מקדוניה שלנו
-
אני רוצה לספר לכם על ההיכרות שעשינו עם מקדוניה, אבל קצת מהססת. זאת לא היתה חופשה שמסתדרת עם קטגורית הטיולים הקלאסיים ש"רצים" כאן, ולכן גם לא אוכל לספר הכל בסדר כרונולוגי, בבחינת "ביום שלישי נסענו למוזיאון א', טירה ב' והופעת פולקלור". כלומר, לחלק מהימים באמת יש זכות קיום בפני עצמם. אבל רוב הימים התמזגו להם למרקם אחד ארוך, עצל ורגוע של חופשת לא-עשינו-כלום-חוץ-מטורניר-חתחתול- ונהנינו-מכל-רגע.
אבל אולי אתחיל מההתחלה.
איך הגענו למקדוניה (ובאמת, איך)
ההתחלה היתה פשוטה למדי: לארגן חופשה סביב הדיג של האיש, אבל כזאת שגם אני לא אשתעמם בה. הבנים, למזלנו הרב, גמישים ביותר ובעיקר, מסתפקים במועט. כלומר, מסתפקים ב"ביחד" משפחתי.
בהתחלה חשבתי על יוון, אבל המקומות שבדקתי נראו לי יקרים מדי. וכשגיליתי ש: א'- צריך רשיון דיג כדי לדוג שם, וב' – מי שאינו אזרח האיחוד לא יקבל רשיון דיג – התחלתי לחפש מקום אחר, ידידותי יותר למשתמש. היות והאתר של מפות גוגל כבר היה פתוח, "זזתי" על המפה צפונה ו...הגעתי למקדוניה. וכשכבר הגעתי, התחלתי לבדוק במה מדובר, וגיליתי פוטנציאל – גם לדייג, גם לתיירות (ועוד אדבר על הפוטנציאל...).
ואיך באמת הגענו למקדוניה?
טסנו (עם אלעל) לסופיה שבבולגריה, שכרנו שם אוטו, דאגנו מראש שיסדרו לנו את מסמכי הרכב למעבר גבולות, נהגנו לכיוון מערב, וכך הגענו למקדוניה.
אגם אוכריד(גודל:10.45KB) -
מעבר הגבול:יש שלושה מעברים בין בולגריה ומקדוניה. בדרך לשם עברנו בצפוני ביותר, על הכביש הראשי בין שתי ערי הבירה, סופיה וסקופייה. זהו כנראה – מנסיוננו המועט וממה ששמעתי מאחרים - המעבר הפחות נעים מכל השלושה. למרות זאת כל התהליך (ביקורת דרכונים וביקורת מכס בצד הבולגרי, ביקורת דרכונים וביקורת מכס בצד המקדוני), כולל העובדה שעיכבו אותנו בטמטום-מה, ארך כ-20 דקות.
העיכוב היה שרשרת של בעיות הבנה של הפקידה שבדקה את הדרכונים. זה הלך כך:
- "הבעל-של-נעה"? הדרכון שלך לא בתוקף.
- הדרכון שלי בתוקף, יש הארכה.
- אין הארכה. הדרכון לא תקף.
- תני לי להראות לך איפה ה(מדבקה המציינת את)הארכה.
- תישאר כאן!
בשלב זה הבחורה נכנסת למשרד. האיש "נשאר כאן!".
הבחורה חוזרת: תעודת זהות בבקשה.
האיש, מבולבל: תעודת זהות? נתתי לך דרכון!
- הדרכון לא בתוקף! תעודת זהות רומנית, בבקשה.
האיש: אין לי!
הבחורה: תעודת זהות!!!!! רומנית!!!!!!
האיש, בסבלנות אופיינית: אני לא רומני – רק נולדתי ברומניה. תעודת הזהות שלי ישראלית ואסור לי להוציא אותה מישראל. בואי, תראי, הדרכון בתוקף!
