יום טיול נוסף היה לעיירה נראנאג, שממנה מתחיל טרק פופולארי מאוד של מס’ ימים. אנחנו, פדלאות שכמונו- רק טעמנו מהמקום היפהפה הזה.
המסלול מתחיל במקדש עתיק ומרשים מול הנוף, וממשיך במסלול הליכה לצד נהר שוצף. על הנהר במקום חיות בבקתות עץ עלובות משפחות צוענים שילדיהם חייכנים להפליא, כוכבים של ממש מול המצלמה.
משפחות צוענים שילדיהם המתוקים לבושים בצבעוניות רבה, ששים להצטלם ומבקשים נדבה.
תודה!
אכן… להתעסק עם הרגעים הללו נותן הרבה כוח בתקופה הזו!
השהות בבית הסירה חלומית: מתעוררים מול הנוף המדהים, מעבירים את היום בפעילות כלשהי ובערב יושבים ואוכלים יחד אל מול האגם המחשיך, חולקים יחד פינוקים מסירות השיקארה השונות המציעות את מרכולתן ליושבי המרפסת וגם מתוקים יפהפיים מחנות המתוקים הענקית ליד האגם.
באחד הערבים נהג שיקארה מזמין אותנו לחתונה שמתקיימת באגם: מאות אנשים, אורות, מוזיקה, צבעוניות. ברחנו משם כאשר החל שלב שחיטת הכבשים...
בין הטיולים שלנו הלכנו לשוק הגדול של העיר, לגנים המוגולייים, למסגד הלבן היפהפה שעל שפת האגם, למקדש בודהיסטי קטן ברום ההר הצופה אל העיר כולה ( הברכיים כואבות לי רק מזיכרון הטיפוס במאות המדרגות המובילות למקדש...)
סונמארג עצמה, פשוט מרהיבה!!!
אחו ענק ירוק עד מוקף הרים. באופק קרחון ענק המזין ממימיו את העמק כולו.
אנו שוכרים סוסים ומטפסים באמצעותם אל הקרחון, הכל מרהיב ביופיו!!!
בבוקר המחרת בעל בית הסירה מארגן עבורנו מונית לטיול יום. ככלל, בעל בית הסירה מתפקד כמעין סוכן תיירות/ המרת כספים/ שירותי שיקארות באגם/ רכישת חפצים שונים וכדו’- תוך שהוא משתדל לארגן הכל במחיר נוח ואצל אנשים אמינים.
היום יעדנו הוא אתר מדהים ביופיו בהרים המקיפים את סרינגר: סונמארג. הדרך לשם עוברת דרך כפרים ציוריים, הרים נישאים, מפלים ונחלים. באמצע הדרך, הרכב שלנו שובק חיים. אנו יוצאים לשבת בבית התה הסמוך עם המקומיים (סרבו לקחת מאיתנו תשלום על התה..), יוצאים לטיולון קטן בסביבה וטובלים רגליים בנהר הזורם ליד הכביש(קפואאאא) פוגשים חבורת רועי צאן מקומיים ומצטלמים עימם, ואז ניגשה אלינו משפחה צוענית אשר חלקנו איתם את הנשנושים שהבאנו והצטלמו עימנו בשמחה- הילדה פשוט סטארית…
היי, אני עם דמעות של געגוע למקומות ולנופים היפים, ומצד שני מסופק מכך שהספקתי עוד לפני שכל העולם כפי שאנו מכירים אותו פשוט התהפך על פניו…
מאחל לכולנו שכל המצב ייגמר מתישהו ונחזור לשטוף את העיניים ואת הלב במה שיש לעולם להציע.
אנחנו מתרגלים קימה אל תוך היופי הזה, שותים את התה אל מול נופי האגם המתעורר…
לאחריה עצרנו בהינף יד ממרפסת בית הסירה שלנו שיקארה למס’ שעות של שיט בנפתולים הנסתרים של האגם. האזורים העתיקים של האגם כוללים מקומיים שחיים בו ומקיימים חיים ביתיים ותעשייתים שלמים בתוכו. החוויה היא של שייט באיזה ג’ונגל מסעיר כשבכל פיתול מתגלה בעיניך משהו חדש ויפה.
המקומיים למדו כיצד להצמיח פרחי לוטוס על אדמה שהם מרימים מקרקעית האגם, והשורשים של הצמח משמשים אותם לצרכים רבים, כך שיש באגם שדות לוטוס עצומים בגודלם.
הכל מתבצע תוך ישיבה/רביצה במעין מרבץ מרופד ונעים עם אפיריון מעליו.
