6000 זה סתם מספר. אתם מנסים לשבור שיא? בחרו טרק מעניין, טרק מאתגר. הלא יכול להיות טיפוס קשה מאוד גם לפסגה של 2500, הכל תלוי במסלול.

היי,

הייתי בהחלט ממליץ לכם להיות כשבוע לפחות לפני תחילת הטיפוס במקום שמעל ל3000 מטר על מנת להתחיל להסתגל לגובה. לה פז זה מקום מצויין בשביל כך במידה אם אתם הולכים לעשות את הוואינה פוטוסי.

לא הייתי מקצר את הטיפוס עליו ליומיים.

יש למיטב זכרוני שתי חברות שמוציאות לטיפוס - לא זוכר את השמות אבל ההבדל הוא בבקתות בהן ישנים. לאחת החברות הבקתה הראשונה נמצאת ליד האגם שבתחתית ההר והבקתה השנייה נמצאת מתחת לקרחון שממנו מטפסים לפסגה. לחברה השנייה שאיתה אני עשיתי הבקתה התחתונה נמצאת ליד סכר של האגם והבקתה העליונה היא מעין בקתה קטנה מפח נמצאת מעל לבקתה הגבוהה של החברה הראשונה שהזכרתי - לא נמצאים הרבה זמן בבקתה העליונה. היתרון של החברה השנייה שהבקתה העליונה נמצאת ממש ליד תחילת הקרחון והטיפוס קצר יותר לפסגה.

ביום הראשון מגיעים לבקתה התחתונה ויוצאים לאימון הליכה עם דוקרנים וגרזן וטיפוס על קרח. היום השני זה עלייה של כשעתיים לבקתה העליונה - לא קל כי עולים הרבה וזה עם ציוד של הטיפוס. ובלילה של אותו יום כבר מתחילים לטפס לפסגה בשאיפה להגיע לזריחה לפיסגה.

 

ישנה גם אפשרות לצאת עם אותה חברה גם לטרק של 3-4 שנקרא הקונדורירי. מסיימים את הטרק בבקתה התחתונה ככה שאפשר לשלב את הטיפוס לאחר מכן.

 

אם בוליביה פחות מושכת אתכם, הייתי ממליץ לכם מניסיון אישי להגיע לאריקיפה שבפרו ולטפס על ההר "אל מיסטי" שמשקיף על העיר, אמנם הוא טיפה פחות מ6000 מטר, הוא משהו כמו 5800, אבל שווה ביותר. רק ממש על הפיסגה יש שלג, את כולו מטפסים ביומיים, נחשב לאחד הקלים לטיפוס, הנוף משגע מהפיסגה - הכל מדבר מסביב.הירידה ממנו זה בערך אחד הדברים הכיפים שעשיתי. את כל ההר יורדים פחות מ3 שעות בהחלקה על אפר וולקני, כמו סקי רק בלי המגלשיים. בסביבת אריקיפה יש עוד הר שהוא מעל ל6000 וגם אליו ניתן לצאת לטיפוס אך הוא קשה יותר.

 

כשהייתי בקיטו אקוואדור התעניינתי על טיפוס על הChimborazo ( מ' 6,267) שהוא ההר הרחוק ביותר ממרכז כדור הארץ אך וויתרתי עליו מפאת חוסר זמן. חברה שטיילתי איתה טיפסה עליו אבל נתקלה בסופה ממש לפני הפסגה. אמרה שהוא לא קל בכלל. צריך לזכור שאקוואדור נמוכה יחסית וההבדל בטיפוס בגובה הוא גדול

 

לא ממליץ לטפס לפני שהגוף שלכם הסתגל לגובה, לפחות כשבוע מעל 3000 מטר, תקחו אתכם כדורים כפי שאני עשיתי ותתחילו לקחת אותם כמה ימים לפני עליה להר., זה יפחית את הסיכון לקבל מחלת גבהים.

קודם כל לגבי העונה - כן בהחלט להעביר לאוגוסט. מבחינת טיפוס על פסגות זה יגדיל פלאים את הסיכוי שהמזג אוויר יאפשר לכם להגיע לפסגה.