בשלב זה האיש מצליח לגרום לבחורה להפוך את הדף.
- תישאר כאן! – ונכנסת שוב למשרד.
חוזרת.
- התוקף מזוייף.
האיש מאבד סבלנות. יוצא מהרכב בכיוון המשרד. אשה ושני בנים ממהרים לקרוא לו: אל תתעצבן! אל תצעק! (האיש אף פעם לא מתעצבן בכל מקרה, אבל פולנים נשארים פולנים).
האיש חוזר לאחר כמה דקות, עם כל הדרכונים שלנו ביד ועם חיוך קצת חמוץ: מזל שיש עוד אנשים במשרד הזה, הוא אומר.
אנחנו נכנסים למקדוניה.
ביציאה ממקדוניה לבולגריה עברנו במעבר הדרומי ביותר, זה הקרוב גם לגבול היווני. התהליך חזר על עצמו בסדר הפוך, בשינויים קלים: האשה שבדקה את הדרכונים היתה חייכנית ונעימה, התהליך היה קצר ביותר (כ-5 דקות), ובנוסף יש עמדה נוספת שבה הנכנסים לבולגריה חייבים לקנות מדבקת אגרת כבישים (אנחנו היינו פטורים כי, כאמור, הגענו עם רכב בולגרי שמן הסתם היה מצוייד במדבקה).
מים שקטים(גודל:15.31KB) נופים מרגיעים(גודל:12.73KB)
-
היכרות ראשונית עם הנוףהדרך ממעבר הגבול הצפון-מזרחי לאוכריד, בקצה הדרומי-מערבי של המדינה, לוקחת אותנו מערבה, עוקפת את סקופיה, וב-Tetovo פונה דרומה, פחות או יותר במקביל לגבול האלבני.
מ-Kumanovo (לפני סקופיה) ועד Kicevo בערך, כל כמה קילומטר יש תחנת אגרה: 50 דֶנָר, 30 דנר, 20 דנר (1 יורו = 61 דנר).
הדרך עוברת בין גבעות, הרים גבוהים, עמקים צרים, עמקים רחבים. בחלק המערבי הכביש מטפס להרים (הטמפרטורות צונחות מ-*C33 ל-*C23!) ואז יורד בפיתולים רבים לעמק.
הצמחיה מורכבת מהרבה עצי צפצפה, אזדרכת וגם שזיפים אדומים.
לאורך הדרך רואים אנשים עסוקים בקצירת עשבים. נדמה לי שאני רואה גם ניקוי אשפה בפעולה. אחר כך יתברר לי שאשפה, בכל מקום ובכמויות בלתי נדלות, היא אחד מסימני ההיכר הבולטים,הפחות נעימים, של מקדוניה.
בגדול, שוררת עזובה ועליבות. הרבה בתים הרוסים למחצה או מטים לנפול. העובדה שחלק גדול מהבתים בנויים לבני אבן אדומה ללא טיח חיצוני מוסיפה להרגשת העליבות הכללית. קשה לראות גינות מטופחות – הרוב הגדול מוזנח וכך גם השטחים הציבוריים. כמעט ולא רואים בנייה חדשה.
גם המעבר בשולי אוכריד לכיוון דרום (אלשני נמצא כ-10 ק"מ מדרום לעיר) נותן הרגשה של עיר ענייה ומוזנחת. אנחנו מניחים שבחלק העתיק, המתוייר, זה שונה אבל הערב ההתרשמות הראשונית שלנו לא מעודדת.
לאורך האגם – מלונות, בתי דירות להשכרה לנופשים ובתי קפה. אנשים שוחים, מתרחצים, משתזפים ודגים באגם. הכביש הראשי צר מאד ועליו חונים הנופשים ללא שום התחשבות, והולכי רגל גודשים אותו. מפחיד. האיש, נהג זהיר ורגוע, נוהג בשקט ובריכוז. אני חושבת לעצמי שמזל שאני לא נוהגת, כי אחרת הסוללה של הצפצפה היתה נגמרת....
