שמחתי שהשרשור המעניין שרד גם את השבוע החולף,
וגם ממש התרגשתי לראות שחשבתם עלי.
אז כן, הייתי בטיול שנתי, בהרי אילת. לא תאמינו על איזה פיסטינים טיפסתי ובאיזה "קמפינגים לא אירופאיים" לנתי. את הרי הגרניט העוצמתיים מיציתי אחרי יומיים...אבל לא עוזבים טיול באמצע.

שמחה לחזור "לאירופה" הירוקה ולפריז , למארי אנטואנט ובעיקר אליכם....
יקח לי עוד קצת זמן להתעדכן בכל החידושים, ובינתיים
שתהיה לכולם שבת שלום!

ניחוש שלי (לתעלומת היעלמותה של נירית): בטח יצאה לטיול שנתי. זו העונה עכשיו. הבת שלי חזרה אתמול מטיול בנגב.

אם היא לא תחזור מהר נצטרך לעשות מבצע חיפוש. לא מפקירים חברים.

רבקה, אסתכל בהמשך השבת על ענייני התערוכה.

שבת שלום,
זיוה

רציתי גם לשאול אבל הייתי עסוק באנרגיות של ענתי.
חסרונה ממש מורגש בימים האחרונים-נירית השמיעי קול!!

הג'מוס

הופיע אזכור בהארץ, לתערוכה שזיוה ציינה, עם קישור, אז למביני צרפתית:

http://www.rmn.fr/Marie-Antoinette

והשאלה הכי מסקרנת - לאן נעלמה נירית???

רבקה

הקישור עם המאמר שהבאת אתמול ממש מצוין, מסביר את התוהו ובוהו ההיסטורי (מה קרה שם בכל המהפכות שהתרחשו ברצף של למעלה מחמישים שנה), מה החידוש של המהפכה ומהם הסמלים שלה (כולל אלה, כמובן, "שלנו", שאנחנו שוחחנו עליהם). רק רפרפתי. אני מדפיסה ואקרא בערב עם כוס הקפה.

מומלץ לכל מי שאי פעם התעניין ולא היה לא זמן או אנרגיה למחקרים ארוכים ומייגעים בנבכי ההיסטוריה.

ערב טוב,

תודה גם לקורא המפרגן. אתה מוזמן להצטרף.

רבקה, אני בקושי מתפנה לקרוא את הקישורים המעניינים שאתן מעלות, ולא משתלטת כרגע על מחקרים. אני רואה שנושא המגדר מאוד מעניין אותך. ואת אומרת שבגלל לואי ה-14 סבלנו כל כך בלידות? מעניין. סוף-סוף יש אשם.
זה נראה, מהתיאורים, כאילו בין לואי ה-16 למארי אנטואנט היתה דינמיקה של תחרות ושל מאבק.

רק תיקון קטן. לואי ה-15 עזב את ורסאי והעביר את השלטון ואת מגורי משפחת המלוכה בחזרה לתוך פריז. הוא נודע כאהוב העם, אבל בתקופתו צרפת החלה לאבד מהעושר ומהעוצמה שצבר לואי ה-14, ואת הירושה הזאת הוא העביר ללואי ה-16, שנוסף לכל הצרות החליט לחזור לורסאי. מארי אנטואנט ערכה שם שיפוצים נרחבים, שעוררו את חמתו של ההמון, שחלקו כבר קרא עיתונים, כפי שלמדנו ממיכאל הר-סגור. היא גם בנתה לה ממלכה משלה בטריאנון הקטן (שנדמה לי שהיה קיים עוד קודם לכן, אבל היא הפכה אותו לממלכת האגדות הקסומה והמנותקת שלה).

זהו בינתיים.
לילה טוב ושבוע טוב.

חזרתי כדי לספר בעיקר מה לא מצאתי.

שתי נקודות מוצא היו לי: האחת - יונית סיפרה שמלכות נהגו ללדת בפומבי, השניה, משפט שולי שקראתי במאמר על המהפכה הצרפתית שאמר בערך כך: לואי ה-14 בנה את ארמון ורסי שיהיה ארמון גדול כדי להוכיח שהוא מלך חזק.
כמו שכתבתי כבר קודם, הכל עניין של נקודת השקפה, ואני מיד הבנתי את זה במובן של הוכחת גבריות וזו הסיבה שהתחלתי לחפש חומר על ארמון ורסאי.

