<![CDATA[למתגעגעים להודו...]]>
חכי לי הודו

עוד לפני שהמטוס הירדני עצר את גלגליו בנתב"ג, הבנת שאתה כבר בארץ. מחיאות הכפיים, צלצולי הפלאפונים הרעשניים, צעקות של "אחי/אחותי/כפרה".... תמיד היו לך יחסי אהבה-שנאה עם התרבות הישראלית החמה-בוטה שיש בכולנו. בהודו, מסיבה כלשהי, הצלחת להתמודד עם זה. כשרצית- תמיד מצאת כמה חבר'ה ישראלים לצחוק איתם מהבדיחות שרק אנחנו מבינים... כשרצית- תמיד היה שם את בית חב"ד או איזה ג'חנון בשבת... אבל היו רגעים שהתביישת, וניסית ממש חזק לשחזר מבטא בריטי מאיזה סרט גרוע שיצא לך לראות... החוצפה, ההתנשאות, הקולניות. דחיפות ביציאה מהמטוס, בתור למזוודות... כל הסבלנות שהייתה לך בהודו כאשר הנסיעה באוטובוס מדלהי לדרמסלה הפכה מ- 12 שעות ל- 17 בגלל פנצ'רים, הפסקות, שוטרים, שליחויות שנהגים החליטו לעשות באמצע הלילה... איפה כל הסבלנות הזו? ואז גם מבזקי חדשות, ו- אס-אם-אסים, וטלפון מהבנק, ואמא שכבר רוצה שתתחיל ללמוד או תתחתן דווקא עם הבחורה היחידה שריסקה לך את הלב (אבל מה אמא יודעת...), וחברים שהם כבר בתואר שני או עם משכנתא וילדים... ואתה רק נחתת מכוכב אחר, אפילו לא ממהר לפרוק את התרמיל, מנסה להיאחז בעוד כמה רגעים של הודו, בעוד כמה רגעים של עצמך- כפי שהיית שם. עוצם את העיניים ומשחזר- איך היית רוצה עכשיו לחזור אל הגג של הגסט האוס בטוש, כשהדלקתם (מהשיעמום) זיקוקים בלילה של ירח מלא בהתלהבות תמימה של ילדים... אתה יוצא לפאב הקבוע עם חברים, רואה את אותם הלקוחות באותם הכיסאות, אותן הבחורות עם המחשוף וכל השטיקים הקטנים... אותו הברמן, אותן השיחות... לא השתנה שם כלום. בדיוק כמו לפני שנה וחצי. ובמועדון שכ"כ נהנית בו פעם פתאום רועש לך מדי, אי אפשר לנהל שיחה אחת קטנה בשקט. והפוזה של האנשים, והאגו, והאלימות... רוצה לחזור לסוכה הקטנה בארמבול עם מוסיקת עולם של ערב נעים מול הים... ובחגים, כשאמא גוררת אותך לארוחה משפחתית אצל הדודים בקיסריה, והשולחן עמוס במאכלים מפנקים, והוילה שלהם נראית זוהרת מתמיד...ביחד עם המרצדס והג'יפ בחוץ, אתה נזכר בכל מוכי הגורל החייכנים האלו בהודו ופתאום הכל נראה לך צעקני וריק מתוכן. ולא נעים לך שפוליטיקה כבר לא מעניינת אותך, והאמת- גם לא ההתנחלויות או שחיתויות בממשלה. אתה רוצה לחזור אל עצמך כפי שהיית שם, אל האמת הפשוטה, אל הצניעות, אל החיים השקטים. כל השאיפות שלך להצליח בחיים כבר לא מעניינות אותך, כי מושג ההצלחה קיבל משמעות אחרת לגמרי. אתה מרגיש אבוד, מבולבל, עצוב לעיתים די קרובות. מתגעגע לחבר'ה האוסטרלים שהכרת במנאלי, לג'וש שניגן קסמים על הגיטרה שלו בפושקאר, לקארן ולורה הבריטיות שהיו חדר לידך בווראנסי... ולפתע אתה מוצא את עצמך בתוך מסע הסברה אינטנסיבי, על איך זה שדווקא שם עם כל הרעש והלכלוך, הבלגן והעוני- דווקא שם טוב לך. דווקא שם מצאת את השקט הפנימי (ואלוהים יודע כמה אתה מנסה להימנע מקלישאות!) אבל לא מבינים אותך ואתה מתעצבן, כועס, נעלב, מתוסכל... מנסה לשכנע את עצמך שאי אפשר לכעוס על עיוור שהוא לא מצליח לראות, ומנסה גם ליישם את זה על כל מי שלא מבין. ואז אחרי חודש וחצי אתה מקבל אי מייל מעומר שפגשת