מגיעים לפניה לאֶלְשָנִי ומתחילים לטפס בהר. שילוט ברור מכוון אותנו לכיוון הקצה המרוחק של הכפר, ל-Risto’s Guest House. הכבישים בכפר צרים ומשובשים, אבל אנחנו מתעודדים לראות בתים נאים וחצרות מטופחות. אדניות של גרניום ופטוניות על כל מרפסת נותנות אווירה מעט אלפינית אם כי ההר המיוער והצוקים הסלעיים שלו מזכירים יותר את הכרמל והגליל מאשר את אירופה.
בגובה של כק"מ מעל פני הים, מעל אגם אוכריד המפורסם, השקט מבורך, האוויר טוב והנוף נפלא. אנחנו בשולי שמורת הטבע הגדולה גאליצ'יקה.
(גודל:11.37KB) (גודל:15.51KB)
-
מקדוניה שלנוהיי נועה ברוכה השבה
את באה לי בדיוק בזמן, כי את החלק של בולגריה במסלול הטיול שלי כבר מוכן ואילו מקדוניה לא יושבת לי עדיין טוב ואני מחכה לתגליות שאולי פיספסתי משהו בהכנה.
תפסתי את השורה הראשונה כדי לצפות בתמונות מקרוב ולשמוע על מוצא פיך...
ממתינה בסבלנות להמשך אחרי הסנונית הראשונה - יופי של תמונה.
האגם הזה מצטלם ממש יפה.
רחל לבון -
היכרות ראשונית עם הנוףאלשני מההר(גודל:14.16KB) רושם ראשוני מאגם אוכריד(גודל:10.57KB)
-
ברטכה הבאההיי נעה,ברוכה השבה בשערי הפורום.
זהו, מקשיב לא מפריע לפחות חמש דקות.
O.S -
שבועיים אצל אניטה וריסטו באלשניבניגוד לקיץ הקודם בו שכרנו קוטג', הפעם הזמנו חדרים בבית הארחה קטן בכפר אלשני Elshani דרומית לעיר אוכריד. הכפר נמצא על צלע ההר, כ-300 מ' מעל אגם אוכריד וכ-1000 מ' מעל פני הים. אניטה וריסטו, זוג בשנות השלושים לחייהם, מנהלים בית הארחה של 6 חדרים גדולים ומרווחים, שלכולם מרפסות עם נוף לאגם. הזוג הזה דובר אנגלית טובה מאד, ידידותי ופתוח ונדיב עד בלי סוף. הגענו אליהם כאורחים, יצאנו כידידי נפש.
החדרים, כאמור, מאד מרווחים. בחלקם יש שירותים צמודים ולאחרים שירותים ומקלחת באותה הקומה. הכל נקי למדי ומאד נעים, למרות – ואולי בזכות – הפשטות של הריהוט והעיצוב.
בחדרים אין טלוויזיות אבל יש טלוויזיה גדולה בסלון הבית והאורחים מוזמנים להשתמש בה. בסלון ניצב גם המחשב שבעלי הבית מתחלקים בו עם האורחים בשמחה. למי שמביא איתו מחשב נייד, יש אינטרנט אלחוטי, אפילו מהיר למדי. השימוש, כמובן, חינם.
המחיר לאדם הוא 15 יורו ללילה, כולל ארוחת בוקר נדיבה למדי. קפה ותה מוגשים במשך כל היום ללא הגבלה, ככל שהאורחים מבקשים. ראקיה תוצרת עצמית מוגשת לאורחים בערב הראשון (ולפעמים גם בהמשך... אם הם מאד *הממ-הממ* נחמדים....).
