.654KB) -
לענתי ואיריסעכשיו את מבינה למה אני נשאר איתה בלילות?
ולמה אני מחזיק גם הכינוי ענתיאו?
ענתי-אני המום....מתי נוסעים לסיישל?
הג`מוס -
יום רביעי, 15 באוגוסט: כשמגיע התור לא להביט לאחור
יום רביעי (15 באוגוסט 2007): פלכאו (Flachau) אבטנאו (Abtenau)
בבוקר, נסענו כמתוכנן לפלכאו. אז נכון שזהו יום חג. אז מה? אז הכל צריך להיות סגור? אי אפשר ללבוש לבן ולחייך?
הנסיעה באזור האגמים יפהפיה, אך איטית. הכל לוקח קצת יותר. קצת יותר ממישלן, קצת יותר ממה שחשבנו.
בעיירה אין נפש חיה. בטח כולם נסעו כשתמי עזבה.
הזורבינג עומד מיותם על הדשא. חסר חיים. כך גם פארק החבלים. ``איט איז לאנץ` טיים`` פונה אלי אוסטרי מגודל ותכול עיניים. הזורבינג ייפתח בארבע. הוא אומר ומפהק. לנו אין זמן לחכות.
ב- 12:00 אנו פונים חזרה צפונה, לא לפני שמחליטים להכנס לאבטנאו. לפה, כנראה, מריה לא הגיעה והרכבל פועל בקצב מטורף.
עלינו בשמחה, כשמתחתינו אנשים, נשים וטף גולשים בקצב מסחרר במסלול אינסופי. אני כבר מתחילה להתחרט. אור מגרד ציפורניים, נועה אומרת שהיא לא רוצה לבד. מה אני אמורה לעשות עכשיו?
אז אבא ואור יורדים ראשונים. ליתר בטחון.
אנחנו זוללות גלידה במסעדה שלמעלה וצופות על כולם. רמזור אדום, רמזור ירוק. מישהו נעצר. אולי נוותר?
אחרי ארבעים דקות של המתנה דרוכה, הצוות עולה שוב ברכבל, כשחיוך של ניצחון על פניהם.
``נועה, זה מה זה כיף``, ``את חייבת לעשות את זה``... אם כך, גם אני חייבת.
עכשיו כבר יש תור ארוך. יש עוד זמן להתחרט. אבל מה יגידו? ואיך אני ארד מהדבר הזה עכשיו?
האור מתחלף לירוק, ואני יורדת. מנסה לבלום. רק כדי לבדוק שאם אצטרך שלא תהיינה פדיחות.
המסלול מהיר, מטורף, כיף לא נורמלי. את צרחות ההתלהבות שלי שומעים עד סט. גילגן.
בנשימה מאומצת אחרונה, אני מבקשת שיצלמו אותי כדי שכולם יאמינו. קליק.
אחרי המגלשה הנהדרת הזו, שום דבר לא חוזר להיות כשהיה. הגוף מלא באדרנלין, הילדים צועקים ``עוד``.
``ביום אחר``, אני מבטיחה. ``יהיו לנו עוד כמה כאלה``. לא נכון. זו היתה הכי טובה.
נוסעים חזרה לסט. וולפגנג, ומחליטים להכנס שוב למתחם המיני-גולף. אני מנצחת בפינג-פונג. אור צועק ונועה מתרכזת. הלשון בחוץ. זהו. שניה. היא מכה עכשיו עם הכדור. רק עוד שניה. זהו. בפנים.
בערב, נפגשים עם ציפי בעיירה ובשעה 20:30 צופים במופע רחוב משגע. קבוצת נגנים, עם מנצח, המנגנים המנונים שונים. ביציאה ובכניסה הם עורכים מצעד. כל העיירה אחריהם בשורה. גם אנחנו.
הילדים צוחקים, מבסוטים ואנחנו צועדים (איך לא?) למסעדה האיטלקיה הנאמנה והטובה ואוכלים ארוחת ערב קלה.
בלילה, אני רומזת לילדים ש``כדאי לכם לראות את צלילי המוסיקה``. הילדים מפקפקים, אבל לאחר צפיה של כעשר דקות בסרט, הם שותקים כמו שני גלמים. קשה היה לשכנע אותם ללכת לישון. אבל קשה יותר להעיר אותם בבוקר.הכל נראה כל כך רגוע.jpg(גודל:7.25KB) -
יום חמישי, 16 באוגוסט: גן העדן האבודיום חמישי (16 באוגוסט 2007): אגם וולפגנג (Wolfgangsee): St. Wolfgang
קמתי מוקדם בבוקר, ויצאתי בשקט מוחלט מהחדר, כדי לקנות כרטיסים לרכבת השיניים בעיירה.
בחוץ שקט. עץ תפוחים מתנועע ברוח ותפוח קטן מתגלגל לפני. אני מרימה אותו, וחושבת על גן העדן. לא צריך לדמיין הרבה.
קניתי כרטיסים לשעה 12:00, ונתבקשתי להגיע כרבע שעה לפני הזמן. כמו בקונצרט.
כשחזרתי, כולם עדיין ישנו. אז אכלתי את התפוח.
לאחר ארוחת הבוקר, ומכיוון שהיה לנו פסק זמן די גדול עד ליציאת הרכבת, החלטנו לשוט בסירה חשמלית, לבדנו. מזג האוויר החל להיות מעונן מאד. קיבלנו הוראה לחזור מייד למעגן, ברגע שהאורות האדומים מסביב לאגם נדלקים. מצאו למי להגיד. במקום להסתכל על הנוף, הסתכלתי לכיוון האורות. כדי שלא נפספס, חלילה.
הברווזים השטים לידינו נהנים מפרורי הלחמניות. אור מפזר ומרמה. נותן ביס לברווזים ועוד שני ביסים לוקח לעצמו. נו בטח. לחמניות טריות מהמאפיה. מי לא היה אוכל?
בשעה 12:00 עלינו להר עם רכבת השיניים. חוויה. המראה לכל אורך הדרך מדהים.