במקרה בקשמיר, הוא מצא דירה כמה רחובות לידך והוא הופך לך למקור נחמה... הוא היה שם, הוא יודע. ועובר עוד חודש, אתה מסתובב בין ראיונות עבודה ומנסה למכור את עצמך לכל מיני בוסים שלא אוהבים את הקוקו או את צמיד חרוזי העץ שעל ידך, ואתה מבין שכאן- מתסכלים רק על הקליפה. כמה רדוד. ודוחפים אותך בסופר, ועוקפים אותך על הכביש, ואתה שומע עצבים וקללות מכל עבר, ואלימות- כמה אלימות ברחובות. תוהה אם ככה זה היה תמיד ואיך לא ראית. נזכר בשיחות הפוליטיות שנגררת אליהן עם כל מיני תיירים בהודו, ואיך שאמרת להם- "דווקא לא כ"כ נורא בארץ כמו שזה נראה בטלוויזיה... מתרגלים". עכשיו אתה מבין כמה שזה עצוב שהתרגלת לחיים האלו. שכולנו התרגלנו. ואמא אומרת שתיקח את זה בקלות, שבסך הכל היית בחופשה ונהנית ועכשיו אתה צריך לחזור לחיים האמיתיים. בהתחלה עוד היית עונה לה, עונה לה מהר ובהרבה כעס- "מי אמר שכאן זה החיים האמיתיים שלי? ומי בכלל קובע מה זה "החיים האמיתיים"? וחוץ מזה הודו זה ממש לא חופשה. הודו זה בית ספר. וזה לא כמו שרואים תמונה יפה על קיר מוזיאון בפריס וממשיכים הלאה. בהודו, היופי מחלחל פנימה". אבל היא לא מבינה. לך תסביר לה שהודו זה לא סוף-שבוע בטוסקנה. היא מבינה שנגעה בנקודה רגישה ו... עכשיו היא כבר לא אומרת לך את זה. וחברים שחושבים שהם יודעים טוב ממך מטיפים לך מוסר ומרביצים בך דברי תורה של שקל וחצי- שמחה זה משהו פנימי, זה לא אמור להיות תלוי בדבר. וזה מרגיז אותך כי אתה יודע שהם צודקים, אבל יש מצב נתון- שם היית שמח ופה אתה לא. ואתה גוזר כתבות על הודו, לא מפספס אף תוכנית- גם לא תכנית על בישול הודי או אפילו כוכב נולד (שריגש אותך באופן דיי מפתיע). וכן, כבר הלכת לנסות לשחזר את החוויה ב- 24 רופי, או בפסטיבל "סגול", ועכשיו הגעת למצב שבכל פעם שאתה רואה הודי ברחוב, נדלק לך אור בעיניים כמו ילד קטן שקונים לו צמר-גפן מתוק, ואומר לו בהתלהבות- "נמסטה ג'י, נמסטה..." או "סאב-קוץ'-מילגה" וגם "פוסיבול אג-פאני" (שזה ממש לא קשור, אבל אתה עדיין מתלהב מאוצר המילים שלך בהינדית...) והולך לסרטים בסינמטק וראית כבר פעמיים את "רכבת לדרג'לינג" ו... מתחיל לחשוב מתי הפעם הבאה. אחרי כמה חודשים אתה מחליט שדי עם הבכיינות וכמו גבר-גבר אתה מכניס את הדיסק עם התמונות למחשב... ונקרע לך הלב. אחרי עשר דקות אתה מבין שאתה עוד לא בשל להיזכר בכל החוויות, לראות את האור שהיה לך שם בעיניים, את החיוך, את השמחה, את כל הטוב הזה... שאיננו כאן איתך. שאיננו עוד בך. אחרי כמה ימים התקשרו מאיזה משרד, שאלו אם תוכל להתחיל לעבוד ביום ראשון. אתה פותח את ארון הבגדים וממש לא בא לך על הבגדים האלו, הרשמיים... אבל אין לך ברירה ואתה נגרר בחזרה לחוקי המשחק. העבודה בסדר, החבר'ה בסדר... אבל היתרון העיקרי- זה ממלא לך את הזמן ומעסיק אותך קצת בדברים אחרים. עכשיו אתה חושב על הודו רק פעמיים בשעה. בין הפסקת הסיגריה לקפה (איפה הימים של הגולד-פלייק עם הצ'אי...) אתה משתעשע ברעיון חדש- להקים מכון גמילה מהודו. אבל מי ירצה להיגמל... אולי קבוצת תמיכה. החברים שלך חושבים שההומור שלך התדרדר מאז שחזרת, אבל הם עדיין מציעים לך להצטרף