אז קודם כל אני חייבת לומר שלא מצאתי משהו יוצא דופן. בעיקר קראתי על סגנון הבניה והאמנות שקישטו את את הארמון - רוקוקו, שם שניתן לזרם הזה הרבה אחרי שירד מהבמה, כדי לתאר את האקסטרווגנדיות שלו. הבנתי שזה היה כנראה צעד חכם מצד לואי ה14 לבנות ארמון גדול שירכז את כל מוסדות השלטון ויאכלס את כל אצולת צרפת ובכך לקבוע עמדה ברורה מי השליט, שבתקופתו ורסאי היתה הבירה, ושלואי ה15 וכן לואי ה16 הוסיפו אגפים.

המילה "מרחב" תופסת חלק נכבד בכל המאמרים שקראתי - מארי אנטואנט תפסה מרחב גדול בחלל מזה של בעלה ע"י הגדלת השמלות שלה והגבהת התסרוקת שלה, לואי ה14 הגדיל את המרחב הפיסי של שלטונו, המהפכה הצרפתית יצרה מרחב פוליטי חדש, אשר איפיין מאז את העידן המודרני.

בקשר ללידת מלכות - צר לי אך לא מצאתי כמעט חומר. אני כמעט שוחה חופשי בכל תורות הלידה המודרנית כפי שמוצגות בכל אתרי הדולות, המיילדות והאמהות, הרבה על תנוחות לידה, כניסת הרופאים לחדר היולדת - וכלום על המלכות המסכנות שהיו צריכות לעשות זאת לעיני כל. הדבר היחיד שמצאתי היה שלואי ה14 רצה לחזות במו עינייו בלידתו של בנו הבכור ולכן נאלצה אשתו מריה תרזה ללדת כשהיא שכובה על גבה והוא הציץ מחור המנעול. יש הטוענים שמאז יולדות נשים בתנוחה בלתי טבעית זו.

אז אם תוכלו למצוא /להוסיף בנושא מרתק זה אשמח. וכדי שלא יאמרו קוראינו הסמויים שאנחנו לא בפורום הנכון, אני חייבת לומר שבקומה החמישית של מוזיאון המדע בלונדון יש תצוגה מעניינת ומרתקת של מכשירים ששימשו רופאים בבדיקות נשים, בעזרה בלידות וכו'.

אני מצרפת לינק למאמר אחד מעניין במיוחד.
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15233

רבקה

עברתי על כל השירשור המעניין.לדעתי הוא ראשי תיבות של עבודת גמר אוניברסיטאית .
כל הכבוד וההיסחפות כאן היא חיובית ומרוממת.

זה רק מוסיף לעיניין...

חזרתי להוסיף עוד "זנב" קטן וחשוב.

נירית, אני מסכימה איתך שדלקרואה היה יותר מורכב ומעניין מכפי שהצגתי אותו תחילה. בחירת הנושאים שלו מעניינת וייחודית, והיה לו מה לחדש ומה לומר.

טוב נו... כבר אמרתי "היסחפות", לא?

נראה לי שבסה"כ אין כאן חילוקי דעות דרמטיים. ואני שמחה על כך.
מאד נהניתי מהשרשור ומהדיון שהתפתח כאן. למדתי הרבה, כולל על הפסל בקולמאר. (שנכנס ל"חוברת").
וחזרתי בנוסטלגיה לתמונות מהביקור העתיק בפריז, ולתמונות החשוכות מהלובר (הותר לצלם ללא פלאש, מעניין מה קורה עם זה שם עכשיו...). גיליתי שיש לי תמונה של הציור של דלקרואה. ומאד הצטערתי על כך שלפני הנסיעה ההיא ידעתי כה מעט.

שבת שלום, לכל השותפים הגלויים והסמויים....

אני חותמת על כל מילה של רבקה, ואשמח מאוד לשמוע חידושים על ורסאי. אין לי הרבה זמן עכשיו, אבל משהו אני חייבת.

ראשית, צריך להפריד בין ערכי המהפכה הצרפתית ומקומה בהיסטוריה העולמית, לבין התעוד שלה ביצירות האמנות. אני מתייחסת לתיעוד ולא לחשיבות המהפכה, שעליה אין עוררין (לפחות לא לי).

המילה "לאומנות" היתה במסגרת ההיסחפות שלי, ואני מוותרת עליה. אבל פסלי החירות למינהם הם בהחלט מפגן של ערך הלאומיות (ודרך אגב, בצרפת יש שלושה העתקים של פסל החירות האמריקאי, והקשר הצרפתי-אמריקאי בעניין הזה מאוד מעניין. ובשבילך, יש אפילו אחד בקולמר, שבה נולד ברתולודי, יוצר הפסל המקורי. ראינו אותו בספטמבר, ולא כל כך הייתי מודעת לסיפור שלו. עכשיו כן. אבל אספר בהמשך, ובטח את תגלי כבר עד אז). זה מפגן מאוד מוחצן. אני מודעת לחשיבות הגאווה הלאומית, ואני אוהבת את ארצי ומחוברת להיסטוריה שלה דרך סיפורי המשפחה שלי (ולכל אחד מאיתנו יש) ודרך הסיפור המשותף. אבל אני לא אוהבת החצנה גדולה מדי של "מדורת השבט". זה הטעם שלי. גם לפסלי החירות האחרים אני מתייחסת כך. הם לא יפים במיוחד, לא אינטימיים, לא מרגשים ואין בהם זכר לאינדווידואליות. הם מאוד מעניינים אותי בהקשר ההיסטורי, וכך גם הציור של דלקרואה.