הרכבת עולה בשיפוע לא גבוה, אולם על צלע ההר, דבר שהספיק, מבחינתי, לקטלג אותה, עד היום, כחלק ה``מפחיד`` ביותר של הטיול. כל דבר שיש לו משמעות של ``תהום`` בצידו - גורם לי חלחלה.
באמצע הטיפוס, נכנסנו לתוך ענן, מראה מפחיד כשלעצמו, אולם מהפסגה, ניתן היה להשקיף על כל האגמים.
היה קר מאד, שם למעלה, אבל הנוף היה משגע. עלינו עד למסעדה, אולם עוד לפני שהספקנו להזמין, היינו צריכים לרדת חזרה לרכבת שהוזמנה מראש.
מזג האוויר המשיך להיות מעונן, ואנחנו החלטנו לנסוע למגלשות ההרים בסט. וולפגנג (בצידו השני של האגם).
המסלול שונה מעט מזה באבטנאו. כאן עולים להר על המגלשה עצמה, ישובים עם הפנים קדימה, כאשר כבל מתכת מושך את היושב כלפי מעלה.
אבא ואור היו הגיבורים הראשונים, כמובן. חיכינו להם למטה, וכשסוף סוף הם ירדו, ציפתה לנו הפתעה לא נעימה....
``למה אתה לא מחייך?, אני מצלמת אותך``, כך נועה לאור....
``מה מחייך? אבא התהפך.... נפצענו...`` והנה האובייקט השני. הגיע. פצוע גם הוא, אבל הגיע.
אז זה הזמן, חברים, לספר לכם על הטראומה של הטיול. אבא גלש במהירות הכי גבוהה והתהפך. אור גלש אחריו, במרחק בטחון, אולם נתקע בו, תוך כדי וחטף גם הוא.... ככה זה כשמשוויצים.
התוצאה: אינספור מכות כחולות (סליחה, סגולות), שני חתכים באוזן ובברך, ואמא היסטרית אחת.
אבא החליט שצריך לעלות שוב, כדי לשכך את הכאבים. הפעם גם נועה הצטרפה. כדי שגם לה יהיה.
ההוראות מלמטה ברורות. אז כולם גלשו לאט ובטוח. הילדים אפילו עלו מספר פעמים לבד.
בדרך חזרה למלון, כשכולם כבר היו חבושים היטב, החלטנו לעצור ב- Blue Dome, למרות שנשארה פחות משעה עד הסגירה.
זהו מעין מוזיאון סגור עם פעילויות מעטות הקשורות למים. לא משהו לכתוב עליו הביתה.
בחוץ מרשים קצת יותר. בעיקר לקטנים. רפסודה אותה משיטים לבד על-ידי משיכה בחבל, נדנדות ענק, קיר טיפוס, מקפצות עם מים ועוד.
חזרנו עייפים ופצועים. לא לפני שהלכנו לזלול באיטלקיה. גם לא לפני שראינו שוב את ``צלילי המוסיקה``.קפוץ לי.jpg(גודל:8.04KB) -
יום שישי, 17 באוגוסט: יותר מזה אנחנו לאצריכים
יום שישי (17 באוגוסט 2007): באד אישל (Bad Ischl) האלשטט (Hallstatt)
גוסאו (Gosau)
היום החלטנו לפעול לפי התכנון המקורי.
אנחנו בדרך לבאד-אישל, שם מתקיימות החגיגות לכבוד יום הולדתו של המלך.
מזג האוויר גשום. קיווינו שלא נצטרך לחגוג לבד.
הגענו לעיירה. חנינו בחניה המרכזית. פנינו מועדות לקונדיטורית ``צאונר``, שם קבענו עם ציפי.
לאורך כל הרחובות פרושים שטיחים אדומים (לכבוד המלך), מנגינות נשמעות בכל פינה (למרות הגשם): צמד נגנים מנגן בקלרינט ובחצוצרה, להקה משפחתית נחמדה מנגנת בכלי הקשה.
הקונדיטוריה הוותיקה תוססת ומלאה. אין מקומות ישיבה. לציפי יש. מי שנמצא באזור זלצקמרגוט 28 שנה, מקבל יחס טוב. אנחנו מנסים להזמין, לא כל כך יודעים מה. המבחר עצום. מהמם. העוגות נראות כאילו יצאו מתוך פורום עיצוב עוגות (כן, גם בפורום הזה אני גולשת מדי פעם...).
אז מה היה לנו? עוגת שוקולד לאור (דחוסה, דחוסה), עוגת שכבות לנועה (היא אף פעם לא מצליחה להחליט), עוגת נפוליאון לאבא (בלי תוספות), עוגת נפוליאון לאמא (עם תותים, כמובן) ועוגת עוקץ הדבורה לציפי. בזמן האוכל, נפלה שתיקה גדולה. רק ציפי התלוננה שהיא מכינה את העוגה שלה טוב יותר....
המקום מקסים וטעים כאחד. לא פלא שהמלך כל כך אהב להיות כאן...
לאחר המתיקות הרבה, טיילנו עם ציפי ברחובות. העיירה נחמדה, החנויות מקסימות. חבל שיורד גשם.
המשכנו לבדנו לכיוון האלשטט. הגשם התחזק, ואנחנו המומים מהיופי הזה. לא מוותרים. מחפשים חניה קרובה. בין חניון מס` 1 לחניון מס` 2 ישנו מפל מקסים וגבוה. התחלה מבטיחה.
ממשיכים לחניון במרכז העיירה. קשה להוציא את הילדים מהרכב. בעיקר בשל העובדה שהם בדיוק בקטע בו ``מריה`` שרה את ``דו, רה, מי``. ``חנון``, אומר אבא לאור. ``לך תשחק כדורגל``. ``מה מעניין אותך צלילי המוסיקה?``
מתחילים ללכת ברגל, עם מטריות, לאורך החוף.
בקצה העיירה, ישנו מגרש משחקים נחמד לילדים קטנים. הילדים שלי גם לא היו מוותרים. אלמלא הגשם.
