קובה – אין כלום בה

כטיילים ותיקים ומאד מנוסים, הבנו לאן אנו מגיעים, אך לא שערנו עד כמה המצב שם עלוב, בלוי מרופט ודל, עם מחירים בשמיים שלא מצדיקים את המאמץ. 

יש לי הרגשה שהסוכנויות בארץ עוטפות את המקום העלוב הזה, בעטיפת צלופן רומנטית... מוכרים לתיירים בטיולים המאורגנים אשלייה, דרך ביקורי בזק נקודתיים ברחובות שמטופחים מעט... והם לא רואים את העליבות הנוראה והאכזרית שהקובנים גרים בה ברחוב שליד.

בכל רגע נתון הוטרדתי ע"י נשים שבאו לבקש קרמים לפנים ולגוף, בגדים וסבון... וסתם אנשים שהגישו את היד לקבלת כסף. אנו מכירים את התופעה הזו ממקומות אחרים בעולם, אבל שם זה היה תכוף מידי עד שנתן הרגשה לא נעימה. ונתן תמונה לא מחמיאה על גן העדן הקומוניסטי הזה.

גם עניין המוסיקה הוא רמייה ועבודה בעיניים על התיירים... אכן בכל רחוב ובכל מסעדה ובכל פינה ותחת כל עץ רענן יש זמרי רחוב ונגנים.  רומנטי, נכון?

מבט מקרוב מציג דוקא תמונה עצובה. בדרך כלל אלו זקנים, שהתחברו יחד להרוויח כמה גרושים מהתיירים, רבים מהם לא באמת יודעים לנגן מעבר ל"גואנטנמרה" שנוגנה באזני עד לעייפה.... והמוסיקה האמיתית של קובה, על סגנונותיה השונים, היתה נדירה... הרוב היה קיטש' לתיירים... משהו כמו הבה נגילה... אבל בסגנון הקובני... עלוב. מסכן ו...עצוב

היתה לי הרגשה שהשונות שלי מבני המקום מושכת אש... והם מתקרבים אלי כאל פוטנציאל לקבל משהו מהזרה העשירה הזו... זה היה כל כך בולט שהעיב על תחושת חופשה והנינוחות שלי...הם ממש הציקו לי ולא בעדינות.

אנו ארגנו בצורה פרטית את הטיול, כפי שאנו מארגנים בכל מקום בעולם. כל מה שסדרנו קיבלנו, אבל...

במלון בן 5*  במחיר מופקע, רק לאחר שהתעקשנו להחליף שלוש פעמים את החדר שהציעו לנו...קיבלנו חדר שנראה כמו 4* ויכולנו להתחיל את הטיול בהוואנה...  

זה לא היה אירוע בודד. בכל מקום ניסו וגם הצליחו בהתחלה לגבות מאיתנו תשלומים נוספים או מחירים מופקעים... עד שהבנו את המשחק והפסקנו באסרטיביות את הסחיטה...

אנו מטיילים הרבה מאד, וגם אמריקה הדרומית והמרכזית מוכרת לנו וגם דוברים את השפה, כך שיכולנו לדבר איתם ולשמוע עד כמה הם נואשים ועצובים.

חישבו פעמיים לפני שאתם בוחרים ביעד זה. אולי נכון יותר לחכות שהמצב שם ישתפר וגורמי חוץ ישפצו את מבני העבר המפוארים והיפייפיים. בינתיים... הכל כל כך עלוב שבא לבכות ולא לטייל.