הסיפור שהבאת על הפסלים בארה"ב מאוד משעשע. את הקישורים אקרא בהמשך השבת.

חביב עלי השיר של אמיר גלבוע, "פתאום קם אדם". בשיר הזה הוא מספר על האדם שקם בבוקר ופוגש בתוך ליבו פנימה את התעוררות הרגש כלפי עמו. זה גילוי אישי של רגש שמשותף לרבים, אבל הוא בכל זאת שונה גם מביטויי "מדורת השבט" למינהם וגם מ"מגש הכסף".

שבת שלום לכן ולשותפים הסמויים שלנו, אם ישנם כאלה.

הנה סיפור אקטואלי יחסית. לא קשור ישירות לנושא, אבל בכל זאת החלטתי לשתף...
בארה"ב , במשרד המשפטים, יש 2 פסלים הקקשורים לצדק: Spirit of Justice ו Majesty of Justice . ה spirit -אישה לבושה בטוגה החושפת שד אחד. ב2002 הוחלט שזה לא יאה ולא הולם ששרי המשפטים ועוד אחמ"ים יופיעו בטלוויזיה כשברקע-החזה החשוף, ולכן הוחלט לסדר כיסוי הולם, שעלה למשלם המיסים האמריקאי כ 8000 $. ב2005 הוחלט להסיר את הכיסוי.
הצילום המפורסם ואולי האירוני ביותר של הפסל היה ב1986 בעת מסיבת עיתונאים בנושא דו"ח על הפורנוגרפיה...

הסיפור בהרחבה-
http://news.bbc.co.uk/2/hi/americas/4623239.stm

ואני חוזרת עוד פעם לציור של דלקרואה- שלא נותן לי מנוח.. אמנם דלקרואה מכונה (בסדרת ספרי האומנות של טסשן למשל ) "נסיך הזרם הרומנטי", אבל יצירתו יותר מורכבת. בניתוחים שקראתי על יצירתו ועליו בכלל, (למשל בקורס של האוניברסיטה הפתוחה האנגלית) כתוב שהוא אמנם לא היה אנטי ממסדי, והעריך מאד את העמלות שקיבל על יצירתו, אבל בכל זאת הסימפטיה והתמיכה שלו היו נתונים לליברלים של זמנו. ולכן הציור של החירות המובילה את העם, בהקשר של הזמן ההוא בכל זאת חדשני. אגב, באותו ניתוח נאמר שהדמות הכורעת כנראה הוא עובד מהכפר, אולי בנאי.
ולא סתם הממשלה, שאמנם קנתה את הציור, החליטה להרחיקו מעיני הציבור, כי אולי רעיון החירות שלו "בוער מדי" -וזה בהחלט משתקף בעינים הבוערות של הדמויות ביצירה, כפי שרבקה כתבה. באחד הניתוחים קראתי שהחירות מסתכלת אחורה ומפנה גבה אל הנוטרה דאם-כלומר אל הכנסיה...
וזיוה, אני לא יכולה לקבל במלואה את ההקבלה שעשית עם הציור ההיפותטי של העצמאות, למרות שמודה שיש בזה משהו. הסמלים המצויים בציור של דלקרואה הפכו אוניברסליים (אולי לא בזכותו אלא למרות רצונו, לא יודעת). פסלי החירות, מקורם ביוון ורומא, והגיעו עד ניו-יורק ומעבר לה. לא חושבת שהרבה מתייחסים לפסל החירות בנ"י כסמל של לאומנות אמריקאית.
עם כל האכזריות שהתגלתה במהפכה הצרפתית, (והטבועה היטב באנושות, באשר היא, לדעתי), הערך של החירות שצמח ממנה והגיע לכל העולם, הוא הרבה מעבר לצרפתי -לאומני, למרות הדגל הענקי המתנוסס בציור. הנוכחות ההירואית של חלקי החברה שנחשבו מאד לא הירואיים בזמנו, גם היא ראויה ליותר הערכה, בכל זאת.

שבת שלום לכולם!