המשכנו לאורך הטיילת, כשהברבורים מלווים אותנו לכל אורך הדרך. אמא ברווזה, עם שלושה קטנטנים, משמיעה קולות צווחה כשהאחרונים מנסים לטפס לכיווננו.
האלשטט יפהפיה. כל מה שנכתב ואף יותר.
הגשם לא מפסיק לרגע, ואנו, עם מעילים, מטריות ומגפיים מנסים לבלוע את כל היופי הזה.
מרחוק עולה מעלית להר, למכרה המלח. השיפוע נראה חד. ``מזל שיורד גשם`` אומר בעלי, ``לא צריך לעלות...``.
אנו נכנסים לחנויות המזכרות היפהפיות. אני יכולה לבלות כאן יום שלם. עם התחשבות קלה במשפחה, אני פונה היישר אל בית הגולגלות.
המקום קטנטן, שקט מדי. יש פה כנראה יותר גולגלות מאשר מקום.
הילדים מסתכלים נדהמים. ``זה אמיתי?`` שואל אור. ``כן``, אני עונה, ``זה שייך למישהו שחי כאן בעבר...``
אבל הילד, במודעות נרחבת, לא קולט. ``אז למה סבא ינק לא כאן``?...
אני מגמגמת הסבר על המקום, מתוך דף שקיבלנו בכניסה למקום, וממהרת לצאת החוצה, לגשם ולאוויר הצח.
איך כתבה יונית, לא פעם? לצלם וזהו? אז צילמתי.
בית-הקברות שמסביב יפהפה. האמת היא, שהוא נראה יותר כמו גינה ציבורית מטופחת. קצת קשה לכתוב מילים כל כך פיוטיות על בית-קברות, אבל המראה מוכיח שבהאלשטט הכל יכול להיות.
הגשם מתחזק. שייט לא נערוך כאן היום. אבל דוכן נקניקיות נהדר שעומד מיותם בכניסה לטיילת, מחמם את הלב. נקניקיה עם בצל מטוגן, קצת חרדל, קצת מיונז וקצת ארבעתנו עם שני סינים נחמדים, בלי כינור.
קבוצה של איטלקים רעשניים מגיעה למקום. לאחר שאני משמשת כמתורגמנית בינם לבין המוכרת, אנו עוזבים את העיירה לכיוון אגם גוזאו.
רבות נכתב על האגם הקטן הזה. נכון, הוא יפה. אבל יש יפים ממנו. אולי בגלל הגשם, אולי בגלל היופי של האלשטט. האגם נטוש, ואנו מביטים במים ובשמים המאפירים ועוזבים את המקום.
בערב, אנו הולכים לארוחת סיכום במסעדה אליה נקשרנו כל כך. ונפרדים...האלשטט בגשם.jpg(גודל:9.18KB) -
יום שבת, 18 באוגוסט: על כובעים ומלכיםיום שבת (18 באוגוסט 2007): ימת המלכים (Konigssee) קפרון (Kaprun)
בבוקר, אנו נפרדים ממלון פוריאן. ציפי מופיעה גם היא ומצטרפת אלינו לארוחת הבוקר. מחליפים טלפונים, כתובות. אומרים יפה שלום, ומזל שנפגשנו. איזו אשה.
אנו יוצאים מהמלון לכיוון אגם קוניג. חונים קרוב לאגם, קונים כרטיסים לשייט לסט. ברתולומיאו וממתינים יחד עם כולם.
לאחר רבע שעה, אנו עולים לספינה ושטים בשקט מוחלט באגם מקסים ביופיו. מדריך גרמני מספר סיפורים ובדיחות לכל אורך ההפלגה. אף לא מילה באנגלית.
באמצע השייט, הוא יוצא עם קרן יער מחוץ לספינה, ופוצח במנגינה. ההרים סביב עונים לו. אם נעצום עיניים נאמין שיש כאן תזמורת.
מה שמקלקל לנו את הטעם הטוב, הוא הכובע המועבר בינות לנוסעים לשם קבלת תרומה צנועה...
מרחוק, אנו רואים את האי והכנסייה עם הגג האדום. כמו בגלויות. יפהפה. ככל שמתקרבים, המראה יפה עוד יותר.
הספינה עוצרת, ואנו יורדים ומטיילים.
לאחר ביקור חטוף בכנסייה הקטנה, אנו מגיעים לחוף. נשכבים על הדשא הרטוב. אבא נרדם. הילדים ואני נכנסים להתרחץ באגם. עד הברכיים זה נחשב??
המים קפואים. ארבעים דקות, ואי אפשר להתרגל.
לאחר כשעה, אנו פונים לכיוון המסעדה שעל האי. טעימה להפליא. הדג המעושן שהוגש לנו היה מצוין. כולם מלקקים אצבעות... אגם המלכים, אמרנו?
חוזרים חזרה בשייט צפוף וארוך מדי. בלי מדריך. בלי כובע.
נוסעים ישירות לקפרון, למלון שהוזמן מראש. מקווים לא להתאכזב. ``צלילי המוסיקה`` מתנגן ברקע. אבא מבקש לשים אוזניות. ``אני לא מסוגל לשמוע את זה יותר``, הוא מקטר. אני מחייכת. מתה על הסרט הזה.
המלון בקפרון, ``קפרונרהוף`` שמו, הנו מלון חדש. ארבעה כוכבים. מלון משפחתי ונעים.
``ו�ר א�ר יו� פ�רו�ם?`` שואל האיש מאחורי הדלפק. ``פ�רו�ם יז�ר�עא�ל`` עונה בעלי בזהירות, תוך כדי שהוא מבחין באשה עם רעלה המכסה את פניה. ``או� ר�יל�י? האו� א�ינ�טר�סט�ינ�ג`` הוא מודיע בקול רם ולוקח את המפתח לחדרנו.
הוא מוביל אותנו לחדר, סוחב עבורנו את המזוודות, פותח עבורנו את הדלת. אין סבלים. יש בעל, אשה ושני ילדים.