כמה ימים לפני שהגענו קיבלתי מאניטה מייל "תזכורת". למעשה, היא ניסתה לקבל אישור סופי שאנחנו באמת מגיעים. את הסיבה הבנתי אחר כך, כשהגענו אליה לפנות ערב וחיכתה לנו ארוחת ערב חמה בהפתעה. מסתבר, שכשאניטה יודעת בוודאות שהאורחים אכן מגיעים, היא מגישה להם ארוחה מבושלת, על חשבונה, כמעין קבלת פנים. בשאר הערבים ניתן להזמין אצלה ארוחה מבושלת, בעלות של 10 יורו לאדם. זהו סכום גבוה, יחסית, למה שניתן להשיג במסעדות השונות באזור. יחד עם זאת הארוחה היא ענקית וכוללת מרק, סלטים, מנה עיקרית בשרית עם תוספות, וקינוח. כמו כן כלולים במחיר ראקיה (הליקר המקומי – או שאולי צריך לומר, האזורי?) תוצרת בית ויין תוצרת בית (לא לגמרי רע, אגב!), בירה ללא הגבלה, משקאות קלים ושתיה חמה.
בית ההארחה(גודל:13.92KB) חדר (מקלחת מאחורי הקיר)(גודל:12.93KB)
-
מקדוניהבחופשה הזאת התמקדנו בהיכרות שונה עם המקום, לא דרך אתרים אלא דרך אנשים. אנשים פשוטים וחיי היום יום שלהם. באנגלית זה נשמע יותר טוב –
Not so much of the Sights, but more of the Insight
ולאחר שיחות ארוכות עם אנשים סביבנו, בהם בעלי הבית שלנו וגם אורחים שפגשנו לאורך החופשה בבית ההארחה – נראה לנו שיצאנו ממקדוניה... לא בדיוק מומחים, אבל עם הרבה ידע על המקום. רק אל תשאלו אותנו על הכנסיות השונות או על ההבדל שבין הפסיפס בהרקלאה לזה שבסטובי.... (וגם על פסיפסים עוד אסביר בהמשך).
אחד מהאנשים איתם דיברנו הוא האמריקאי כריס דליסו, כתב של הלונלי פלאנט שמתגורר עם אשתו המקדונית ובנם בעיר הבירה סקופיה, והגיע לאלשני לכמה ימים לכתיבת עדכונים. היו לנו שיחות מאד ארוכות איתו על מקדוניה שמאז העצמאות, ב-1991. מבחינת הכלכלה (כריס: איזו כלכלה?), השחיתות, המתעשרים החדשים והעם שנשאר עני. אתם יודעים, הסיפור הידוע של מדינה קומוניסטית לשעבר, קטנה ולא חשובה, שמנסה להתפתח אבל נשארת עדיין "עולם שלישי". אירופה? לא כאן, נסו ישר עד הרמזור החמישי ואז שמאלה.
האגם הסוער(גודל:14.11KB) עוד מאלשני(גודל:16.65KB)
-
חוויות מחיי כפרבאלשני חיים כ-700 תושבים. רובם מקושרים זה לזה בקשרי משפחה.
רוב התושבים עובדים בתיירות בעיר אוכריד ובמלונות שלאורך האגם או במשרות שונות בעיר. למרות זאת הכפר ממשיך להיות כפר חקלאי, אבל של "חקלאות זעירה": לכל משפחה יש חלקה ליד הבית ובה הם מגדלים ירקות: המון עגבניות ופלפלים, מלפפונים, כרוב, תירס, שעועית ירוקה. בגינות מצאנו צמח מוכר, שהמקומיים קוראים לו נָנֶה ואנחנו, אנחנו קוראים לו נענע... יש עצי פרי בשפע (בעיקר שזיפים ואגוזי מלך), וכן יש לכל משפחה כרם קטן, של כמה מאות מטרים מרובעים בלבד (הגדול ביותר הוא של ריסטו ומשפחתו, ומגיע לגודל האימתני של דונם שלם אחד!). מהענבים, אגב, מכינים את היין בהפקה עצמית, ואותו – כמנהג האיטלקים – שותים כמו מים, בכל ארוחה.