• דלקרואה באוניברסיטה הפתוחה האנגלית
• ים כינרת בציור של דלקרואה

זיוה, אתמול קראתי משפט אחד שכתבת, והוא לא מניח לי עד עכשיו, וזה לא בדיוק המקום לפתח אותו, רק אומר שאני נהנית כאן כאילו (או בדיוק) היינו קבוצת קריאה, או חברותא, ואין ספק שבזכותכן אני קוראת דברים שאחרת לא הייתי קוראת. ואין ספק שקריאה מחודשת של טקסט, מלמדת עלינו יותר מאשר על הכותבים.

צודקת זיוה בקשר לכל מה שאמרת על הציור "שלנו", רק אוסיף שבניגוד לדעתו של הרסגור, אני לא חושבת שהיתה עתונות חופשית בזמן המהפכה - העתונות היתה נחלתם של יודעי קרוא, ושל אלה שידם היתה משגת פרוטה כתשלום עבור העתון. ואלה כידוע לא היו הרב. ולכן, לפחות במבט לאחור, ציורים כמו זה של דלקרואה שימשו כמו שעתונים משמשים - לידע, מצד אחד ותעמולה וגיוס כוחות מצד שני. לכן אולי, (אחרי כמה מאמרים שקראתי השבוע, וקריאה חוזרת של הדיון שלנו) השאלה, למה החרות חשופת חזה? לא ממש במקומה. אני שואלת מכאן, מהמאה ה21. הציור מדבר אל מי שרואה אותו במאה ה18. אין כמעט סטריאוטיפ שאין בציור הזה. רק אעיר את תשומת לבכן למבטים של הדמויות - כל הדמויות החיות - מסתכלות קדימה (אולי אל העתיד?) חרות מביטה קלות אחורה (אולי שואבת מהעבר, מסתמכת עליו?), והדמות הכורעת מביטה אליה בהערצה. זהו.

אני קוראת כל מני דברים על ארמון ורסי, שממש ממש לא ידעתי, ותאור הטיול של יונית והמשפחה בארמון מוסיף המון, וכשאגבש ממצאים אביא לכאן.

יום טוב. רבקה

ובעצם, בוקר טוב,

אני חושבת שבהחלט יש קשר בין כל המהפכות. עדיין לא למדתי את כל נפתולי ההיסטוריה של עידן המהפכה, אבל כבר מבינה שיש קשר. ובכל זאת אני מצפה מכותבי מאמרים לדייק. רבקה, לא התכוונתי אלייך. אנחנו לא כותבות מאמרים, רק משוחחות.

נירית, אני מבינה את מה שאת אומרת וייתכן שאני קצת מרחיקה לכת. את יודעת שאני נסחפת לפעמים. אבל חשבתי על כך, ואני עדיין נשארת בדעתי. אני אומרת את הדברים לצורך הדיון המעניין, וממש לא בשביל להתנצח ולא בשביל למצות איזו הסכמה.
ועכשיו לעניין: תתארי לך שצייר ישראלי יצייר ציור מונומנטלי, ובו דמות מרכזית הנושאת בגאון את דגל ישראל, סביבה יעמדו מסעודה משדרות, רבקהלה' מהקיבוץ ואהובה מסביון (בכוונה השתמשתי בסטראוטיפ ישראלי). על האדמה יהיו שרועים מיטב בננו, וליצירה יקראו "העצמאות הנכספת". זה קצת, נניח, כמו "מגש הכסף" של אלתרמן. היום, כשהורידו כבר קצת את הפתוס, בוחרים בטקסטים אחרים. מורה שאני לומדת אצלו טוען, שזה נכתב באירוניה והובן והתפרש אחרת מרוח הדברים, כפי שהוא תופס אותה. לא נראה לי שדלקרואה היה אירוני.
אני לא שוכחת את "ראי התקופה", אבל גם כשמסתכלים במבט היסטורי ומבינים את כל הנסיבות, עדיין ניתן להסתכל בביקורת או לפחות ללא אהדה מופגנת לקטעים של "שן תחת שן ועין תחת עין" שמופיעים במקומות מסוימים בתנ"ך, וגם אם מבינים שהמסורות האלה התפתחו בנסיבות של תקופה ושל תרבות. אנשים בוחרים במה הם רוצים להתגאות ואיזה פרק בהיסטוריה שלהם או בהיסטוריה של התרבות שלהם פחות אהוב. המהפכה הצרפתית משמשת לצרפתים כמקור של גאווה, ובצדק, אבל אמנות שמגוייסת לאתוס הלאומי, זה כבר דבר אחר (גם אם היא מגוייסת מטעם עצמה ולא בהזמנה של הרשויות).
יבואו אנשי שם מתחום האמנות ויגידו שאני עושה הקשרים לא נכונים. יכול להיות.