אז קיבלנו סוויטה נחמדה. לא גדולה. שתי מיטות זוגיות, ומרפסת לנוף נפלא, שנהר זורם ומפכפך בו.
אנו יורדים לארוחת ערב במלון, אומרים יפה לילה טוב ומתכוננים לשינה.במציאות זה עוד יותר יפה.jpg(גודל:7.925KB) -
יום ראשון, 19 באוגוסט: רק בישראל!יום ראשון (19 באוגוסט 2007): פארק Hohe Tauern: Grossglockner Hochalpenstrasse (מעבר גרוסגלוקנר) מלניץ ( (Mallnitz-
באד הופגשטיין (Bad Hofgastein)
קמים מוקדם, ולאחר ארוחת בוקר טעימה - יוצאים לכיוון הכביש האלפיני היפהפה.
לפי החוברת (זו עם הניילון), עוצרים תחילה בפארק השעשועים בפוש, לפני הקופות.
``בשביל זה עצרנו פה? זה לפצפונים`` אומר הבטוח בעצמו. ``חבל על הזמן. עדיף לנסוע``.
למזלי, אני עומדת על שלי. יש מתקנים גם לקטנטנים, נכון. אבל הפארק כולו מתוכנן בצורה נינוחה ומקסימה ומאפשר פעילות מגוונת גם לבוגרים יותר.
ליד האבובים פוגשים בשתי משפחות ישראליות נוספות. ``וואו, איזו השקעה``, אומרת ענת (אחרת), לאחר שהיא שומעת את התכנית שלנו. ``אני חייבת לרשום את הפלאפון שלך``, ו``בואי, תכירי את ענבל``...
לשם ידיעה כללית: ענת מסתובבת עם החומר של אלון, והיא בקיאה בחומר לא פחות ממני.
החוברת שלה, אגב, לא מנויילנת....
ממשיכים להסתובב, מבזבזים בכיף מטבעות של יורו, ומסיימים בביתן המשחקים, שם יושב ההוא שאמר שאין צורך לעצור פה, על גבי אופנוע, ומתנועע לכל הכיוונים. הוא לא רואה מימין ומשמאל, ואני מצלמת. להוכיח.
נכנסים לכביש האגרה. עם הסיבובים, מתחיל כאב הראש, והבחילות נמשכות כך עד סוף היום.
הכביש יפה, אבל זו הוכחה לכך שאין צורך לסיים את כל שיעורי הבית. הציפיות היו גבוהות מאד. גם האכזבה.
עצרנו במספר תחנות בדרך. לשתות, להתנדנד. עם ההתקדמות, עצרנו פחות. חיכינו לשיא.
נסענו בכביש לכיוון הקרחון הגדול. בקרונית לא ירדנו. השתגענו? בקור כזה?
קצת הצטלמנו, קצת הסתובבנו. צחקנו מהמרמיטות הנחמדות.
המשכנו עד לסופו של הכביש. הדרך אחריו, בעמק, לכיוון מלניץ - לא פחות יפה.
אנו עוצרים באחת העיירות בדרך בשוק מזדמן, שותים בירה, אוכלים סטייק נוראי, מסתובבים בסחרחרה ולוקחים כדור נגד כאב ראש.
במלניץ, אנו ממתינים כחצי שעה בתור לרכבת המכוניות. לא נורא.
כשמגיע תורנו, אנו יורדים מהרכב, הולכים לכיוון קרונות הנוסעים ומחכים לאבא שיגיע לאחר שיעלה את הרכב על הרכבת.
הרכבת יוצאת בזמן. היא נעימה, מהירה, ו- 12 דקות לאחר מכן, אנחנו בצידם השני של הרי הטאוארן.
כשיורדים מהרכבת ורצים לכיוון הרכב, אנו פוגשים את ענת (האחרת). כמה מפתיע, אני חושבת לעצמי, בהתחשב בעובדה ש``השקעתי``.
לאחר כשעה, בבריכות המקורות של באד-הופגשטיין, אני מוצאת את עצמי שומרת על התינוקת של ענבל, בעוד האחרונה מפלסת את דרכה בתוך המגלשה הסגורה יחד עם נועה, בתי. רק בישראל.
מגלשה פתוחה. מגלשה סגורה. בעיקר מחניק. המקום נחמד. בחוץ יפה יותר. אבל קר.
אני נכנסת למים, ויוצאת דרך הוילון לבריכה שבחוץ, ובקור של 5 מעלות בלבד, שוחה בתוך בריכה חמה. מטורפת.
ברגע האחרון מתגלה שוב חוסר האחריות במתקנים הארורים. נועה מקבלת מכה חזקה בראש מהמגלשה הפתוחה. התחבושות עומדות להיגמר ואני לא אומרת נואש. כרבע שעה לאחר מכן הגיבורה שוב על המגלשה. הסגורה.
בתשע בערב עוזבים. לא לפני שנפרדים מהח`ברה, ונוסעים לעיר לאכול משהו. כי הבטן מקרקרת.
יושבים במסעדה איטלקית סתמית. מרק שום, באגט, פיצה. מה זה חשוב. העיקר שיש ספגטי בולונז.בשחור לבן או בצבע.jpg(גודל:3.461KB) -
לענתי ואיריס:Reהיי ענתי,
אין מילים בפי. הטימינג שלך נפלא.
יום לפני שאנחנו נוסעים, תודה רבה אני מיד מדפיסה ומצרפת בכבוד גדול לחוברת שלי שכבר ערוכה ומוכנה.
אני מקווה שנצליח כמוכם בטיול הקרוב שלנו.
תודה רבה,
שלך נועה -
יום שני, 20 באוגוסט: רקוויאם למוצרטיום שני (20 באוגוסט 2007): זלצבורג (Salzburg) אניף (Anif)
זלצבורג. אי אפשר היה לוותר עליה. ולו רק כדי לספוג מעט תרבות.
אז גם היום ירד גשם.