הבתים גדולים, רובם בני 3 קומות מגורים וקומת מרתף. ליד הבתים יש מבני עזר שברובם בנויים עץ ונראים הרבה יותר שייכים ל"עיירה" המזרח-אירופאית של טוביה החולב וידידיו, מאשר בתי האבן המודרניים. הניגוד משונה וקצת משעשע.
בחצרות מחזיקים מעט בעלי חיים: עופות, עזים וגם לפחות חזיר אחד לרפואה, שיהיה מה לשחוט לחג המולד.
לכל משפחה יש חמור, כלי עבודה חשוב בייחוד בהובלת עצים מההר, לקראת החורף.
האורווה של מילקה(גודל:15.44KB) מילקה(גודל:15.85KB)
-
חוויות מחיי כפרמדי יום אנחנו רואים גברים ונשים – מעניין, אבל רק את המבוגרים שבהם, "הדור הישן" – עולים להר. כל אחד בשעה שלו ובקצב שלו.
יש העולים עם עדר עזים קטן בבוקר, משאירים את העזים במרעה על ההר וחוזרים לאסוף אותם בערב.
יש העולים לבד, עם כלי עבודה: מסור, בעיקר. אלה הולכים לנסר עץ או לאסוף עץ יבש שנפל, ולנסר את הענפים אם הם גדולים מדי. גם זרדים אוספים במרץ. הללו מיועדים לא לחימום אלא לתנורים הגדולים שבחצרות, שבהם מכינים מאפים מסורתיים.
לאורך השבילים השונים במעלה ההר ניתן למצוא ערימות עצים שהאיכרים הכינו לעצמם. כשהערימות גדולות מספיק הם חוזרים עם החמור, מעמיסים עליו את העץ ומובילים לחצר, לאחסון לקראת החורף. עד שהאיכר מגיע לאסוף את ערימת העץ שהכין הוא יכול להשאיר אותה בשטח ללא השגחה בלב שקט. אף אחד לא יעז לגעת בערימה לא שלו. מין שיטת כבוד משונה שכזאת.
הבכור שלי ואני מחליטים לבדוק את השיטה, ובאחת העליות שלנו להר אוספים מעט עצים יבשים ומסדרים בערימה קטנה לצד השביל. בביקורנו הבא אנחנו מתכוונים לבדוק אם הערימה עדיין מונחת במקומה...
האיש רואה את הערימה ומתגלגל מצחוק. אל תדאגו, הוא אומר לנו, בטח כולם בכפר יידעו מי השאיר את הערימה הפאתטית הזאת, ובטוח שלא יגעו בה.
נראה. אדווח שוב בעוד 6 שנים (כן, יש לנו הזמנה עם תאריך!).
ערימה "אמיתית"(גודל:16.76KB) ערימה פאתטית(גודל:15.95KB)
-
חוויות מחיי כפרביומנו הראשון באלשני אנחנו משוטטים בסמטאות הכפר. באחד החצרות אנחנו רואים גבר מבוגר יושב על שרפרף עץ קטן ומעבד בול עץ גדול, כהכנה לגילוף, כנראה. אני קוראת "בוקר טוב" במקדונית (חלק מהמילים השימושיות שלמדתי מיד כשהגענו) וכולנו מחייכים אליו חיוכים רחבים ומנופפים לשלום ביד.
בתגובה, האיש מחווה לנו לגשת אליו. הוא מביא שרפרפים קטנים, שונים זה מזה ונראים כולם תוצרת עצמית, ועדיין בתנועות יד בלבד, ללא דיבורים, מזמין אותנו לשבת. אנחנו מתיישבים ומביטים בו עובד.
