ויה אורליה למתקדמים
-
ויה אורליה למתקדמים
התפנה לי יום ברומא, אז החלטתי לקחת יום לנהיגת שטח. לא, לא מה שאתם חושבים. נהיגה לאורך 1SS או בשמה העתיק ויה אורליה. אחת מהדרכים הרומיות החשובות והעתיקות ביותר שנבנו באימפריה הרומית - דרך היסטורית שחיברה בין רומא לחוף המערבי של איטליה (ים טירני), ונמשכה צפונה לכיוון צרפת. נבנתה במאה ה-3 לפני הספירה ביוזמת הקונסול גאיוס אורליוס קוטה ומכאן שמה, "ויה אורליה" מטרתה הייתה לחבר את רומא עם הערים שעל חוף הים הטירני, בעיקר לצרכים צבאיים ומסחריים .
הזמנתי רכב וקיבלתי לנצ'יה איפסילון. רכב קטן אך יעיל. ממש נעים ונוח לנהיגה. מי שהתרגל לנהוג ברכב סיני משוכלל חזר ודיגיטאלי, יימצא את הלנצ'יה מאוד אינטואיטיבית, עושה בדיוק כמו שאתה רוצה, נשלטת בקלילות ובלי צורך לעיין בהוראות מסובכות. בקיצור, תענוג צרוף.
בחרתי לנסוע מרומא לכיוון גרוסטו. הדרך צרה, מפותל מדי פעם ומרוצפת ברמזורים מדי פעם וזרועה בשלטי מגבלת מהירות בתכיפות של שלט כל 2-3 ק"מ שיכול להורות על מגבלה של 30, 40, 50 ו 60 קמ"ש עד 90 מקס. מגבלות שבעבר שום איטלקי שמכבד את עצמו לא היה באמת מתייחס אליהן אבל מאז שהתחיל בשיטת: מודדים, מצלמים, רושמים דו"ח ומכסחים לך את חשבון הבנק ללא היסוס, גם האיטלקים נוהגים בהתאם, מלבד כמובן עשרות רוכבי הדוקאטי שחולפים על פני בטירטור קולני ובמהירויות שלא מותירות, ככל הנראה, סיכוי למצלמות האלקטרוניות.
בקיצור, מי שאצה לו הדרך, מוטב שלא ייבחר בדרך הזו. אבל, אני בחרתי בה בעיקר בגלל זיכרונות ילדות, מסעדת ארטישוקים אגדית ועוד כמה ציוני דרך שלא כולנו חולקים
הדרך משתרעת בין הים ממערב לשיפולי האפנינים ממזרחה לה (לא נורא מרוחק) ועוברת בין שדות ובתים של חקלאים, מרכזי קניות קטנים, מגרשי מכוניות ווילות של מתעשרים חדשים או ישנים שבנויות ממערבה לכביש קרוב לים. ולא, לא וילות מנקרות עיניים אלא מעודנות ומאוד איטלקיות. ובכל כיוון שלא תביטו תראו את האורנים האיטלקיים המטרייתיים אורן הצנובר בשמו הרשמי) המעטרים את החצרות ואת צידי הדרכים.
שעתיים של נסיעה איטית עם עצירות לקפה פה ושם, בעיקר שם, והרעב ובעיקר הידע שבשעה 13:30 שום מסעדה איטלקית לא תגיש לי צהריים, גרמו לי לבצע פנייה חדה בעקבות שלט: טרטוריה Guiduccio נסעתי 2-3 ק"מ בין מטעי זיתים ושדה של ארטישוקים שככל הנראה הינו מזן מאחר במיוחד. הטרטוריה שהיא כנראה מסעדה משפחתית, נמצאת בבית כפרי גדול ומואר,
נכנסתי וישר נדלקתי על קערת פטריות הפורצ'יני הטריות במרכז המסעדה.
כמובן שהזמנתי מנה של פסטה עם פונגי פורצ'יני.
האמת, המנה היתה מנת הפונגי פורצ'יני הטובה ביותר שאכלתי מאודי, ואכלתי לא מעט. האמת היא שיש מצב שמומחים קולינאריים גדולים ממני היו פוסלים אותה בגלל הכמות הנדיבה של שמן הזית שהיתה בתוכה, אבלף כאמור זה היה טעים בטירוף והפסטה – טרייה ועשוייה אל דנטה כראוי.
2 כוסות יין אדום התלוו למנה (ואל תשאלו מאיזה איזור ואיזו שנת בציר – פשוט יין אדום, עשיר בטעם. ובקבוק סודה גדול. קינחתי בקפה (לא, לא חמוץ!) וטארטלט קלאסי עם ריבת פירות יער אמיתית ולא ממרח מתוק מהקארפור הקרוב. והפאנצ'-ליין – המחיר. לא רוצה להרגיז אף מסעדן, אבל הכל ב 36 יורו כולל טיפ!