נכנסנו לרכב, ושמענו את הדיסק של יוסי בנאי המספר על מוצרט. זה היה פשוט נהדר. הילדים היו מרותקים, שאלו המון שאלות והגיעו מוכנים ``להשתלט`` על עירו.
נכנסנו לעיר, בחיפוש אחר חניה. טעות? אולי. עמדנו בפקקים כחצי שעה, אבל מצאנו מקום חניה נהדר.
ירדנו מהרכב, והתחלנו לצעוד לאורך הרחוב.
זלצבורג מקסימה. עם המון אווירה. דברים שלא רואים בשום עיר אחרת. כינורות קטנים, כינורות גדולים. פסלים של מוצרט, מיניאטורות, ניירות מכתבים של ``צלילי המוסיקה``.
הגענו לכיכר מוצרט. גשם הזלעפות הבריח אותנו לתוך חנות ממתקים יפהפיה.
כשהגשם נחלש מעט, הלכנו לכיוון לשכת התיירות, הצטיידנו במפות ואמרנו תודה.
החלטנו לשבת בקונדיטוריה ``דמל``. אבל רק בגלל שעוד ירד קצת גשם.
הקונדיטוריה משגעת. מפוארת, בטוב טעם. מומלץ להכנס, לעלות למעלה, לשבת ולהזמין אחד מעשרות המאפים המתוקים או המלוחים, או אפילו לאכול ארוחה חמה.
כשהחלטנו שצריך גם קצת ללכת ולראות מקומות אחרים, שמנו פעמינו לכיוון המצודה.
עלינו למצודה ברכבת הכבלים, תוך שישים שניות. בדיוק כמו שכתוב. הנוף הנשקף מלמעלה עוצר נשימה.
זלצבורג על כף היד. טיפסנו במדרגות לכניסה, וסיירנו, יחד עם עוד כמה אלפים, בתוכה.
המצודה יפהפיה. המוצגים שבתוכה שמורים ומעניינים. בובות גדולות, בובות תיאטרון, בובות של מוצרט. מקסים.
בכיכר שלמרגלות המבצר מתקיים שוק מזכרות נחמד, הכולל דוכני אוכל. קנינו בננות, דובדבנים ובייגלה עם שומשום. שלא נרעב.
המשכנו לכיוון מוזיאון הטבע. לא הצטערנו. ידענו ששעת הסגירה היא מוקדמת, ושלאחר מכן נוכל להמשיך ולראות גם דברים אחרים. נותרה לנו שעה אחת בלבד. זה כמובן לא הספיק.
המוזיאון מקסים. החלק הטוב ביותר, הוא האקווריום הגדול בקומת הקרקע, בו ניתן לראות דגי פירניה, דגי ליצן (שהיוו השראה לדגים בסרט ``מוצאים את נמו``), מאובני ענק ואלמוגים חיים יפהפיים.
באגף הזוחלים ביקרנו פיתון ענקי, איגואנות ותניני מים מתוקים.
רצנו מקומה לקומה, כדי להספיק. הפעילויות שונות ומגוונות. בכל קומה נושא מעניין אחר.
כשהודיעו על הסגירה, בגרמנית כמובן, עשינו כאילו אנחנו לא מבינים. האמת היא, שבאמת לא הבנו.
אז המשכנו להסתובב, ורק בסוף, אבל ממש ממש בסוף יצאנו החוצה. אח, איזה אוויר צח.
מכאן המשכנו לכיוון בית מוצרט. היה מעניין ומרגש. בעיקר אחרי דבריו של יוסי בנאי. ראינו את הבית בו מוצרט התגורר, חפציו האישיים, כינור הצעצוע עליו הוא ניגן כשהיה ילד קטן, ועוד.
מכאן, החלטנו לנסוע לכיוון העיירה אניף, לארמון הלברון.
חנינו את הרכב בחניה הקרובה לכניסה. אין נפש חיה. מסתכלים ימינה, שמאלה. ובכל זאת נכנסים פנימה.
הגענו לקופה, וביקשנו לקנות כרטיסים. ראינו משפחה אחת יושבת מתחת לגגון מקורה. ממתינה גם היא לסיור הקבוצתי. ישראלים, אלא מה.
ישבנו איתם, דיברנו, הילדים שיחקו ביניהם ובסופו של דבר, הצטרפו אלינו כ- 20 ח`ברה נוספים.
הסיור החל. המדריך מצחיק. זורק פה ושם מילים בעברית. ``שקט``. הוא צועק. אנחנו צוחקים. גם הוא צוחק.
כי אנחנו נרטבים. הממזר הצליח להסיט את תשומת ליבנו.
צרחות פה, צרחות שם. צחוקים לא נורמאלים. אין לי מושג אם המים באים מהמזרקות או מהשמים.
כל נסיון של ``הרטבה`` גורר תגובות בנוסח: ``אה, הבנתי מאיפה זה בא``. ``עכשיו תיזהרי מהמדרגה הזו``... טעות!! זה מגיע בדיוק מהמקום האחרון שחשבתם עליו...
הגן מלא מזרקות קטנות וגדולות, פעלולי מים עשירים, הפתעות מים בחדרים השונים ושיא הביקור: תיאטרון בובות מכני, בו כל הדמויות הנפלאות זזות בכח המים.
לא לשכוח להביא בגדים להחלפה...
זהו. סיימנו יום מקסים בזלצבורג. מעט הצטערתי שנגמר. אם אפשר היה, הייתי מגיעה לכאן שנית. כן, באותו הטיול.
חזרנו למלון, כשאנחנו שרים כל הדרך ``ליי אודליי אודליי הי הו``.יפהפייה.jpg(גודל:7.185KB) -
יום שלישי, 21 באוגוסט: כמה זה עולה לנו?יום שלישי (21 באוגוסט 2007): סאאלפלדן (Saalfelden) ראוריס (Rauris)
צל אם זה (Zell am see)
הנדנודים הועילו.
עד כדי כך שהחלטנו לוותר על המסלול שתכננו ולנסוע לגלוש. פשוט עוד לא נפצענו מספיק.
