כל אחד כגמולו
-
כל אחד כגמולודן,
תודה ששתפת עם התמונות והמידע. זה קרוב כבר ליום השואה ושערותי סמרו למראה התמונות. איני זקוקה לתזכורת כי אבי ז"ל היה ניצול בוכנוואלד וזכורים לי סיפוריו. אך הוא לא היה מוכן שייכנו אותו ניצול וביקש שעל המצבה שלו ייכתב שהיה אסיר בוכנוואלד וכך הרגיש - אסיר ולא ניצול. הייתי רוצה לערוך שם ובאושוויץ (אמי ז"ל ניצלה משם) סיור אך איני חושבת שהייתי מצליחה לעבור זאת. האם בבוכנוואלד קיים תיעוד על האסירים שהיו שם? -
כל אחד כגמולושלום
באתר של המחנה יש התייחסות לנושא מידע ארכיוני:
[ALIGN=left][ALIGN=left]The Buchenwald Memorial has at its disposal an archival collection on the concentration camp, the special camp and the memorial history.
Wherever possible, the archive provides information on the fate of former inmates, supports research projects and is available for use within the framework of the memorial's education work. The archival collection comprises the estates, material collections and reports of concentration camp inmates. These reports are used intensively within the context of historical-biographical research, for example the investigation of individual fates. The archive accepts donations of the estates of former inmates, purchases them or keeps them in safe custody. It provides for their preservation and continued accessibility to the public.
Contact +49 (0)3643-430154
Users will be charged for the use of the archives as specified by the foundation schedule of fees.
Camp survivors and their kin may use the archives free of charge
בוסף קיים מידע על התקשרות למידע במחנה:
Gedenkstätte Buchenwald
99427 Weimar-Buchenwald
Germany
Tel. +49 (0)3643/4300
Fax +49 (0)3643/430100
http://www.buchenwald.de
e-mail:
-
כל אחד כגמולורטי,
ריגשת אותי עד דמעות בצהריים כשקראתי, לא הייתי מסוגלת לכתוב לך את זה.
אבל עכשיו חשוב לי שתדעי, שהמשפט של אביך כל כך נכון!
רבקה -
כל אחד כגמולודן תודה לך . יום השואה הולך וקרב ויישר - כח לך דן
על שהקדמת והדלקת נר נשמה לזכר הניספים . הורי ז"ל ,
ניצולי אאושויץ - בירקנאו . בנותי ביקרו בפולין במסגרת
משלחות בתי הספר . נמנעתי מלבקר בפולין כי לא הייתי
מסוגל לעמוד בזה . לאחרונה , החלטתי שלא אסלח לעצמי
אם לא אבקר בפולין . אני מקווה לעשות זאת , סוף
סוף בקיץ הקרוב .
שוב , תודה לך דן ויישר - כח
יודל -
כל אחד כגמולודן תודה על האינפורמציה. -
כל אחד כגמולורבקה,
ריגשת אותי מאוד בתשובתך.
אסנת -
כל אחד כגמולוrati , אביך צודק בהחלט! כל היהודים שלמזלם ברב לא חוו את מוראות השואה הם עפ"י ההגיון ניצולי השואה, לעומת יתר בני עמנו שסבלו ושרדו את השואה להם חובה להתייחס כשורדי ומנצחי השואה! -
כל אחד כגמולודן נכון.יישר כוחך.ירבו כמוך.
לזכור ולא לשכוח!!!
אם נידמה למאן דהו שזה העבר טעות בידו.
אירופה שטופה באנטישמיות קיצונית גם היום.
תיירים מרגישים בזאת פחות.
המקומים חשים שהקרקע בוערת תחת רגלם.
אסור לנו להתעלם מהעבר ובוודאי לא מההוה.
אינטר -
כל אחד כגמולודן ורטי -
עוררתם אצלי סוג של געגוע??? או תחושה של שותפות גורל??? או משהו אחר שקשה לי לבטא במילים, וקמתי היום ונסעתי ליד ושם. לא הייתי שם למעלה משלושים שנה, והרגשתי בשלה לראות.
זה היה לי מאוד קשה, ועדיין קשה לי לתרגם את התחושות, בעיקר יש לי הרבה שאלות, בעיקר לא מצאתי תשובות.
ברור לי שאדם שמגיע נקי - כלומר לא יודע כלום - ימצא כאן הרבה.
