קפוצינו נורמאלי בטוקיו
-
מרשם זה כוחו יפה להרבה מקומות במזרח ולפסיפיק:
1. המנעו מסטארבק ומתואמי מקדונלדס
2. בחנו במבט מהיר את ספלי השותים, וחשוב מכך את ספלי אלה שסיימו -
האם הקצף אמיתי וסמיך או סתם חלב עם בועות
3. הזמינו "קפה לאטה" ולא "קפוצינו" אחרת אתם עשויים לקבל ציפוי קקאו ובמקרים אחדים גם קצפת.
4. הזמינו "מדיום" עם "אקסטרה שוט" (אל חשש, הם יעבירו את זה הלאה ביפנית שוטפת תוך שימוש באותם מילים באנגלית).
5. הדגישו שאתם רוצים לישיבה במקום ואז תקבלו בספל. ברירת המחדל שלהם לתיירים היא כוס קרטון "לקחת".
-
יוצאת מכלל זה רשת Tully’s Coffee בכל יפןת שם ניתן להשיג קפוצ’ינו נורמאלי (כשמבקשים לטה כמובן)
-
פרסם את זה במדור הטיפים באתראחרת כבר מחר או מחרתיים זה ילך לאיבוד בתהומות הנשייה של הפורום, וחבל.
-
במקום להתלונן על היפנים שהם לא מכינים קפוצ’ינו בדיוק כמו שאתה רגיל ,
עדיף שבכל מקום שאתה מבקר בו בעולם , תשתה ותאכל את מה שהמקומיים שותים ואוכלים .
בהודעה הבאה שלך בטח תתלונן שלא מצאת חומוס וסביח נורמליים ביפן .
-
איזה קישקושאנשים אוהבים קפה, ורוצים את הקפה שלהם כמו שהם אוהבים. אני לא מבין מה הבעיה עם זה, גם בתור אחד שלא נוגע בקפה.
חוץ מזה, למרות שאני מת על אוכל סיני, אחרי כמה חודשים בסין הדבר שהשתוקקתי אליו יותר מכול היה פיצה או צ’יפס נורמלי, שלא לדבר על חומוס שאני נתקף געגועים עזים אליו אחרי יומיים שאני לא אוכל אותו. לאכול ולשתות את מה שהמקומיים אוכלים זה יפה בתיאוריה, לא תמיד זה עובד גם בפרקטיקה.
-
-
פיתות אפשר להכין, אם יש לך תנור.
כשגרתי בניו זילנד השנה מצאתי גפן גדלה באכסניה ולימדתי את כל הצוות לגלגל עלי גפן – זה נהייה שם להיט גדול בקרב החבר’ה, ויש שניים (אחד מהם שף ניו זילנדי) שעד היום ממשיכים להכין את זה לפי השיעור שלי…
(אם כי האמת שאחרי תקופה ארוכה באסיה געגועיי הם תמיד לגבינת פטה עם שמן זית, לסלט ירקות פשוט, ולפיצה באמת טובה)
-
יש פיתות ביפן. אולי לא בדיוק כמו בארץ, יקר 600 יין ל6 פיתות ולפעמים חסר, אבל אם לא ממש רגישים אפשר להסתדר. לגבי חומוס, המוכשרים יכולים להכין, הרגילים יכולים להסתפק בחומוס במסעדות ישראליות.
אם חושבים על זה, אחרי תקופה ארוכה ביפן אני תמיד מתגעגעת למאקי אבוקדו, כן הכי פשוט...ולא אי אפשר לקנות נורי בסופר ולהכין כי ביפן הנורי מכיל תמציות דגים ושרימפס...
-
קפוצ'ינו ועוגות מעולות בטנגבוצ'ה (בטרק EBC)למכורים לקפוצ’ינו ולמי שיוצא לטרק EBC - יש בטנגבוצ’ה בייקרי מעולה וקפוצ’ינו אילי מצויין (וגם בנאמצ’ה באזאר).
-
אוכל שרגילים לו מהבית זה מסוג הדברים בעיניי שאתגעגע אליהם אחרי חודשים בניכר. בנסיעה קצרה זה נראה לי חסר טעם – הרי בארץ לא אוכל להשיג אוכל קוריאני (עזבו טוב, אין פה אוכל קוריאני נקודה), או פירות טרופיים ברמה של טייוואן, או את מיץ קנה הסוכר של זנזיבר, או את הסטייקים של ארגנטינה, וכן הלאה. כשאני שם אוכל את מה שיש שם, כי כיף להתנסות וזה חלק מהחוויה, כי בארץ לא יהיה וכי האוכל המקומי הוא גם לא פעם יותר זול. מי שניסה פיצה בקוריאה – וכן, אחרי חודשים שם מתחשק פתאום פיצה – יודע שזה לא זה. עדיף להשאיר את זה לעולם המערבי ובינתיים ליהנות מהאוכל המקומי שהוא תענוג של ממש ובשנייה שתעלו על מטוס הגעגועים לנצח יאכלו אתכם.כמו שאמרתי, זה אחרת כשגרים במקום (לא מטיילים) ומתגעגעים למוכר, או אחרי חודשים של טיול. אבל נשגב מבינתי הקטע שאנשים שנוסעים לשבוע או לשבועיים שואלים איפה יש פלאפל וחומוס.
