ה-EBC וגוקיו דרך Cho La Pass
-
כחודש וחצי לאחר החזרה לשיגרה היום יומית, ראיתי את הסרט "אוורסט" שהחזיר קצת זכרונות טריים מהמקום המדהים שטיילתי בו לאחרונה.
אני פותח נושא זה כחלק מגעגועים למקום וההבטחה לשתף פה אותכם בחוויה.
לנפאל עצמה הגעתי לאחר חודש טיול בצפון הודו, שהייתה חוויה מעניינת בפני עצמה.
לא הרחיב כרגע על חודש זה בגלל הרצון לתת כרגע במה לנפאל וטרק האוורסט.
בדרך למסלול
לנפאל עצמה הגעתי בטיסה מדלהי. לקחתי Pre Paid Taxi לטמאל כפי שהמליצו לי לעשות (בדיעבד מסתבר שיש דרכים יותר יעילות. על זה בהמשך).
יחד עם הנהג, פגש אותי סוכן טיול נפאלי דובר רוסית ברמה לא רעה בכלל. היה משעשע לשמוע אותו מדבר עם המבטא הנפאלי.
כבר על ההתחלה, הביא אותי לגסט האוס שהכיר את בעליו, ודחק בי לפגוש אותו ברגע שאתאקלם.
ידעתי שמשהו טוב לא יצא לי מזה אבל בכל זאת נפגשתי איתו בשביל לקבל מושג ומידע ראשוני בנוגע לטרק ה-EBC.
כפי שציפיתי, הוא ניסה לעקוץ אותי וציין כי היציאה לטרק מחייבת לקיחת מדריך, או לכל הפחות סבל, אחרת "מסוכן מאוד" לצאת לבד. יותר מזה, בשיא החוצפה שאל אותי אם אני רוצה לקחת מדריך עוד מהיום הראשון שבו אני לוקח טיסה מקטמנדו.
כמובן שסירבתי ופניתי לסוכנות סוויסה צהוב שהפתיעה אותי מאוד לטובה. סוף סוף לראשונה, מצאתי את עצמי במקום שאפשר לסמוך עליו, בידיעה שאף אחד לא מנסה לעקוץ אותך אלא ההפך. אירגנו לי טיסה ללוקלה ב-30$ זול יותר מכל מקום אחר שבדקתי.
את הטיסה עצמה לקחתי 3-4 ימים רק אחרי, בעודי מקווה להתאושש מהקילקול קיבה שקיבלתי יום לפני שעזבתי את הודו (לראשונה בטיול כולו), באגרה כחלק מביקור בטאג' מאהל.
הטיסה הראשונה התבלטה בשל מזג האוויר המעונן שנכח בלוקלה, אך הסתבר שהיה לי יותר מזל מאנשים אחרים שעבורם זה היה היום השלישי ברצף שהטיסה שלהם מתבטלת. כנראה ולא סתם מחשבים את השדה התעופה של לוקלה כאחד מהמסוכנים בעולם.
למזלי ביום השני הטיסה הוקדמה עבורי, בגלל מישהו אחר שביטל את הטיסה שלו (קורה הרבה ולכן זה יתרון למי שמטייל לבד).
יוצאים לדרך!
כבר לאחר הנחיתה אני מתחיל להרגיש מזג אוויר קריר יחסית, לאחר שהורגלתי לטמפרטורות הנוחות והנעימות מאוד של קטמנדו.
מחליף לבגדים חמים יותר, נועל נעלי הרים, מכין את המצלמה ויוצא לדרך. כבר בלוקלה עצמה מרגישים במשהו שונה, מיוחד ומרתק.
במקום אין שום זכר לעולם המודרני, אין כבישים, אין ציפצופים של רכבים עוברים (כמו שהיה המון בכל מקום שטיילתי בו עד כה), רק מטיילים אחרים, נופים משגעים וצלילי פעמונים מרגיעים של עדרי יאקים שעוברים במקום.
כבר שם, תושבי המקום פוגשים מטיילים בידיים חמות, וילדים סקרנים רצים להגיד שלום (כפי שמצורף בתמונות).