רבקה, מאוד שמחתי שהבאת את התמונה, כמו גם אספקטים אחרים מחיי הארמון. הרווחתי קצת קריאה גם על דויד וגם על דלקרואה, ועוד אמשיך עם זה כשיהיה לי זמן. זו דרך נפלאה להבין את התקופה של המהפכות גם דרך הציורים, ומשמחת אותי ההזדמנות לנסות ולהעמיק קצת בפרקים מתולדות האמנות שהזנחתי (בתרוץ שהם פחות אהובים עלי).

קראתי בעניין רב את הדיון של הבוקר.

קשה לי להחליט אם הדמות הכורעת היא גבר או אישה. התשובה הראשונה שלי הייתה נער, אבל באמת קשה לראות. ואולי זה כך בכוונה...כל אחד יחליט.
גם אני קראתי שהנער עם האקדחים היווה השראה לנער בעלובי החיים.
חייבת להודות שלא מצליחה לזהות בציור אמירה לאומנית. אולי כי אני משוחדת וקושרת אותו כבר עם כל הסמלים שיש שם והופיעו בהקשר החירות לא רק בצרפת אלא בכלל, והרפובליקה כרעיון אוניברסלי. גם אצלי המהפכה הצרפתית בכללי (כלומר גם הקטנות שבאו אחרי 1789) יותר מדי מתקשרת לתפיסה של הדמוקרטיה החדשה (אולי לא בצדק) והערכים ההאוניברסליים וההומניים שצמחו בשנים הבאות, ואולי בגלל זה הציור המזוהה איתה (למרות שמתייחס ישירות למהפכת יולי) כבר אומר לי משהו אחר. למרות שהוא ייצוגי קל לי להזדהות עם מה שהוא מייצג (או מתיימר לייצג). עוד סממן למהפכה, = למרות שאזרח היה בזמנים ההם גבר ואוחז בנשק, החירות אוחזת בידה האחת דגל ענקי ובשניה-רובה. כלומר יש כאן התחלה של שינוי גם בכיוון הזה.
ומאד מבינה את רבקה, לגבי רוסו והנשים. אבל צריך לראות כל דבר בהקשר שלו וב"ראי התקופה". הקידמה הגיעה (האמנם??) לאט-לאט ועדין לא לכל מקום.
וזיוה, מאד מעניין אותי מה שאת כותבת. וגם כמובן מה שרבקה ויונית.

להתראות בהמשך!

לא, אני לא בטוחה בכלל. תביעו את דעתכן. זו האסוציאציה שעלתה בראש שלי.
בקישור שהבאתי, שתקראי כשיהיה לך זמן (אולי באחר בעצם, כבר לא זוכרת), כתוב שאולי הנער עם הרובה מאחורי דמות החירות (או בצד ימין שלה) שימשה השראה ל"עלובי החיים" של ויקטור הוגו.
ברור שזה ציור מאוד מחושב ולא אקספרסיוניסטי כמו זה שבא במאה ה-20, אבל הזרם הזה דגל יותר בהבעה האישית, אם הבנתי נכון, וגם עניין זה הוא אחד ממבשרי החופש של תקופתנו. אבל דלקרואה בסה"כ רצה לצייר כאן תמונה למען המדינה, וכך הוא יצר מן ציור ייצוגי כזה, כמעט כמו התפיסה של תקופת ימי הביניים, אבל עם היכולות של הברוק.

אני מאוד מקבלת את צורת הראייה של מיכאל הר-סגור, שאומרת שמצד אחד המציאו על מארי אנטואנט אלף המצאות שאין להן שחר, ומצד שני אל לנו לאמץ את דמותה כאיקון. הוא אומר שהיא היתה בורה, ואילו רצתה להבין את הסיטואציה שבה היא פועלת, היה עליה לקרוא עיתונים וכבר היתה עיתונות חופשית באותם ימים. אבל אני מסתכלת גם על הצד האימהי והרחום וכאמא לבנות מתבגרות. הסיפור שלה לא היה עובר היום את הסף של המועצה לשלום הילד. זו הסיבה שאני נוטה לסלחנות. ושוב ושוב אני זוכרת, שחוץ מכן אף אחד לא מתעניין בדעתי .

זיול'ה, את לא תארת לך איך סחף אותי הנושא, ואיך אני מתעסקת בזה במקום בדברים אחרים...