אז נסענו למגלשות ההרים בסאאלפלדן. לא הייתי בטוחה שנמצא עוד כגון אלה ``על הדרך`` וחששתי לספוג את זה במשך כל שארית חיי.
היה נחמד. הילדים נהנו מאד. עלו, ירדו, שוב עלו, שוב ירדו. לי לא היה שום סיכוי. לא עם הרכבל הפתוח.
שיהנו להם. מה `כפת לי.
אז חיכיתי כמו ילדה טובה למטה. קניתי לי בוטנים ונשנשתי. תאמינו לי הכי כיף.
לאחר מכן, נסענו לראוריס. חשבנו שאולי נוכל להחזיר שם חלק מהטיול......
בראוריס ישנה פעילות מקסימה לילדים ולמבוגרים כאחד: חיפוש זהב.
עלינו עם הרכבל לתחנת הביניים. בכניסה, קיבלנו מעין קערה והסברים בגרמנית. עם הדגמה כמובן.
עמדנו ליד ערוץ הנחל הזורם, הוצאנו ממנו קצת מים והרבה בוץ והתחלנו לחפש.
החיפוש מצחיק ומרגש כאחד. כולם חופרים בקערות, מרוכזים כאלה, כאילו כל עולמם תלוי בזהב שימצאו שם.
אז ככה: עשירים לא יצאנו מזה. את הזהב שמצאנו, היה צריך לחפש טוב טוב עם משקפים של שען חרש.
כמובן שבסוף המסלול ניתן לקנות זהב בכל צורה וגודל ... וכל המרבה הרי זה משובח.
מראוריס נסענו לכיוון צל אם זה.
ניסינו למצוא חן בעיני העיירה, או שהיא תמצא חן בעינינו. אבל לא הצלחנו.
הסתובבנו, עם הרכב, מסביב לאגם. ישנן מספר פינות חמד נחמדות. במיוחד אם אתה מגיע לתפוס קצת שלווה ושמש. אנחנו חיפשנו לא את זה ולא את זה.
נסענו לכיוון מרכז העיירה. ואז קרה הבלתי יאומן. הגענו לארץ נוכריה. ערבים על אופניים, ערבים רעולי פנים, נשים מכוסות שחורים מכף רגל ועד ראש. מאות. אולי אלפים. לא ספרנו. מרוב פחד, היינו צריכים פיפי. אז נכנסנו למלון ``גרנד הוטל``, המלון בו הזמנתי מקום בתחילת שיטוטיי באינטרנט (ולבסוף, למזלי, ויתרתי עליו..).
הבת שלי, בת 11 וחצי, שקיבלה חינוך נבון מהבית, ויודעת ש``ערבים הם עם ככל העמים``, ו``יש ערבים טובים ויש ערבים רעים, בדיוק כמו שיש ישראלים טובים ויש ישראלים רעים``...., לא יכלה להירגע. ``אמא, דברי איתי באנגלית`` היא לחשה לפני שנכנסה לתא שהפריד בינה לבין מספר ערביות רעשניות שהיו צריכות גם הן, מה לעשות, פיפי.
האמת היא, שזה היה מדהים. הרגשנו כאילו אנחנו מטיילים באום-אל-פחם. לא שיש לי התנגדות לבקר במקומות חדשים, אבל דחילק לא קראתי על זה שום דבר לפני כן.
המשכנו להסתובב בעיירה, ולחפש מקום שישביע את רעבוננו. השפה היחידה שנשמעה סביבנו היתה ערבית. העיקר שהבנתי.
לבסוף מצאנו מסעדה נחמדה שקטה וטעימה. זללנו שם ארוחת ערב טעימה, והמשכנו חזרה למלון.
א�ל�א ל�ק�א.ההיית או חלמתי חלום.jpg(גודל:7.49KB) -
יום רביעי, 22 באוגוסט: חלום, סופו להתגשםיום רביעי (22 באוגוסט 2007): מפלי קרימל (Krimmler Wasserfalls)
מיטרסיל (Mittersill)
זוכרים את קניון Wutach מהטיול הקודם ליער השחור? אז זהו. אז החלטנו שגם בטיול הזה צריכה להיות לפחות חוויה אחת, מתקנת כמובן, של ``הליכה רגלית קשה``.
התלבטנו בין קניון ליכטנשטיין לבין מפלי קרימל, משום שידענו שאין זמן לכולם. הפור נפל על האחרון.
מפלי קרימל הנם המרשימים ביותר באזור. הם המפלים הגבוהים ביותר באירופה ובמקום החמישי בעולם כולו.
כבר בכניסה לאתר, ניתן לראות את המפלים בגובה רב. אבל המראה אינו מרשים במיוחד, בשל העובדה שהם אינם נופלים משיא הגובה בבת אחת, אלא בשלושה שלבים.
ניגשנו כמו ילדים טובים למונית (בודדה) שתיקח אותנו ישירות למעלה. כי ללכת זה בסדר, אבל כלפי מטה.
ומי איתנו במונית? שוב. ישראלים כמובן. הם יורדים בתחנה השניה. יחד איתנו.
אנחנו מתרכזים ליד גשרון העץ, תחתיו זורמים המים בשצף קצף ומשמיעים רעש חסר תקנה.
אנו מתחילים ללכת, כשהכיוון הכללי הוא למטה, כמובן. לאחר כחמש דקות, לאור מקרקרת הבטן.
``חייבים לעצור``. אני לוחשת. אף אחד לא שומע. אבל העצירה מגיעה, לאחר שתי דקות בלבד, בדמות מתחם ענק של סלעים ומים זורמים, ועשרות מטיילים המשתזפים להנאתם. אני מקלפת תפוז ומעניקה אותו בחיוך לאור. אהההה. עכשיו הכל בסדר. אף אחד לא ירעב.
אנו מוצאים את עצמנו ``נחים`` כאן שעה שלמה. בהתחשב בעובדה שהלכנו לפני כן כ- 7 דקות מצבנו עגום. אז כדי לצאת מהדיכאון אנחנו קונים גלידה וממשיכים לרדת.