פתאם הוא מפסיק את עבודתו, נכנס הביתה ומתחיל להוציא עבודות עץ שגילף. כלי עבודה למטבח, בעלי חיים ושאר קישוטים. העבודה היא כפרית גסה, לא משהו שיוצג בגלריות או בחנויות המזכרות בעיר, ויחד עם זאת, איכשהו אפשר לראות שנעשו באהבה. אנחנו מביטים בהנאה – קבלת הפנים מרגשת אותנו מעט – ולפתע, עוברת בראשי המחשבה שאולי האיש מחפש, בעצם, קליינטים ליצירות שלו. בראש אני כבר בוחרת איזו שהיא כף למטבח ומבקשת מהאיש שיברר את המחיר.
אבל הזקן לא מתכוון למכור שום דבר, רק להראות לאורחים את יצירותיו האהובות.
אשתו מצטרפת אלינו ומחייכת חיוך רחב בפה חסר שיניים. האיש מדבר איתה על קפה לאורחים אבל אנחנו כבר קמים, מודים להם, ועוזבים. האיש אומר שנבוא שוב.
בבית ההארחה אנחנו מספרים לאניטה על המפגש החביב אבל היא מסתכלת עלינו בתדהמה, ואומרת: לא, זה לא יכול להיות. דימֶה (זה שמו של האיש) קצת איטי, אמנם לא משהו רציני או מסוכן, אבל הוא לא מדבר עם אף אחד!!!!
בימים הבאים אנחנו רואים את דימֶה כשאנחנו יושבים על המרפסת הקדמית של אניטה, בדרכו אל ההר או ממנו. לפעמים הוא מתעלם מברכות השלום שלנו, אבל בדרך כלל הוא מניף יד בחזרה ומחייך בשמחת היכרות.
ערב אחד אני מחליטה לחכות לו, לעזים ולחמור בשעה שהם חוזרים מההר, ולצלם אותם. אני עומדת על יד הבית של מֶנקָה, שכנה נעימה, שואלת מה נשמע ואומרת שהכל טוב, ואז אני רואה את דימה וקוראת לו בקול. מֶנקָה אומרת לי בשקט ועם הרבה תנועות יד, להמחשה: הוא לא מדבר, הוא לא בסדר. כעבור דקה או שתיים דימה עובר על ידינו ובעליזות אומר לי "ערב טוב". את הלסת של מֶנקָה, זאת שהגיעה לאדמה, לא צילמתי.
דימה בפעולה(גודל:16.23KB) דימה חוזר מההר(גודל:12.71KB)
-
חתונהמחר יש חתונה בכפר.
החגיגה מתחילה כבר הערב (יום שבת). המכונית, שנועדה להוביל את החתן והכלה הטריים למלון בו תיערך המסיבה הגדולה, כבר עומדת במרכז הכפר נוצצת ומקושטת.
על המרפסת, מעל קערת אבטיח קר, אני מקבלת הסבר ארוך וממצה מאניטה וריסטו על מנהגי החתונה.
הערב מתקיימות שתי מסיבות בכפר: בבית החתן, על פי המסורת, מנגנת להקת נגנים ומנעימה את זמנם של אורחי המשפחה. במרחק כ-200 מ' משם, בבית הכלה – שוב, לפי המנהג – המוזיקה מוקלטת. שתי המשפחות הזמינו בני משפחה קרובים לארוחת ערב מאוחרת. אני רואה אותם עוברים בשבילים, לבושים בבגדים יפים, חלקם בלבוש מסורתי, ובידיהם מתנות ארוזות. המסיבות מתחילות בשעה יחסית מאוחרת, בסביבות תשע וחצי-עשר, והמוסיקה הרועשת-מאד נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. בשלב מסויים של הערב הולכים קרובי החתן אל בית הכלה "כדי להכיר" את המשפחה איתה הם מתחתנים. כן, אותם אנשים איתם גדלו, בכפר הקטן, ואותם הם מכירים, בעצם, מאז ומעולם...
המוזיקה המנוגנת בקולי קולות היא מוזיקה עממית ומזכירה לנו תערובת של נעימות רומניות ויווניות. היא מהדהדת על צלע ההר עמוק לתוך הלילה.