 

לגבי הסתובבות בכמה יעדים - הייתי בכל מקרה מתמקד רק במדינה אחת, פרו או בוליביה, ולא מתפזר על שתיהן. זה זמן קצר יחסית, ויש המון מה לעשות בכל אחת מהן במשך 25 יום, בייחוד אם חלק נכבד מזה יהיה טיפוס הרים (שכולל הסתגלות לגובה, הכנות, טרק לנקודת הבסיס והטיפוס עצמו - לרוב עניין של כמה ימים לפחות, לא כולל זמן הסתגלות לגובה)

 

הי,

 

אני רוצה להוסיף שחוץ מעניין ההסתגלות לגובה ולנשימה, זה שהפסגה גבוהה יותר לא אומר שקשה יותר לטפס אליה - בדרך כלל כי מתחילים ממקום יותר גבוה.

יש גם פסגות בגובה 3000 שמאוד קשה לטפס אליהן.

בגדול, אם תלכו על הוואינה פוטוסי, זה יום להתארגן ועוד יומיים או שלושה טיפוס. את שאר הזמן הייתי מקדיש לטרק נוסף בוואראז או בקוסקו למא'צו פיצ'ו (אם מעניין אתכם לראות את המאצ'ו פיקצ'ו לכו על קוסקו, למרות שבהכללה גסה הטרקים שם פחות מרשימים מוואראז, להוציא מסלול אחד או שניים שלא יהיה לכם מספיק זמן אליו) ואם נשאר עוד זמן תוכלו לצאת גם לטיול קצר באמזונאס.

קחו בחשבון שיהיו לכם לא מעט טיסות פנימיות, אבל בטיול כזה קצר זה דיי הכרח.

תודה 

כעקרון אין לנו בעייה לצאת באמצע אוגוסט ... מתאים יותר? 

אני מבין שטרק +הכנה זה פחות או יותר שבוע . 

מה כדאי /ניתן להוסיף בכזה סוג של טיול . 

האם יש זמן לצאת לטרק באמזונאס?

אשמח לקבל דוגמה של מסגרת כללית ל25 יום. 

 

תודה 

 

מסכים מאוד לגבי ההמלצה על איזור האנדים, ורק אוסיף שגם בפרו יש איזור מאוד מפותח לטיפוס הרים עם כמה פסגות ונתיבים נהדרים. חפשו קצת באינטרנט על טיפוס באיזור הוארז (בעיקר בקורדיירה בלאנקה).

אבל, וזה אבל חשוב - טיפוס הרים שרק מתחיל בהגעה והתאקלמות בסוף אוקטובר לא הולך להיות אפשרי. תצטרכו לצערי להקדים לפחות בחודש את כל העסק אם אתם רוצים להשאיר לעצמכם סיכוי סביר למזג אוויר שיאפשר להגיע לפסגה (או בכלל לצאת לטיפוס)

לפסגה כזו בפרק זמן כזה תצטרכו להגיע לבוליביה או פרו. לטעמי, בוליביה. יש שם כמה פסגות יחסית קלות לטיפוס, שלא דורשות ידע טכני מוקדם. וואינה פוטוסי היא הקלה שבניהן, בגובה 6088 מטר, ואפשר לטפס עליה ביומיים אם ממהרים, או בשלושה אם רגועים. עדיף בשלושה. למעשה היום הראשון הוא תרגול טכני בקרח, ישנים בביס קמפ בבקתה נחמדה, ביום השני מטפסים להיי קמפ, הליכה של כמה שעות בשביל מסולע, ישנים בהיי קמפ במבנה פח, ובחצות הלילה יוצאים לטיפוס עצמו, שאורך כמה שעות, כשהמהירים יגיעו לפסגה מעט לפני הזריחה, והאיטיים מעט אחרי. מי שלא הגיע קרוב לזריחה כבר לא יגיע, לא עולים לפסגה ביום. לאחר מכן יורדים הכל חזרה למטה. אם מטפסים ביומיים, מוותרים על התרגול של היום הראשון. לדעתי כדאי להוסיף את היום הנוסף, כי פרט לתרגול שהוא כיף בפני עצמו, יש עניים של הסתגלות, גם לגובה וגם לתנאים. קחו בחשבון שהטיפוס לא קל, גם לבעלי כושר גופני טוב.

לגבי העונה, אוקטובר זה כבר דיי מאוחר למדינות האנדיניות, ובשאר המדינות אין פסגות מספיק גבוהות שאפשר לפטס עליהן בזמן כזה. תצטרכו להקדים, אזור אוגוסט יהיה אידיאלי.