הירידה מקסימה. מזג האוויר נהדר. עצים גבוהים מצלים, צמחיה נמוכה בעלת עלים ענקיים בצורות שונות, פרחים, ובין כל אלה המפלים. חלום.
בשיא עוצמתם, הם נשברים וניתזים לכל עבר. כאן מבינים את הכח הרב שיש למים. המראה מהמם.
ישנן מספר נקודות תצפית על המפל, מהן ניתן להרגיש את המים השוצפים.
לאחר כשעתיים וחצי אנחנו למטה. הברכיים קצת רועדות, ואנו מסתכלים ברחמים על אלה שמתחילים לעלות. אבל לא מצטערים לרגע.
ליד הכניסה למפלים, מעברו השני של הכביש, שוכן עולם המים קרימל, הכולל תצוגות ומתקנים הקשורים למים ולשימושיהם. יש בו פעילויות נחמדות בנושא המים. בעיקר כאלו המבוססות על לימוד וחשיבה. מלחמת מים בתצורת סוני פלייסטיישן, נדנדות בכח המים, סכרים שונים ומשונים. יוווו, כמה מים.
אנחנו מתחילים לנסוע חזרה לעיירה מיטרסיל. בבוקר, בדרך למפלים, צדה עינינו פינת חמד יפהפיה עם אגם ומשטחי דשא ענקיים. הבטחנו לעצמנו שנחזור.
אז עצרנו כאן, רק אלוהים ואנחנו. אגם קטן ומהמם. ובאמצע האגם: מקפצה ענקית, קיר טיפוס מתנפח, מזרקות. אל כל אלה ניתן להגיע בסירה הקשורה לעץ.
ובחוץ: מגלשה פתוחה למים, שתי מסעדות, מגרש כדורגל ענק, נדנדה לרולר-בליידס, ספסלי ישיבה.
הקופה סגורה, והאגם ריק ממתרחצים. העננים שטים בשמים הצבועים ורוד וכתום. יותר יפה מזה לא יכול להיות.
אור ואבא מתחילים לשחק כדורגל עם ילד נחמד. טוב שלא צריך לדבר הרבה.
נועה ואני מטיילות מסביב לאגם, אוספות אבנים יפות, ואני מסתכלת לשמים ומבטיחה לעצמי לוותר על התכניות של מחר. כי לכאן חייבים לחזור.מים בששון.jpg(גודל:7.18KB) -
ענתי הזהרתי אותך בקשר לצל אם זילפני מספר חודשים..
ניסיתי להיות עדינה בדבריי כדי לא להרתיע לגמרי מביקור במקום. נכון שצדקתי ? -
יום חמישי, 23 באוגוסט: סוף הוא תמידהתחלה של משהו חדש...
יום חמישי (23 באוגוסט 2007): מיטרסיל (Mittersill) מינכן (Munich) גינצבורג (Gunzburg)
אז חזרנו. לאחר ארוחת בוקר מזינה, עם המון טוסטים, וסגירת מזוודות הרמטית, אנחנו בדרכנו למיטרסיל. שוב. הפעם כולנו עם בגדי ים.
הקופה פתוחה. מעט מאד מתרחצים. אנו מתמקמים על יד הספסל, ואור רץ למגלשה.
שעה. זה הזמן המדוד שלקח לו להחליט ולעלות עליה. אוסטרים בלונדינים קטנים שעלו וגלשו בלי הפסקה עשו לו את זה.
זה היה נורא מצחיק. האוסטרים האלה. הם הורידו לעצמם את החלק האחורי של בגד הים, כדי לגלוש ביתר קלות. אחרת הגלישה היא איטית. לא היה מצב שאור יחקה אותם.
נועה עוד היתה לבושה. שעה וחצי של בחינה מדוקדקת לגבי צבע המגלשה ואופיה, ואיומים ש``עוד מעט אנחנו נוסעים מכאן`` עשו גם לה את זה.
אבל מרגע זה ואילך לא הצלחנו להזיז אותם משם.
אבא הלך לשירותים. אחר-כך הוא הלך לקנות גלידה. לבד. אחר-כך הוא הלך לקנות גלידה עם נועה. אחר-כך הוא הציע גם לאור.
אחר-כך, כשהלכתי לאותו הכיוון, ראיתי אוסטריות משתזפות בעירום.
נכנסתי למים הקפואים. הייתי חייבת. המקום מטריף מדי בשביל להגיד אחר-כך: חבל. שחיתי כמעט עד לקיר הטיפוס, אבל חזרתי מהר כדי שלא ישאלו אותי אחר-כך למה לא טיפסתי עליו...
בזבזנו שם כחמש שעות שלמות. בלי להרגיש. היה מדהים. ביציאה, השמים התמלאו עננים, והעיניים שלי בדמעות. הרגשה של סיום.
בצער רב נסענו לכיוון גרמניה.
ה- gps, עליו כל כך סמכנו, לקח אותנו דרך מינכן לכיוון המלון בו היינו צריכים ללון.
פה אחד צעקנו שאנחנו ``רוצים לאצטדיון ``ארנה````, כשראינו את השילוט הלבן בפאתי העיר....
אז עשינו אחורה פנה (בעצם קדימה) ונסענו לאצטדיון. הגענו ב- 16:40. חשבנו שתפסנו אמריקה. אבל מסתבר שהסיור האחרון יצא בשעה 16:30.
אור קיבל פרצוף של מפסידן. אפילו חולצה של טוני לא הרגיעה אותו. ``איך פספסנו`` התנגן במשך חצי שעה שלמה.
הסתובבנו בחנויות המדהימות, קנינו קצת פיצ`עפקאס במחיר של פלזמה וחשבנו איך נגיע לכאן שוב.
נסענו לכיוון גינזבורג, שם נמצא המלון אותו הזמנתי. בדרך, עצרנו במקדונלד`ס כדי ``לרכך`` את הנפילה האחרונה.