תחילת המסלול מזכיר לי מאוד את המילפורד טרק המפורסם שבניו זילנד. הרבה מפלים, גשרי חבל, נחל ראשי שזורם לאורך כל הדרך והרבה כפרים שניתן לעצור בהם להפסקת אוכל או סתם מנוחה קצרה.
לאחר 4 שעות הליכה, אני עוצר לאכול באחד הכפרים, בעודי מתלבט אם להמשיך ולהגיע כבר לנמצ'ה (עוד כ-4.5 שעות הליכה). לא עובר זמן רב, ואני פוגש שני נפאלים שיצאו גם למסלול ותיכננו להגיע לנמצ'ה באותו היום.
לא חשבתי הרבה והצטרפתי אילהם לדרך.
-
ה-EBC וגוקיו דרך Cho La Passרק עוד ביום הראשון
וכבר מתחילים להתעייף. התיק שעל הגב, ה-DSLR שתלויה על הצוואר והשלשולים שמלווים אותי מהודו מקשים על ההליכה.
עוצרים בתוך בית שעשוי רק מעץ, מתחמים מהתנור שדולק ליד ומחכים לתה השחור שהמשפחה מכינה.
מסיימים להתרענן, עולים על הציוד וחוזרים לדרך.
נראה שאוטוטו אנחנו בנמצ'ה, נשאר לא יותר משעה לעלות, אך החושך כמעט כאן, העליה מתחילה ממש לעייף והשילושים ממשיכים לעקב את הקבוצה.
לבסוף, אחרי כ-9 שעות הליכה בסה"כ ביום הראשון, סוף סוף מגיעים לפאתים של אחד מהכפרים הכי גדולים והראשיים לאורך כל הטרק.
ברוכים הבאים לנמצ'ה בזאר
כבר חשוך, לאחר כחצי שעה הליכה עם פנסי ראש. מרגישים את הסיפוק, ועוצרים להפסקה אחרונ של כוס תה חמה.
מדי פעם, כשהעננים "עושים טובה" וזזים מההרים לכמה שניות, נחשפות פסגות מושלגות מרהיבות, לפחות כפי שניתן לראות אותן בעזרת האור ירח ששורר באזור.
לבסוף מגיעים לאכול ולישון באחד הגסטהאוסים שהנפאלים שטיילתי איתם מכירים.
נתקעים במקום
לרוב, עבור כל מי שמגיע לגובה כזה (אזור 3500 מטר) מומלץ להשאר ליום התאקלמות אחד לפחות במקום, ולנצל יום זה למסלול יומי באזור.
מכיוון שכבר התרגלתי לגובה הנ"ל בלה שבהודו, תיכננתי לצאת לדרך מיד בבוקר למחרת.
לפתע, על הבוקר מתחיל לי כאב ברכיים רציני שמרתק אותי ל-3 ימים נוספים, והזוג חברים הנפאלי שפגשתי יום לפני, עזב על הבוקר בלי כל הודעה.
אני מתחיל לחוש הרגשת תיסכול, התיכנון ל-3 הפאסים יורד מהפרק ואני מתחיל לתהות אם בכלל אוכל לעשות את הטרק או שמא אאלץ לוותר ולחזור חזרה.
בחוסר ברירה, אני קונה במקום ברכיות שטיפה קטנות עלי כתיקווה אחרונה, ומעביר את הימים בשיטוט מסביב לכפר ומשחקי קלפים עם אנשים מזדמנים בגסטהאוס.
***המשך יבוא, ציינו אם אני חופר יותר מדי***
-
ה-EBC וגוקיו דרך Cho La Passקודם כל יפה שאתה עומד בהבטחות!
לטעמי אתה כותב מעניין ולעיניין ואני רק מקווה שלא תתעייף.
זה נהדר כי את מה שעשית בינתיים עשיתי גם אני ורוב התמונות מאוד שונות ממה ואיך שזכרתי
מעולה ותודה
-
ה-EBC וגוקיו דרך Cho La Passיופי של תמונות וסיפור, מצפים להמשך נשמח גם לשמוע רשמים מהודו
-
ה-EBC וגוקיו דרך Cho La Passטוב סרג, אתה תמשיך בסיפור שלך.........