רבקה -
כל אחד כגמולוכמה מילים נוספות ביחס לביקור באתרים מסוג אלה
סיירתי באתרים רבים (רבים מדי לדאבוננו) בהם נרצחו בני עמנו בפולין, גרמניה, במדינות הבלטיות ובאוקראינה. בכל סיור אני לומד וחווה דברים בצורה שונה.
איני יכול לבוא ולאמר למתלבטים האם לבקר במקומות אלה - "לכו ובקרו זה חשוב". זה חשוב אך הביטוי "לכו ובקרו" הוא בעייתי. כל אחד בדרכו יחליט האם לבקר באתרי מחנות.
אתר מחנה דורה על מנהרותיו האפלות הוא אחד הקשים לביקור.
ביחס לאנטישמיות, תחושתי היא שבגרמניה ובפולין (פולין היא המדינה שהכי סבלה מנחת ידם של הגרמנים. 3 מיליון פולנים לא יהודים ולא לוחמים נהרגו במלחמה) קיימת הכאה על חטא אמיתית (בפולין על מעשי הרצח באזור ידוובנה - ראו קישור)
מאידך, אצל הליטאים ובעיקר אצל האוקראינים ששיתפו פעולה בצורה נלהבת עם הגרמנים ורצחו מאות אלפים בסדיסטיות נוראה - אין שמץ התנצלות על פשעיהם במלחמה. אין גם הכאה על חטא בקרב עמי מערב אירופה ששיתפו פעולה עם הגרמנים ובעיקר הצרפתים.
-
כל אחד כגמולודן,
מצטרפת לתחושותיך לגבי ההכאה על חטא ולקיחת האחריות של הגרמנים והפולנים. התרשמתי שבגרמניה החרטה ולקיחת האחריות מקיפה שכבות רבות ורחבות יותר של העם, וניכרת בהרבה מקומות.
בפולין, ניכר שהמוסדות הרשמיים עושים מאמץ כן, רואים מאמצי שימור ואזכור המורשת היהודית, ויחד עם זאת, נתקלנו גם בגילויי עוינות מסוימים בקרב אזרחים "פשוטים" , בעיקר במקומות קטנים. הייתה לי הרגשה שמאמצי השלטונות לא "מחלחלים למטה". אבל כמובן זו התרשמותי האישית.
המאמר שצירפת מרגש וחשוב. חבל שבנסיעות המשלחות של הנוער לפולין לא מצליחים להעביר את המסר (של הסבל הפולני, ואי התערבותם לטובת היהודים). שוב תודה לך על האשכול הזה, והשיתוף.
-
כל אחד כגמולודן שלום,
בזכות רבקה ק. נחשפתי לאשכול המרגש הזה ותודה לך ששיתפת במידע החשוב לקראת יום השואה הקרב ובא.
לזכור ולא לשכוח.
נורית
-
כל אחד כגמולודן, פשוט מצמרר.
כתבת בדרך מוחשית עד כדי צמרור את מה שהיה שם, תודה רבה. -
כל אחד כגמולורבקה חג שמח,
קראתי את ההודעות גם פה וגם בפורום משפחות.
את לא היית 30 שנה ביד ושם, אני לא הייתי אף פעם עד לפני 3 שנים. סוג של בת יענה. אחרי ששמעתי את הסיפורים של הורי , הן ברומניה ואת סיפור עלייתם ארצה, אחרי שבתור תלמידה צעירה שמעתי את סיפורי הזוועה והתיאורים והאופן בה לימדו על השואה בבתי הספר פשוט "התקפלתי" לתקופה ארוכה. בזכות מקום עבודתי שעושים מעשה נפלא ואחת לחודש יוצא סיור מאורגן ליד ושם אזרתי אומץ והצטרפתי לאחד הסיורים. משם זה רק התקדם.. אחת לשנה החברה מוציאה קבוצה לפולין ובספטמבר האחרון הצטרפתי גם אני.
אנחנו עשינו את המסע עם יו"ר אוגודת קורצא'ק בישראל, חיים מגירה שהעביר לנו את כל המסע ברגישות , דרך סיפורים של ניצולי שואה, עם שירים שחנקו את הגרון, עם טכסים שערכנו , טכס הקראת שמות, טכסים אישיים של חברי הקבוצה לבני משפחתם, אין מילים...
אני לא אוהבת להשתמש במילה "חובה".. אבל קשת הרגשות שחווים במסע כזה, המראות , הרגש , הדמעות , הבלתי נתפס הפכו אותי לשגרירה לעודד ליציאה למסע קשה ומרגש שכזה, לאותם אנשים מתלבטים /חוששים כי אני הרי הגעתי מאותו מקום.