אליהם לסו"ש ביוון (שמש, בחורות), בברלין (מועדונים, בחורות) ואפילו חשבו לחגוג לך יום הולדת בג'מייקה (ים, מוסיקה ו... בחורות). אבל אתה, בחישוב מאוד מהיר, הגעת למסקנה שהודו זה זול יותר, משתלם יותר ו- טוב לך יותר. כשהם נסעו לרכב על אופנועים ביוון, בנית לך מדף קטן בחדר ובו כל "ספרי הודו"- כל הספרים שנכנסו לך לחיים ברגעים הכי נכונים כמו "כמעיין המתגבר" שהשאיר אותך נפעם, "הנעלמים" של הרלן קובן שהשאיר אותך ערני 33 שעות ברכבת מגואה לרג'אסטאן וכמובן- "באבא ג'י" שהרטיט לך את הנשמה, כמו שמרגול אומרת... תוך כדי דפדוף אקראי אתה גם מוצא פתקאות, כרטיסי ביקור, כתובות מיילים של אנשים שכבר הספקת לשכוח... היו ימים. בפקק של איילון שמקבל את פניך כל בוקר, אתה שם גלגל"צ ופתאום שומע מילים חדשות בשירים שכבר שמעת מאות פעמים... מתחיל לצטט את אהוד בנאי "חשבתי שאתה בהודו...וגם אתה עכשיו בהודו...." או כשעברי לידר שר "אם לא היא אז אף אחת, יותר טוב כלום מכמעט..." (ואתה חושב על הודו למרות שאמא בטוחה שאתה חושב על נעמה). ופתאום נהייה לך אוסף שירי-נשים-פמניסטיות כאלה שגלי עטרי או ריטה או אורנה דץ שרות להן- "תעשי רק מה שאת אוהבת..."- למה לא, אתה אומר לעצמך, זה אחלה שיר... ויש לך אומץ פתאום, יש לך אומץ להתמודד מול כל הציניקנים שאוספים לעצמם צעצועים כדי למלא את הריקנות שיש להם בחיים- ואתה עומד מולם בחיוך, ואומר להם תוך שאתה מחקה את הקול המזלזל שלהם- "כן, אז אני שאנטי-בנטי, והזוי, ולא סגור על עצמי ונוסע לחפש את עצמי בהודו, ומתחבר לאור, ולשקט הפנימי, והכל קסום..." מה אכפת לך. אתה יודע מי אתה, ומה אתה רוצה ומה עושה לך טוב, אז אתה זורם עם השטויות שלהם. שיהנו. לא כועסים על אדם חירש שהוא לא מסוגל לשמוע. והאמת? בתוך תוכך אתה יודע שיום יבוא והם יקבלו את "הכאפה של החיים שלהם" כמו שנהגתם לקרוא לזה בהודו... יום אחד הם יבינו שג'ינס דיזל ב- 700 שקל, יציאות לפאבים כל ערב, החלפת בחורות כל יומיים, לפ-טופ, איי-פוד, ג'י-פי-אס, גיחות לניו-יורק ומניות בבורסה- לעולם לא יעניקו להם שקט נפשי, אהבה, בריאות וכל מה שנשמע לנו קשקוש של אנשים "רוחניקים" עד ש... פורצת לה שפעת שסותמת לנו את היכולת לנשום כמו שצריך או איזו דלקת תוספתן או רגל שבורה...ואז- אז מעריכים את הדברים החשובים באמת. בכלל, אתה לא מצליח להבין איך זה שהדברים הכי חשובים בחיים כבר ניתנו לנו ועדיין אין להם ערך בעינינו- עד שמאבדים אותם. אבל אתה למזלך מבין את זה גם בימים הטובים ואתה מבין שציניות זה בסך הכל דרך ביטוי של אנשים שלא יודעים להפגין רגשות או מפחדים באמת להיחשף. בינך לבין עצמך, אם תודה על האמת, קצת עצוב לך עליהם. אחרי שנה וחצי, כשאמא כבר מבסוטית ממך "שחזרת לעצמך" (בזמן שאתה מרגיש שה"עצמך" הזה נשאר אי שם בהודו ואתה תיק-תק חוזר לפגוש אותו), אתה מחליט לעשות גיחה קטנה להודו, לחזור לביקור קצר, שבועיים אולי- והנה, הכל חוזר אליך. אתה שוב מרגיש חי. אתה לא מצליח להסביר את השמחה הזו לאנשים. מישהו חכם פעם אמר שאם אתה חווה דברים שלא ניתן להסבירם במילים, זה סימן שאתה חי באמת. חכי לי הודו. אני חוזר לחיות בזרועותייך.