למרות הרעש, ולמרות החלונות הפתוחים לרווחה, אני ישנה טוב. מחר אני צריכה לקום בזמן, כי האירועים מתחילים לקראת 10 בבוקר, ואני נודרת להיות שם על תקן של פפראצי. הרי בסופו של דבר החופשה תיגמר, והפורום יצפה לדיווחים!
מכונית חתן-כלה(גודל:14.24KB)
-
יום ראשון – יום החתונה (יום ארררררררוך!)הבוקר מתחיל מוקדם עבור החוגגים. צריך להתרחץ, להתלבש, להתאפר, ובקיצור – להתכונן ליום הארוך שלפניהם.
בין 9 ל-10 בבוקר מתחילים להתאסף בשני הבתים קרובי משפחה ומוזמנים אחרים. הם מגיעים לבושים בבגדיהם הטובים ביותר, נקיים ומגוהצים. הנשים (רק הנשים!) נושאות בידיהן שתי מתנות עטופות יפה ומונחות זו על זו. האחת גדולה – מתנה כלשהי לבית – והשניה, הקטנה יותר, היא בונבוניירה. כן, הבונבוניירה הישנה והטובה. זוהי מתנה סמלית שמאחלת לזוג חיים מתוקים ביחד. בסופו של היום, יהיו בידי הזוג כ-100 בונבוניירות, ואת חלקן הם מחלקים כבר בסוף החגיגות לבני משפחה קרובים (במושגים המקדונים גם בני דודים של ההורים הם בדרגת קרבה גבוהה).
לפי המנהג, בסביבות השעה 10:00 נשלח שליח מכובד מטעם החתן – בדרך כלל דוד, איש לא צעיר מדי – אל בית הכלה כדי לבקש לקחת אותה אל משפחתם. נערך דיון קצר והיתולי על כסף, כזכר למנהגי המוהר העתיקים.
לאחר שנושא זה "סוכם" מגיעים החתן ובני משפחתו בתהלוכה שמחה ורועשת אל בית הכלה. את התהלוכה מוביל הדוד, מרקד ומקפץ כשבידיו "דגל" מאולתר עשוי ממפת שולחן ומקושט בראשו ב"כתר" פרחים מלאכותיים. על ידו צועד בן משפחה אחר הנושא סלסלה מעוטרת לבן, שבה בקבוק יין. מיד אחריהם הולכים הנגנים, מנגנים במרץ, ואחריהם כל שאר בני המשפחה כשבמרכז החתן, לבוש חליפה נוצצת, רציני להחריד, ומלווה – כמעט נדמה שנתמך – בשושבין שלו.
הפמליה העליזה מגיעה לבית הורי הכלה. הם עולים למרפסת הבית הגדולה, שם מחכים להם המוזמנים מטעם הכלה, ולצלילי התזמורת יוצאים כולם בריקודים מסורתיים, מנופפים במטפחות בד לבנות (יאסו!) ושרים בקולי קולות עם הנגנים.
עכשיו מתרחש טקס שאת פרטיו המדויקים אני לא מצליחה לראות, מעמדת הפפראצי שתפסתי לא רחוק מהמרפסת. השלמת הפרטים – באדיבות ההסברים של אניטה:
בני משפחת החתן מביאים לכלה נעליים. הם מגישים לכלה נעל אחת, אבל היא בועטת אותה ממנה בבוז. קרובי החתן שמים מעט כסף בנעל, אבל תגובה הכלה זהה. אז, הם ממלאים את הנעל בכסף והפעם הכלה מתרצה ונועלת אותה.
אל הנעל השניה מוזגים מעט יין (זוכרים את הבקבוק שהביאו איתם בסלסלה המקושטת?) ומגישים לכלה לשתות. אל דאגה, מדובר בנעל חדשה.... בהסכמתה לשתות את היין הכלה מביעה את הסכמתה לקבל על עצמה את "עול" משפחת החתן. המשפחה, מצידה, מבטיחה לכלכל את הכלה ולדאוג לכל מחסורה – ע"ע נעליים, כסף ו/או יין .