אני מצרפת תמונה של לוחית אותה שמתי באושויץ לזכרם של בני משפחה שהוצאו מביתם בוינה והובאו למחנה המשפחות בטרזנשטט ומשם לאושויץ.
חג שמח ושקט
-
כל אחד כגמולוישבתי לקרוא עכשו את כל האשכול.מאוד מרגש,תודה.
דן תמיד הסיפורים שלך מיוחדים כל כך ומענינים כל כך.
אמבר,הלוחית באושויץ, השאירה אותי ללא מילים.
אנו תכננו טקס במחנה בירקנאו.מדריך שלנו לא היה כשנתיים בפולין ולא ידע שבאושויץ הקימו אולם מיוחד,חשוך במיוחד לטקסים ליהודים.נכנסנו לאולם,כולם עמדו סביב,ניגון התנגן לו או שהיתה זו תפילה חרישית ממש לא זוכרת כי הייתי די בהלם.היתה הרגשה שעומדים ובמקום חברים מסביב זה אותם האנשים שהובאו למחנה הארור.עמדנו כמה דקות בשקט ללא החלטה האם לקיים את הטקס בכל זאת כאן האם לפעול לפי התכנון המקורי?היה לי בכיס המעיל נר זכרון,צעדתי קדימה והדלקתי נר במרכז החדר.אפילו לצלם את המקום לא יכולתי.חיפשנו את ביתן 15,ביתן של יהדות הונגריה-בודפשט.אחת מבנות הקבוצה ידעה שחלק ממשפחתה היה בביתן זה.זה היה מאוד מצמרר.
גם ע' מפעל של שינדלר,פתאום ללא הכנה מוקדמת,סיפרה אחת מנשות הקבוצה על אימה,שהיתה פועלת במפעל לפני בריחתה לפרטיזנים.והם,משפחתה לא ידעו זאת את כל השנים עד שיום אחד באו לבקרה בבית האבות ושם סיפרה להם אחת מדיירי המקום שהכירה את אימה.רק אז סיפרה האם את כל תלאות חייה.מדהים כמה אנו עדיין לא יודעים על הורינו ומשפחתינו.
וצריך לזכור גם שבמשך כל שנות המלחמה היו גם חיילים יהודים שלחמו בגרמנים,והגיעו עד ברלין.שנוסף לרצח העם היהודי ,הומתו גם בני מיעוטים נוספים,נהרגו מיליוני אנשים באירופה כולה,כפרים וערים שלמות נמחקו כמעט לחלוטין.כך אשכול זה מתחבר לי לאשכול יד ושם של רבקה והצורך להעביר את המידע הלאה אבל איך?
אמה
-
כל אחד כגמולואכן מאוד מעניין ומאוד מרגש. אני יודע שבמיוחד בשנים האחרונות המחנות של הנאצים הפכו ל"אתרי תיירות" - אבל אני לא חושב שאישית הייתי מסוגל לבקר בהם.
רק דבר אחד אני לא מבין. אני לא מבין למה העובדה שמציינים את כל הלאומים שנספו שם היא סיבה למרירות. היית מעדיף שיכתבו שנספו שם רק יהודים? (מה שהיסטורית לא נכון). היה צריך לכתוב את המילה יהודים באותיות גדולות ואת שאר העמים באותיות קטנות? אם כן, למה? הסבל של היהודים שם יותר ראוי לציון ויותר "אותנטי"? -
כל אחד כגמולודן
תודה שהעלת למודעות הציבורית מקום כמו בוכנוולד שאמנם לא היה מחנה "השמדה", אבל הזוועות שהתרחשו בין גדרותיו חקוקות היטב בזכרון הניצולים. אבי,היום בן 86, הוא ניצול בוכנוולד. במשך שנים לא רצה לדבר על מה שעבר עליו שם. הוא נכלא בגיל 16 ויצא בגיל 22. ב15 שנים האחרונות החל לספר את סיפורו ואפילו תיעד את הדברים ביד ושם. כשמלאו 50 שנה לשחרור הוזמן לגרמניה לבקר בבוכנוולד. לאחר התחבטות קשה, נסע לשם. הוא כמובן הופתע לראות את המקום שאינו מזכיר במאומה את מראה המחנה המקורי. הגרמנים דאגו להשמיד כל מה שמזכיר את הזוועות שנעשו שם. זו הסיבה שאנו חייבים לזכור ולא לשכוח. להמשיך ולספר את סיפוריהם של דור הניצולים שהולך ונכחד.
אסתר