3.jpg
3.jpg(גודל:8.95KB)

3.jpg
]]>https://community.lametayel.co.il/topic/9557/למתגעגעים-להודוRSS for NodeTue, 14 Jul 2026 15:26:17 GMTFri, 25 Jul 2008 08:32:32 GMT60<![CDATA[Reply to למתגעגעים להודו... on Fri, 25 Jul 2008 20:11:10 GMT]]>בא לי לבכות
אמאל'ה זה אחד לאחד ההרגשה.
אין שקט פנימי עד שסוגרים את הטיסה חזרה להודו ונזכרים פתאום כמה מאושרים היינו שם, כמה חופשיים וכמה אש היתה בנו,
פתאום כל העשייה והעבודה שלך והחיסכון שלך הופך למטרה אחת, למצוא עבודה שלפחות פעם בשנה תוכל לחזור לשם ויחד עם זאת לחסוך כסף לנסיעה למרות כל ההוצאות היום יומיות.

ב30 לאוגוסט בעזרת השם אני אחזור להיות מאושרת.. הודו הנה אני באה Very Happy
]]>https://community.lametayel.co.il/post/189159https://community.lametayel.co.il/post/189159Fri, 25 Jul 2008 20:11:10 GMT<![CDATA[Reply to למתגעגעים להודו... on Fri, 25 Jul 2008 16:49:35 GMT]]>ארז, גם אתה בחור טוב!
]]>https://community.lametayel.co.il/post/189152https://community.lametayel.co.il/post/189152Fri, 25 Jul 2008 16:49:35 GMT<![CDATA[Reply to למתגעגעים להודו... on Fri, 25 Jul 2008 15:48:04 GMT]]>תאי, בהחלט שווה קישור מצד שמאל.
ומה נגיד אנו "הזקנים" שחוזרים לארץ ויודעים שהעבודה מחכה להם...
חוזרים לעבודה ומאות מיילים מחכים להם אפילו ששמת הודעה " אני בחופש עד..." אין, אתה לא בורח מזה.
ואיפה הבנות (במקרה שלי) שכמה מתנות שהבאת תמיד יהיה משהו שביקשו ולא הבאת... ואתה נזכר בילדים המסכנים שראית בבנגקוק/צפון תאילנד/פנום פן/סיאם ריפ...רק תבחר.מושיטים יד לנדבה או מסתכלים עליך בעיניים כלות...
כל מה שאתה רוצה זה "תעזבו אותי באמא שלכם" תנו לי לחזור לעבודה בקצב שלי. היית מת...הבטחת לי..סגרת איתי..אבל קבענו ישיבה..יש לך בלוח פגישות...אין זה לא נגמר. כל מה שאתה רוצה זה עוד שקיעה אחת באו ננג, ככה בשקט, אתה, האישה והשייק קוקוס. מה כבר ביקשתי?
ואז התרפיה מגיעה. מהי התרפיה? הפורום. כן הפורום.