מהמסעדה המשכתי לאורך הדרך המתפתלת. החלק הכי יפה בדרך הם הנמלים הקטנים הפזורים לאורך החוף. כדי לבקר בהם נדרשת סדרך כלל סטייה קטנה של 3-5 ק"מ אבל תמיד זה שווה. הנמלים משולבים בספינות דייג ישנות וספינות נופש מהודרות יותר ותמיד חוף רחצה קטן ו 2-3 מסעדות דגים. טוב, אי אפשר ביום אחד לבדוק את כולן, אבל תמיד אפשר לשתות שם קפה מול הים. ולא, אף אחד לא אומר לך שהם לא מגישים רק קפה.
המשכתי עד לצ'יוויטה וקויה. זו עיר הנמל השוקקת שבה בדרך כלל מלבד נמל מסחרי ומרינות שוקקות, יש גם מעגן לספינות הנופש הענקיות. מי שקונה סיור חופים בים בתיכון ובתכנית יש גם עצירה ברומא, יימצא את עצמו בצ'יוויטה ווקיה וממנה יוסע באוטובוסים לרומא (באוטוסטרדה זה 40-50 דקות)
השקפתי מהצוק שמעל הנמל הגדול וספרתי 12 ספינות נופש שכולן ככל הנראה יעזבו עם חשיכה ובמקומן תגענה אחרות עם שחר.
המשך הדרך הופכת ליותר ויותר חקלאית עם חלקות חרושות (מוכנות לזריעת החורף) ומטעים של זיתים, ועוד מינים של עצי פרי. לא מעט שלטי Agriturismo שאמצעות מעידים על השינוי העובר על חקלאי האיזור שחלקם מעדיפים את תעשיית התיירות על פני חקלאות של פעם. ממערב החל לבצבץ האי ההררי – Monte Argentario אי עם נופים דרמטיים, כפרים ציוריים, חופים נהדרים ומפרצים נסתרים האי מחובר היום ליבשה באמצעות שלושה גשרים, מה שהופך את נמל המעבורות הישן לכמעט שומם. הטיול באי בעצמו דורש משהו כמו חצי יום או יום שלם בקלות ובמקרה שלי השמש כבר החלה את המסע מערבה ולמטה כך שוויתרתי, אבל מביקור קודם אני יודע שיש באי לא מעט פינות חמד, נמלי דייגים קטנים וכפרים עתיקים ואפילו מפרצים לרחצה בעירום בחרתי לעצור לקפה אחרון בכפר Orbetello שנמצא ממש לפני הגשר האמצעי אל האי, הכפר עצמו, פנינה של ממש יושב על רצועת יבשה צרה שממנה יוצא הגשר לאי, וכולל משהו כמו 2 כבישי אורך ו8-10 רחובות צרים שנמתחים ביניהם, הסתובבתי קצת ברחובות הקטנים והשעה כבר נהייתה אחרי 7 בערב, וזה הזמן שמסעדות מתחילות להיפתח. מצאתי לי פיצריה קטנה, אכלתי פיצה עם כוס יין ושמתי פעמי בחזרה לרומא, הפעם באוטוסטראדה. מה שלקח לי יום שלם בויה אורליה, עשיתי בשעה באוטוסטראדה.
-
איזה יופי של תיאור חוויה. ממש חי ועושה חשק.
-
תיאור נפלא, חייבת לומר. ממש דמיינתי את מה שראו עינייך . תענוג. תודה על השיתוף וכן ירבו ימים כאלה!
-
איזה יופי של תיאור חוויה. תודה על השיתוף.
-
-
@galelli איזה כיף של פוסט! ממש הרגשתי שאני נוסעת במעמקי הפסטורליה האיטלקית ביחד איתך, אוכלת פסטה פורצ'יני עם יין אדום, משוטטת בנמלים ומציצה למסעדות דייגים. כמה יופי אמיתי ועניו עם נגיעות של הומור עדין.
וכמובן שבהתייחסות לשעות סגירת המסעדות בצהריים החזרת לי זכרון מטיול המשפחה הראשון שלנו שהיה לצפון איטליה - בעודנו מטיילים בנופים המשכרים בין אגם טנו 1 לאגם טנו 2 ו-3 (סליחה אני יודעת שיש רק אגם טנו אחד אבל שכחתי את השמות של שאר האגמים בהם עברנו) הבנו בשלב מסויים שאין לנו כל אוכל בנמצא ולא יהיה עד 19:00, ועמנו שלושת ילדינו הרעבים בגילאים 4-11. אם היה דבר כזה רשיון להורות ייתכן שהיינו מאבדים אותו באותו יום. אמנם ארזתי בבוקר כמה שקיות סנדביץ קטנות עם קורנפלקס שיהיה מה לנשנש באוטו, אבל זה לגמרי לא סגר שום פינה בבטנים המקרקרות. לא נורא, עוד חוויה לסל הזכרונות...