בגלל הלחץ של הבוקר כתבתי חלקי דברים, לא כל מה שרציתי לכתוב, אבל ממש בער לי..
לבד מהעובדה שבתקופה זו נזרעו זרעי החופש לאנשים כמונו, אין לי שום העדפה לתקופה. אני נסערת כל כך, כי בשבוע באחרון קראתי טקסטים שקראתי לפני שלושים שנה - ואני השתנתי. אני קוראת אותם בקול אחר, ביקורתי הרבה יותר. אני רואה צדדים שכילדה בת שמונה עשרה לא ראיתי. לא הבנתי למשל שזה לא בסדר לשלוח את הגברים למלחמה ואת הנשים לגידול ילדים (ז'אן ז'ק רוסו). באשר לדמות בציור שלנו - אני ציינתי את התמונה הזו, כי חשבתי שאולי יש דברים מאחורי האלגוריה, שאולי הצייר ראה לנגד עינייו נשים פורצות לארמון המלך מובילות המון זועם, ואולי האופן בו היא לבושה (או מופשטת) זה כדי להרחיק אותה מהארצי, המיידי, כדי שזה לא יהיה תעוד. אגב, עצם העובדה שיש ייצוג בתמונה לכל אחד - ילד, קבצן, חייל, אשה וכו' מוכיח בעיניי שהתמונה היא סוג של הזמנה, ולא התפרצות רגשית, לא תעוד עתונאי.

קראתי אתמול עבודה מאוד מעניינת של סטודנט לאמנות שמווה את ציירי המהפכה הצרפתית לאמני הפופארט בשנות הששים והשבעים בארצות הברית. בעיניי הרבה קישורים היו מאולצים/
חוט המחשבה שלי נקטע כל הזמן... אתם יודעים יש גם עבודה...
בכל אופן, את בטוחה זיוה שהכורע הוא כורעת?

נמשיך מאוחר יותר. רבקה

גם אני בורחת היום כל הזמן מהמחוייבויות לטובת הדיון המעניין.

לא התכוונתי לאישה נושאת הדגל. חשבתי שסיכמנו כבר שזו דמות אלגורית. תסתכלי על הדמות הכורעת ברך לפניה. את מרבה לשאול שאלות הנוגעות לפמיניזם, וכשאני בודקת את גלריית הדמויות בציור, צורם לי ההבדל בין אוחזי הנשק לאישה הכורעת על ארבע, בין אם החוק אסר עליה ובין אם לא. או קיי, זה ביטוי של תקופה. ברור. מותר לי להעדיף תקופה אחרת ותאור אחר על פני זה?

כל מה שכתבתי קודם על דלקרואה הוא בגדר היסחפות קטנה, קצת משועשעת, על נושאים שאני לא מספיק מבינה בהם. לדלקרואה היו דווקא נושאי ציור מעניינים וחריגים (שאני ממש לא מכירה אותם לעומק), שעוררו לא מעט ביקורת בימיו (ודבר זה לכשעצמו ראוי להערכה). אי אפשר לזלזל בו ולבטל אותו. לתנועה הרומנטית היתה גם חשיבות. היא דגלה בהבעת הרגש על פני האסכולה השכלתנית. מי אני שאתנגד לזה? אבל אם למשל האמנות של ימינו תתאר בלהט הרגש חזיונות של התלהמות ולאומנות, אז לא אוהב במיוחד את ביטוי הרגש הזה.

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/delacroix.html

גם על מארי אנטואנט שלנו יש לי עוד מה להגיד, אבל לא עכשיו.

נתראה.

וואו!!!! יש לי המון המון מה להגיד, ואני מקווה שאספיק.

קודם כל אני רוצה להגיב על תעתועי האינטרנט - כשרציתי לחפש את הציור שהאימג' שלו היה חקוק בראשי, בעיקר המיקום שלו בלובר ליד הציור של נפוליאון על הסוס, הקלקתי "דוד המהפכה הצרפתית" ומיד קיבלתי את הציור שרציתי. אז זה מדליק נורית אדומה...

מפריעים לי כל הזמן באמצע, אז סליחה אם חוט המחשבה נקטע...

קראתי אתמול המון על לואי ה14 ועל ארמון ורסאי. אז קודם כל שלא אשכח - כתוב שאולם המראות שופץ והשיפוץ שלו אמור להסתיים ב2007 - אז כדאי לבדוק.