שימו לב שכל הטקסים הקטנים מסמלים חתונה בין משפחות, ואת העובדה שמשפחת החתן (המשפחה, ולא החתן בלבד), לוקחים לעצמם בת משפחה נוספת. ואכן, מיד לאחר החתונה החתן-כלה עוברים לגור בבית הורי החתן, שם יישארו לגור כל חייהם.
לאחר שעה ארוכה של ריקודים, שירה ושתיה, יורדים סוף-סוף החוגגים מהמרפסת ועושים את דרכם לכיוון הכנסייה. החתן ומשפחתו מובילים, הכלה ומשפחתה מגיעים אחריהם.
אל ה"דגל" שנושא הדוד מתווספת מפת שולחן נוספת, מבית הכלה. הסמליות לא זקוקה לתרגום, במקרה זה...
הכנסייה היפה עומדת על ראש גבעה במרכז הכפר ונשקף ממנה נוף מדהים של אגם אוכריד. הטקס הדתי נמשך כ-45 דקות.
לאחר הטקס ייסעו כל המוזמנים למלון לא רחוק מהכפר, שם תיערך סעודת החתונה ויתקיימו ריקודים מסורתיים – ריקודי עם. המסיבה צפויה להיערך מ-12:00 ועד 19:00 והחוגגים צפויים לשתות ללא הגבלה....
לאחר שתסתיים המסיבה במלון, יחזרו כולם למסיבה בכפר. ריקודים ליד בית החתן יהיו פתוחים הפעם לכולם, לא רק למוזמנים, וצפויים להימשך – שוב – לתוך הלילה.
ירח דבש, אגב, כלל לא עומד על הפרק. החתן והכלה ישובו לעיסוקיהם הרגילים תוך יום-יומיים, לאחר מנוחה קצרה מתלאות יום החתונה הארוך.
תובנות: קשים חיי הפפראצי!
עוד פפראצי?(גודל:16.81KB) קרובי משפחה(גודל:14.68KB)
-
יום ראשון – יום החתונה (יום ארררררררוך!)תהלוכת החתן(גודל:16.26KB) תהלוכת החתן(גודל:16.90KB)
-
יום ראשון – יום החתונה (יום ארררררררוך!)חתן(גודל:15.00KB) מרקדים בדרך(גודל:15.84KB)
-
יום ראשון – יום החתונה (יום ארררררררוך!)כלה בהווה(גודל:16.04KB) כלה בעתיד?(גודל:12.45KB)
-
הפסקה.מאוחר, לכו לישון!
אני, בכל מקרה, בדרך לשם...
נתראה מחר!
נעה -
הפסקה.נועה!!
רצתי מיד מהולנד,היישר מפסטיבל הפרחים,כדי לראות את מקדוניה שלך מקרוב.
איזה יופי של תמונות!!!
מחר אקרא הכל לעומק ואתענג על כל מילה.
יופי שחזרת,נשמע שהיה לכם המון כיף!
איילת. -
הפסקה.וואו, נעה, איך "בלי לעשות כלום" הספקתם כל כך הרבה:
האגם הסוער והרגוע, דימה ומנקה, החתן הרציני והכלה היפה, הערמה הגדולה והערמה הקטנה (פאתטית כיניתם אותה
) ועוד ועוד.
יופי של לא לעשות כלום!!!!
אהבתי.
מאד.
אורה -
נעהברוכה השבה
ואיזו כניסה
ואיך את יודעת לספר על המקום כאילו גרתם שם שנים?
נראה שממש פתחתם את העיניים, האוזניים, הראש וגם הלב לרווחה
התמונות נפלאות
לילה טוב ותודה,
יעל