מכאן אנו ממריאים במטוס קטן לסרינגאר בירתו של חבל קשמיר היפהפה והציורי אך למוד הכאב והסבל. כבר מהמטוס קשה שלא להתרשם ממרחבי הירוק הטרסות ושפע המים שבהם ניחן חבל הארץ הפצוע הזה... היות והחבל הוא מוסלמי הומלץ בפורומים השונים לומר כי אנו ממלטה (כנראה בשל דמיון במראה, ובניב השפה ), וכך אנו עושים כשפונה אלינו בשדה התעופה מי שמתעניין מהיכן אנו ומציע לנו לישון בבית הסירה שלו. בתגובה הוא אומר “פרום מלטה? וורי גוד יזראליז….”😂
אוקיי, קצת הסבר על מה זה בית סירה ועל סרינגאר בכלל: סרינגאר שוכנת סביב שני אגמים שמהווים את הלב הפועם של מה שהיה תעשיית התיירות המשגשגת שלה בימי טרום מחתרות ומלחמות...האגמים האלו זרועים סירות עץ מגולפות שהן בתים בהם התיירים שוהים. המראה הוא בלתי נתפס. הרים נישאים מסביב, ובתווך אגם יפהפה זרוע בתי סירה בצפיפות- פשוט לשפשף את העיניים שאתה חי בתוך היופי הזה. ההגעה לבית הסירה מתבצעת במעין מונית סירה “שיקארה” מרופדת ומקושטת עם שייט המשיט אותה באמצעות משוטים אל היעד המבוקש.
בית הסירה שאנו לנים בו בניצוחו של מי שנראה כקשמירי מקשיש אך מלא כוח ומרץ בשם סולטן הוזמן על ידינו מראש לאחר שהומלץ בפורומים של ישראלים בפייסבוק (רק לסבר את האוזן, פחות מארבעים שקלים ללילה לאדם עבור לינה כולל ארוחת בוקר וארוחת ערב ושתייה חמה מגוונת חופשית לאורך כל היום). היחס הוא לבבי וחם, המארחים שלנו הם כמו משפחה ובכל פעם שכוס התה שלנו מתרוקנת איכשהו סולטן שם לב לזה ומייד שואל “תה/ קפה/צ’אי/ תה קשמירי?”ואץ למלא את הכוס. כל אורחי בית הסירה הם ישראלים, הילד הקטן של המארחים עובר בין כולם וזוכה לפינוקים, האווירה נעימה וכל הערב מגיעים אורחים בסירות מבתי סירה אחרים ויש שיחות וישיבות נעימות במרפסת בית הסירה על המים. שלוות עולמים מלווה בהרגשת זכות להיות במקום המופלא הזה.
את השלווה מפרות רק שיקארות הבאות להציע את מרכולתן: פירות מגוונים, ממתקים, פרחים לאהובה, סירת גלידות עם “מגנום” אגדי, ואפילו מיני עישונים בשקט.
מקום שרק המחשבה עליו מעלה בי דמעות של געגוע…
למחרת אוכלים ארוחת בוקר שלנו כמערביים נראית הזויה לחלוטין לשעה הזאת, אך הכל בה טעים להפליא. לאחריה מתרעננים מעט בבריכה הקטנה שעל גג המלון ויוצאים באוטובוס תיירים לסיבוב באתרים שונים בעיר.
בין האתרים מבצר העיר ובו מוזיאון ותערוכות שונות ובו גם צפינו במופע שהוא ספק ריקוד ספק מפגן אומנויות לחימה עם חרבות שלופות וגלגלונים באוויר, מוזיאון שציין ניצחון של מצביא סיקי כלשהו על אויביו (וכלל מוזיאון שעווה גרפי ומפורט למדי של הארועים...) עוד מקדש סיקי שגם הוא מוקף בריכת מים ועוד אתרים בסגנון הזה. החום מעלף!!! הרגשתי שאני נמס…
ההיילייט של היום הוא הטקס בגבול בין הודו לפקיסטן שהוא אירוע רב רושם שנערך בטקסיות רבה בליווי כיראוגרפיה הזויה ומצהלות שמחה וזעם משני צדי הגבול, עם אלפי הודים צוהלים בטריבונות… משהו הזוי לפי כל קנה מידה. הוא מתקיים בכל יום, וכל יום משתתפים בטקס הזה אלפי אנשים שבאים מרחוק במערך של מוניות אוטובוסים וריקשות. למרות שזה טקס החוזר על עצמו מדי יום, הוא עדיין מלא תשוקה התלהבות ולוחמנות בכל יום מחדש. משהו שלא היה יכול להתקיים באף תרבות אחרת חוץ מזו ההודית…
בסיום הטקס אנו נוסעים חזרה ומתמקמים בקומת הגג הפתוח של האוטובוס הנוסע דרך רחובותיה ההומים והמוארים של העיר האדירה הזו,
- יום אחרון בהחלט באמריצר החמה והמהבילה- מחר טסים לצפון הודו הקרירה!!!