שתיהיה שבת שלום לכולנו.


סיאם ריפ צפון תאילנד
סיאם ריפ(גודל:7.28KB)צפון תאילנד(גודל:9.94KB)

סיאם ריפצפון תאילנד
]]>https://community.lametayel.co.il/post/189147https://community.lametayel.co.il/post/189147Fri, 25 Jul 2008 15:48:04 GMT<![CDATA[Reply to למתגעגעים להודו... on Fri, 25 Jul 2008 14:17:00 GMT]]>ממש מרגש!
לא הייתי בהודו.
אבל זה ממש לא העניין.הכתיבה כל כך זורמת וקולחת ונכנסת ממש לנשמה!
איזה יופי!!
]]>https://community.lametayel.co.il/post/189139https://community.lametayel.co.il/post/189139Fri, 25 Jul 2008 14:17:00 GMT<![CDATA[Reply to למתגעגעים להודו... on Fri, 25 Jul 2008 14:13:13 GMT]]>כבר מזמן רציתי לפתוח שרשור על הנושאים האלה
גם על ההלם של אחרי, אבל גם על ההלם שלפני.

אני מוצאת את עצמי בחרדות נוראיות לפני טיול החצי שנה שלי. אני עוזבת פה הכל הכל - את החיים שבניתי לעצמי שנים, את כל מה שהתרגלתי אליו וניחם אותי זה שנים ארוכות, את כל האנשים האהובים והאוהבים שמה לעשות, הם העוגן שלנו במציאות, הם מה שמגדיר ומגדר אותנו, נופח בנו זהות ממשית, ולא שריקת רוח פנימית.

ואני יודעת שיהיה מדהים וזה וזה, אבל זה לא מרגיע את הפחד של לפני, את הלבד המרתק והמשתק, שאני כמהה אליו ומפחדת ממנו עד מוות.

עד כאן לחלוק.
]]>https://community.lametayel.co.il/post/189138https://community.lametayel.co.il/post/189138Fri, 25 Jul 2008 14:13:13 GMT<![CDATA[Reply to למתגעגעים להודו... on Fri, 25 Jul 2008 12:57:18 GMT]]>לישראלה
כל כך נהנתי לקרוא את הקטע שכתבת.
כמה שזה נכון..אומנם לא הייתי בהודו, אבל בחזרה ארצה ממדינות אחרות במזרח ההרגשה דומה בדיוק.
כנראה שככה זה, ברגע שנמצאים שם (הודו, תאילנד, נפאל - כל אחד והמקום שלו או מספר מקומות) פעם אחת, רק לשם רוצים לסוע.
וכן, נוסעים לחופשים ביוון, ונהנים מהמוזיאון בציריך, אבל החווייה שמחלחלת פנימה, כפי שכתבת, היא נמצאת במקום ההוא. Smile
תודה לך על קטע קריאה נהדר. ממש רואים ששמת את הלב שלך בתוך המילים.
שבת שלום.
]]>https://community.lametayel.co.il/post/189134https://community.lametayel.co.il/post/189134Fri, 25 Jul 2008 12:57:18 GMT<![CDATA[Reply to למתגעגעים להודו... on Fri, 25 Jul 2008 10:35:40 GMT]]>זה נכון גם לחוזרים מתאילנד
]]>https://community.lametayel.co.il/post/189133https://community.lametayel.co.il/post/189133Fri, 25 Jul 2008 10:35:40 GMT<![CDATA[Reply to למתגעגעים להודו... on Fri, 25 Jul 2008 10:15:05 GMT]]>תודה רבה!!
יופי של כתיבה ישראלה. שאפו!!
נהנתי לקרוא ולהזכר. הוי כמה שזה נכון...

תודה רבה!
]]>https://community.lametayel.co.il/post/189130https://community.lametayel.co.il/post/189130Fri, 25 Jul 2008 10:15:05 GMT<![CDATA[Reply to למתגעגעים להודו... on Fri, 25 Jul 2008 09:22:13 GMT]]>למתגעגעים להודו...
]]>https://community.lametayel.co.il/post/189129https://community.lametayel.co.il/post/189129Fri, 25 Jul 2008 09:22:13 GMT