קראתי עוד ועוד חומר על המהפכה ועל מארי היקרה שלנו. בעיקר כאיקונת אופנה.
זיוה, ה"אמת" הכי מפורסמת בלימודי הסטוריה על מהפכות היא, שאת המהפכה מוביל בד"כ מעמד הביניים הנמוך. כלומר אלה שיודעים את ההבדל בין המעמדות אך אין להם סיכוי להיות חלק מהמעמד הגבוה. והם אלה שמציתים את המעמד הנמוך ללכת איתם כי הם תמיד המסה, הכח הגדול.
במקרה של המהפכה הצרפתית, הפילוסופים של המהפכה דיברו על "האזרח" בצרפתית "לה הום" (אני לא יודעת לאיית) כלומר ההתייחסות היתה לגבר בלבד. חוץ מזה שהיה תיאור מדויק של מי הוא אזרח - זה האוחז בנשק. ואשה לא הורשתה להחזיק נשק, זו הסיבה שהאשה בתמונה אוחזת בדגל.

יש לי עוד הרבה לכתוב, אך לוחצים עלי כאן להכנס לישיבה, אז רק אוסיף קישור בינתיים

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/817334.html

יום נעים. רבקה

נכון, ובמיוחד לא קלים חייה של מלכה בת 14, שנשלחת למלא את הציפיות והאינטרסים הפוליטיים של אמא שלה, המלכה מאוסטריה. וגם חושבים שאולי המלך סבל ממום, ואולי הבעיה היתה בכלל של המלכה, ואולי הם לא יודעים כלום והכל ספקולציות של הימים ההם, שכל אחת מהן טובה בדיוק כמו האחרת. אולי המסיבות הפרועות של המלכה היו תגובה מרדנית לציפיות של אמאלה'? זו ספקולציה מופרכת כמו כל האחרות (סתם המצאה שלי), אבל מה שבטוח, בן אדם נורמלי לא יכול לצאת ממסכת החיים הזאת.

חזרתי לספר שהצייר דויד השתתף באופן פעיל בהנהגת המהפכה הצרפתית, היה מקורב לרובספייר ואחרים, ואף חתם על אישור להוצאתם להורג של 300 איש בגיליוטינה, בתוקף תפקידו כחבר באספה הלאומית. הוא נעצר פעם אחת במהלך המהפכה ושוחרר בלחץ של תלמידיו. כדמות מפתח בחיי התרבות של אותם הימים הוא דאג גם לתחום זה, עסק ברישום ואיסוף היצירות, ובכך ייסד למעשה את המוזאון הצרפתי (דאג שהיצירות יהיו שייכות לציבור ולא לידיים פרטיות). הוא רשם את מארי אנטואנט המובלת לגיליוטינה. מעשיהם של החברה' האלה באמת ראויים להערכה, ואת האכזריות אפשר להבין בקונטקסט של התקופה (למרות שזה קצת קשה מבחינה רגשית). אח"כ הוא הפך פתאום לצייר האישי של נפולאון בונפרטה (איך זה מסתדר?), והוגלה לבריסל אחרי מות נפולאון ב-1815. אז מי בעצם היגלה אותו? לא מצליחה להבין עד הסוף את נפתולי ההיסטוריה הצרפתית. הוא קבור בבריסל אבל הלב שלו קבור בפריז .
לדלקרואה לא היה חלק בכל אלה, והוא תפס רק את זנב המהפכה לאחר שזו הסתיימה. כך אני מבינה. דויד היה אדם חושב, והיה למבשר הזרם הנאו קלאסי. אפשר לאהוב אותו או לא. אני לא מתה בכלל על התקופה הזאת בציור. אבל הוא היה דמות מאוד מעניינת. דלקרואה... סתם רומנטיקן ומנייריסט שפעל שולי התקופה שהסתיימה מעט אחריו, עם האימפרסיוניסטים שהצילו אותנו מסוג הציורים הזה. עכשיו לרבקה יהיה מה לומר. אחכה בסבלנות.

הלידה הייתה אחרי 8 שנות נישואים כי אדון לואי לא חשק בעלמה בכלל,ולא פקד את יצועה .
מי אמר שקל להיות מלכה?

בוקר טוב,

עוד על הציור:
בין הדמויות החיות יש פועל אחד, בורגני אחד, נער אחד, דמות אחת כורעת על ארבע (אולי אישה? היא לא לוחמת ולא מחזיקה כלי נשק, הכלי שלה הוא תחנונים והערצה עיוורת ומטומטמת. נראה לי הגיוני שלפי התפיסה אולי הלא מודעת של הצייר, זו אישה). בין הגוויות - אחת לבושה די מסודר (מהמעמד הבורגני? אולי רק המגבהת נפלה לו כי בכל זאת הוא נפל ומת?) ולאחת נתלשו כל המכנסיים ואפילו גרב. איך זה קרה? איך נופלות המכנסיים בקרב? חשוב שנראה שהצייר הכיר גם את חוקי האנטומיה וגם את המעמדות השונים של העם. לשיטתו הייצוגית של הצייר, ברור שהדמות הנושאת את הדגל היא, אלגוריה כלומר מייצגת באופן סימלי את החירות החדשה של העם. יפה שהדמות האלגורית היא אשה. במקרה הזה אני מסכימה עם שרה ברייטברג שזו אישה קולוסלית כמו מוזה או אלה יווניה. כמיטב המסורת של הציור היא חייבת להיות מינית.