``אולי מחר נבוא גם?`` ניסה אור את מזלו, כשהוא נוגס בצ`יפס שכבר הספיק להתקרר. ``אין סיכוי`` אמרה נועה בין ביס לביס, ``מחר אנחנו בלגולנד כללללל היום``.
``אבא``, ניסה אור שוב את מזלו. הפעם הוא גם ידע למי לפנות. ``אולי נספיק גם לפה מחר?``
``נראה``, אמר, וידעתי שאם זה היה תלוי בו, אז היינו נשארים גם למשחק שאמור להיות מחרתיים.
הגענו לפנות ערב למלון Zettler. קיבלנו שני חדרים ענקיים עם דלת המקשרת ביניהם.
השרות מקסים. יחס נהדר לילדים. משקה חינם, חוברות ציור.
אנחנו מבררים לגבי הפארק, והולכים לישון בציפייה דרוכה לראות מה ילד יום....הכי יפה.jpg(גודל:6.537KB) -
יום שישי 24 באוגוסט: צריך רק קצת לרצות..יום שישי (24 באוגוסט 2007): גינצבורג (Gunzburg): פארק לגולנד (Legoland)
מינכן (Munich)
יום חדש נולד.
מלון לילדים. זו ההגדרה שקפצה לראשי בזמן בו נשנשנו ארוחת בוקר. יש יותר ילדים ממבוגרים. הרבה יותר. וכולם עם שקיות של לגו, בונים מלגו, קונים כרטיסים ללגולנד....
ארוחת הבוקר הייתה מצוינת. מבחר נהדר, במיוחד לילדים. אכלנו לאט, כי היה המון זמן. כך לפחות חשבנו. אמרו שהפארק נפתח בעשר. אז אמרו.
הגענו בשעה 9:45 והחגיגות בשיאן. הפארק כבר היה פתוח.
יותר מ- 50 מליון קוביות לגו מסודרות בפארק הנפלא הזה, כמו גם אטרקציות נהדרות ומופעים יפהפיים לכל המשפחה. משפחה מלגו נחה על ספסל בכניסה לפארק, דינוזאור ענק מלגו - מתנועע, ועוד המון. פשוט מקסים.
התחלנו עם הכוסות המסתובבות בכניסה, כדי שתהיה לנו סחרחורת כבר בהתחלה. משם, המשכנו בזיגזג לכיוון רכבת ההרים ``המפחידה`` ביותר בפארק.
תשאלו למה ``מפחידה`` במרכאות? אז ככה: ``מפחידה``, משום שהיא נחשבת לאטרקציה הכי מפחידה בפארק. אבל בעצם היא לא. בכל אופן אותי היא כן. כל פעם שמישהו ירד ממנה, דפיקות הלב שלי הואצו והרגשתי לחץ בחזה, כאילו שאני חייבת גם.
אז תירגעו. אף אחד לא הכריח אותי ואני לא עליתי.
המשכנו לכיוון מרוץ המכוניות (כמובן שהגענו למקום הראשון). משם המשכנו לכיוון רכבת כורי הפחם. ניסיתי להיות אמיצה ואפילו עמדתי בתור, אבל כשהוא באמת הגיע (התור), התחרטתי. מישהו צריך לצלם, לא?
מסירת הפיראטים יצאתי רטובה עד לשד עצמותיי. המשכנו לרכבת קלילה נוספת, זללנו ברד במבחנות ענק, אכלנו סופגניות קטנטנות וטעימות, וסיירנו בחנויות המשגעות.
גולת הכותרת של הפארק, לדעתי, היא מחוז המיניאטורות. זהו מקום נרחב בו ניתן לפגוש דגמי לגו של ערים שונות: ונציה, ברלין, המבורג, שוויץ והולנד. כל עיר ומאפייניה. דגמי הלגו אינם נחים שם לרגע. מנופים עובדים, ספינות שטות בנהר, קהל מריע באצטדיון, איכר חולב פרה, פעמוני כנסייה מצלצלים.
באמת יפהפה.
בשעה 15:00, לאחר שמיצינו את רובו של הפארק, שמתי לב למבטים התכופים בשעון, של בני ובעלי כאחד.
גם נדנודי הרגליים לא נסתרו מעיניי.
אז שתינו ברד נוסף בשלושה צבעים, ורצנו לחניה כדי להספיק. את הסיור שפספסנו אתמול, כמובן.
הגענו לאצטדיון ארנה, לסיור האחרון, בשעה 16:30, ולא הצטערנו לרגע.
הסיור נמשך כשעה ואנחנו זכינו להיות באחד האצטדיונים המרשימים באירופה כולה. למעלה, למטה, בצדדים, בחדרי ההלבשה, בחדר האוכל, במקלחות ואפילו בבריכה הפרטית של השחקנים.
הסיור לא פסח גם על חדרי ה- VIP המרשימים ועל מסכי הענק המותקנים שם.
למטה, ראינו עובדים שמחליפים את שלטי הפרסומות המקיפים את האצטדיון, למשחק שאמור היה להתקיים למחרת.
אנחנו כבר לא היינו שם.....
נסענו למלון שרתון אראבלה, ההוא, מהלילה הראשון.
לאחר התארגנות מלאה, החלטנו לצאת ל``ארוחת סיכום`` במסעדה במינכן.
קיבלנו המלצה מההוא, הקורקטי, על מסעדת בשרים נהדרת במרכז העיר.
המסעדה, אגב, הייתה מדהימה.
חזרנו מאוחר למלון. כולנו עייפים. שלושה מלונות בשלושה ימים, זה לא דבר פשוט. בטח לא כשאני אחראית על מלאכת האריזה.
גם כאן, אינני זוכרת איך נרדמנו. בטח עם חיוך על השפתיים.שתי ציפורים במכה אחת.jpg(גודל:7.072KB) -
יותר מצדקת!!היינו המומים. לא הבנו מה קורה. ממש מדינה ערבית שלמה.
גם אני הייתי עדינה בזמן הכתיבה שלי......
אני שמחה שאת נהנית.
ענתי