בערב אנחנו מתעוררים מהשינה, ומבקשים לצאת ולתור את העיר. “העיר” באמריצר זה בעצם מקדש הזהב העצום וסביבותיו.
הדרך למקדש הזהב מתבצעת בריקשה שהזמינו לנו מהמלון, ובדרך אנו מתרגלים אט אט למראות הצפיפות, הפרות ברחובות, הצבעוניות והריח… אווו הריח. ההגעה לרחובות הסובבים את מקדש הזהב מהממת, במובן המורכב של המילה. בנייני פאר בסגנון אירופאי, שדרות רחבות וכיכרות יפות- אך המון האדם הצבעוניות ומקבצי הנדבות מזכירים לך שאתה בעצם בהודו. עשינו טעות ורכשנו עיפרון ענק מילד רוכל עם עיניים עצובות במיוחד- מרגע זה היה לנו ליווי של המוני ילדים רוכלים שהציגו את מרכולתם סביבנו בקריאות בכי “ביי סמת’ינג פור מי, פליז מיסטר” הם עזבו אותנו רק לאחר כמה דקות של נחישות שבה התעלמנו מהם. ככל שמתקרבים למקדש, המוזיקה מתגברת, ולאט לאט נחשפים ליופי הבלתי נתפס של המקדש המוזהב המשתקף בבריכת המים המקיפה אותו. החוויה היא כל חושית… הריח חזק, פזמוני התפילה המסתלסלים מרעימים באזניים, בכל מטר יש דוכני אוכל מגוונים, ההמונים מתחככים בך, והלב והמוח עסוקים בלעכל… מפקידים את הנעליים שלנו ונכנסים דרך בריכת מים רדודה לטיהור, למתחם. במתחם שומרים סיקים במדים עם פגיונות זקן וחיוך אדיב למרות החזות המאיימת, עשרות אלפי מאמינים ותיירים, ומקדש מוזהב אחד מהמם ביופיו המשתקף בבריכת המים. במתחם יש חדרי אוכל המאכילים עשרות אלפי אנשים ביום, חינם! וכן מעונות המציעים לינה בחינם לעולי הרגל ולתיירים. החוויה היא מטלטלת חושים ומרשימה במיוחד. הספקנו גם לראות את התהלוכה בה מוכנס הספר הקדוש לסיקים למקדש דרך הגשר מעל הבריכה.
בחזור לאחר שעיכלנו מעט את המראות התנסינו במגוון מאכלי רחוב. חששנו ונתנו ביסים ראשונים בהיסוס אך הכול היה טעים מאוד מאוד- התאהבות ראשונה באוכל ההודי ובעם ההודי האדיב.
מסיימים ערב מפעים, מרגש, מטלטל ופונים חזרה למלונינו.
הנחיתה באמריצר הייתה כמו לעבור לעולם אחר… נמל תעופה עמוס לעייפה, המוני הודים חבושים בטורבן סיקי (אמריצר היא מרכזם העולמי של הסיקים...) הודים רעשניים להחריד ולא ברור לך מה לעשות… ביקורת הגבולות עברה במהרה וההרפתקה ההודית שלנו החלה!!!
עצרנו מונית ונסענו אל המלון שהזמנו מראש דרך בוקינג. הדרך למלון מהממת בצבעוניותה, משפחות שלמות על ריקשות/אופנועים/מכוניות מאולתרות… רעש וצפירות בלתי פוסקות.
הגעה אל המלון שלנו בו אנו מקבלים יחס מלכותי (שומר במדים בכל שער אשר פותח עבורנו את הדלת כשאנו מתקרבים ומוסיף קידה, בקבלה מתחלחלים מעצם הרעיון שאנו ממתכוונים לקחת בעצמנו את התיקים שלנו , הדיבור של פקידת הקבלה הוא בחיוך מתרפס), שגורם לי לתחושות אשמה כקולוניאליסט לבן ופריבילגי…
נשפכים על המיטות לשנ”צ ומתחילים לעכל, אנחנו בהודו!!!