מה שבטוח, שציור, גם אם אני לא מתה עליו, מלמד אותנו המון על תפיסות וצורות מחשבה של הדורות השונים.

הצייר דויד הוגלה לבריסל על ידי נפולאון, והוא מת שם בשנת 1925, לפני מהפכת 1830. מה היתה ההעזה שלו, שבגינה נשלח לגלות, עוד לא בררתי. אבל דלקרואה היה איש הממסד, וזה (הממסד) החליף מושכות ב-1830. כל מה שנותר לו הוא להצטרף לגל החדש ובכך להתיישר שוב בשורה ולייצג את הרוח החדשה.

שרה ברייטברג סמל ניסתה להראות לנו מדוע אינה אוהבת את המילה חירות, והיא נתפסה יותר למורשת של העם היהודי מאשר להיסטוריה הצרפתית. היא מציינת שהציור מתאר את מהפכת 1830 אבל מתייחסת למהפכה הצרפתית. אז אולי המרד של 1830 הוא השלמה למהפכה הצרפתית, אבל נראה לי שהיא לא התעמקה בהיסטוריה הצרפתית באופן מיוחד.

נתראה.
יום טוב.

נירית, כרגיל למדתי כמה דברים.

קראתי עכשיו שוב את הערך על מארי אנטואנט בויקיפדיה, ושם היה כתוב שבעת הלידה הראשונה שלה, שבאה לאחר שמונה שנות נישואים (דבר שלא היה מקובל בימים ההם), ההתלהבות היתה כה גדולה עד שדלתות הארמון נפרצו, והלידה התרחשה לעיני עשרות פקידים ואנשי חצר במעמד משפיל.
בקיצור, לא רק נשות חצר או אוסף גדול של מיילדות או מקורבות, או איך שרוצים לקרוא לזה, היו שם. חשוב לזכור שחייה של המשרתת היו קשים יותר וחייהם של הרעבים ומחוסרי הבית על אחת כמה וכמה, אבל לפעמים אני לא בטוחה. נראה לי שהמלכים והמלכות האלה אימללו אלה את אלה.

רבקה, העלית דברים מאוד מעניינים, אבל הצלחתי להתבלבל מהמידע על הציור. כל אחר הצהריים קראתי באיציקלופדיה על ז'ק לואי דויד, והציור שהבאת הוא של דלקרואה, ולא רק זאת, אלא שהוא מתעד את המהפכה של 1830 (העידן שלאחר נפולאון) ולא את המהפכה הצרפתית.

קראתי את המאמר של שרה ברייטברג סמל. היא אמנם נחשבת לאוצרת מספר אחת ולכותבת הטקסטים על אמנות מהשורה הראשונה, ובכל זאת מצאתי את עצמי קצת מתעצבנת מהכתיבה שלה ומהחיבורים המשונים בעיני שעשתה. כתבתי איזה מניפסט והחלטתי לא לפרסם אותו, כי גם זה נראה לי קצת פלצנות פה בפורום הזה. רק לדבר אחד כדאי אולי להתייחס בהקשר שלנו. היא כותבת על התאונה של הבגד הקרוע ובה בעת מציינת ששערה של הדמות הנשית הקולוסלית הזאת מהודק ומסודר. אני חושבת שפרשנות על זהותה של הדמות (מייצגת הרפובליקה) מתקבלת על הדעת, אבל החשיפה נעשתה באותו להט של כל האמנים הגברים לאורך ההיסטוריה לחשוף את גוף האישה. זה מאוד עמוק ומופנם במסורת של דורות. זו דעתי.

בכל אופן, באינציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול של "אופקים" נטען שדלקרואה היה שמרן (ולא אגיד באיזה מילים נוספות היא מכנה אותו), והציור הוא יותר תיאור פטריוטי מאשר סוציאליסטי. זה נראה לי סביר והגיוני. המהפכה הזאת, ע"פ האינציקלופדיה (אני לא מתמצאת עד כדי כך בהיסטוריה) הובלה על ידי הבורגנות ולא ע"י מעמד הפועלים. ההעצמה של הדמות הנשית הנושאת בגאון את הדגל, כשהיא דורכת על ים הגופות הזה (שבא לתת ביטוי ליכולותיו הוירטואוזיות של הצייר), היא מניפסט לאומני למדי.