אני רק זורק כמה תמונות על הקטע שכבר תיארת
-
ה-EBC וגוקיו דרך Cho La Passתמשיך לספר עלינו על המסלול
️ -
ה-EBC וגוקיו דרך Cho La Passתענוג לקרוא והתמונות (של שניכם) משגעות. אני מקווה שהתחילה פה מסורת חדשה של לחזור ולספר סיפורי טיול!
-
ה-EBC וגוקיו דרך Cho La Passכיף לשמוע,
ואהבתי שאוספת תמונות גם מהמקום!
ובנוגע להודו, נראה אם ישאר כוח אחרי שאסיים פה
-
ה-EBC וגוקיו דרך Cho La Passלא מוותרים
היום הרביעי כבר הגיע, כאב הברכיים עבר כמעט לחלוטין והמחשבה על לחוות את אחד הטרקים היפים והמרכזיים בנפאל לא עוזבת את נפשי.
אני נפרד לשלום מהחברים החדשים: שתי בחורות דניות וגבר ברזיאלי שמתגורר מעל לעשור בסין, אותם פגשתי כל ערב במשחק קלפים בארוחות הערב, ויוצא לדרך.
מקבל הכוונה לא מדוייקת מאנשים מקומיים, ומוצא את עצמי סוטה בטעות מהנתיב המרכזי.
מסתבר בדיעבד שהנפאלים לא יודעים להגיד "לא יודע". אף פעם לא תפגשו אחד שיגיד לכם את זה או יסמן לכם בשפת גוף שאין לו מושג. זה תמיד יהיה "כן", בצורה פיזית או מילולית או סתם יסמנו לכם ללכת ישר מבלי להבין למה התכוונתם.
לבסוף, אחרי אימות מיקומי במפה והתייעצות עם נאפלי דובר אנגלית שהיה באזור, אני מוצא את עצמי מפלס את דרכי חזרה למעלה למסלול המקורי, דרך עצים וצימחיה צפופה. תוך כדי ההליכה, כאשר פסגת האמה דבלאם מלווה אותי בדרכי, ליבי מתמלא שמחה שאני ממשיך בדרך ולבסוף מסיים את היום בטנבוצ'ה. למדתי את הלקח. אני לא מעמיס על עצמי יותר, מבלי כל סיבה.
הרגשה שונה והפתעה נעימה
הכפר נראה מאוד שונה ממה שהתרגלתי. אין יותר חנויות, אין זכר לבתים שבהם המקומיים נשארים לישון בהם אלא כמה גסטהאוסים בודדים, מאפיה אחת ומקדש עתיק עם היסטוריה ארוכה של הרס והרבה שרפות.
אי אפשר היה להתעלם גם מההשלכות של רעידת האדמה שארעה בנפאל לא ממזמן. זה המקום הראשון שבו ראיתי הרס רב ובניה מסיבית לשיקום המקום.
לבסוף מסלול צדדי לוקח אותי לגסטהאוס עם נוף משגע לפסגות מושלגות ועמק ענק שנפרס מלמטה.
בארוחת הערב מגישים לכולנו מגבות רותחות, בתיזמון מושלם לפני הארוחה. תענוג של ממש בנוסף לאח שדלק מאז שהתמקנו בחדר אוכל הראשי.
רגע לפני שאני מחליט ללכת לישון, פוצחת שיחה ביני לבחורה אמריקאית שהייתה במקום,אשר מובילה לאינטרס למסלול משותף, ואני מחליט להצטרף לקבוצתה: אירי, אוסטרלי, הודי וזוג ישראלים שלומדים בארה"ב. אכן קבוצה מגוונת עם אנשים שכיף להיות בחברתם. איזו התרגשות, סוף סוף יש לי קבוצה של ממש!
-
תודהתודה על הסקירה ועל התמונות!
התמונות מטנגבוצ'ה שאחרי רעידת האדמה מרתקות. עצוב לראות את הבתים הרוסים - וזה באיזור שנפגע באופן מועט יחסית.
מצ"ב תמונות משלי מטנגבוצ'ה ונמצ'ה של 2012.