(טוב, נו, קפה זה לא אוכל. זה עניין אחר לגמרי)
-
דווקא הייתה מסעדה קוריאנית מושלמת בירושלים“היהלום שבכתר” ברחוב שמאי. מקום נפלא, שאירח בעיקר קבוצות של מטיילים קוריאנים [אם כבר מדברים על אנשים שלא יכולים להיפרד מהטעמים של הבית]. נסגרה לפני כמה שנים ובמקומה נפתחה מסעדה הודית בשם “קוהינור”, שהיא אמנם חביבה למדי אבל לא מתקרבת לרמה של קודמתה.
-
כן, תמיד מזכירים אותה בדיונים על אוכל קוריאני, אבל היא סגורה כבר שנים. וחבל, כי קוריאה מתחילה להיות יותר ויותר פופולרית בישראל, ויש לא מעט דברים מהמטבח שם שיכלו להצליח פה בעיניי (מן הסתם קימצ’י פחות קולע לטעם הרחב, אבל יש במטבח הקוריאני הרבה יותר מזה).
הקוריאנים אכן מעדיפים אוכל קוריאני, גם בחו”ל. הפעם הראשונה שטעמתי אוכל קוריאני היתה דווקא במסע הראשון שלי לניו זילנד, כשהזמנתי מטיילת קוריאנית להצטרף אליי לטרק כשאני הבאתי את כל האוכל והציוד (שהיו לי ממילא), אז היא הוציאה את שלל האוכל מהבית שהיה לה כשחזרנו לאכסניה כדי לבשל לי – כמה דמעות הורדתי לתוך המרק ההוא… (חריף! ואז עוד לא פיתחתי עמידות). גם במסע 2 לניו זילנד השנה היו לי כמה וכמה שותפות קוריאניות לחדר שלכולן ערימה של מוצרים מ”הום פלאס” הקוריאני במזוודה. היה לי גם הכבוד לקבל כמתנה מהמוצרים הללו שהחבר’ה הקוריאנים שמרו עליהם בגאון, מקוריאנים שמאוד התרשמו מהשבע וחצי מילים שידעתי בקוריאנית וידיעותיי על המטבח שלהם…
-
מדינות המזרח למעט ויטנאם הן לא חזקות בתרבות הקפה ולכן האיכות לא משהו והמחיר בשמיים. אני זוכר שכאשר טיילתי בסין עם אבא שלי בשבוע השני הוא אמר לא מתחילים את היום בלי למצוא קפה
אם כל האהבה שלי לחומוס ( חומוס אמיתי בעתיקה לא התעשייתי כמובן) קרוב לחודשיים בסין והסתדרתי מעולה. אבל פיצה זה כן אחרי שבועיים וחצי נכנסתי לפיצה האט עם מבט של רצח בעיניים.
ואם כבר קוריאה, אני הייתי במסעדה קוריאנית ב צ’ינגדאו אומנם טעמתי 0.001% מהמטבח הקוריאני אבל בהחלט אהבתי וגם קימצ’י עם בירה התקבל אצלי בכיף.
גם תיירים סינים בארץ מעדיפים אוכל סיני הדוגמא הכי טובה לכך היא מסעדת מנדרין בירושלים שבצהריים לא יהיה בה אף מקום ישיבה כי באים קבוצות תיירים.
-
בדרום מזרח אסיה זה נכון, אבל בקוריאה יש היום תרבות קפה. למעשה, הקפה מאוד נחשב ומאוד טרנדי, ולכן לא פעם כוס קפה טוב תעלה כמו כל הארוחה שאכלת לפניה…גם בטייוואן יצא לי פעם-פעמיים לדגום קפה טוב, אבל לא ממש חיפשתי (עשיתי גמילה מראש לפני הנסיעה...).
המטבח הקוריאני מאוד מגוון, אבל מה שכן, המסעדות לא פעם מחולקות לז’אנרים – אחת שמגישה רק ברביקיו מסוג X, אחת שמתמחה רק בגאלבי, אחת של עוף מטוגן בלבד (ה-KFC, קוריאן פרייד צ’יקן, שכבש בסערה את המדינה, עם טוויסט קוריאני משלו, טעים בטירוף) וכו’. מה שעוד מעניין הוא שחלקן לא מגישות לאדם אחד, כי המנות נועדו מראש לחלוקה (על האמת, לא כמו “מנות שרינג” בישראל שצריך להזמין 3 מהן לאדם במחיר מופקע לכל אחת בשביל להתחיל לשבוע). ואוכל הרחוב הוא בכלל כיפי במיוחד. אח, געגועיי...
