טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהם
-
היי כולם,
לפני שבוע נחתנו חזרה מהטיול השנתי. רשמית זה הוגדר כטיול בר-מצוה של הצעיר. מעשית, כמו תמיד, תפרנו את טיול חלומותינו ואז הלבשנו עליו תירוץ
מתאים... היה מאתגר, היה מעניין, היה יפהפה. זהו הביקור השני שלנו בטנזניה, אבל כולו לאזורים חדשים לנו לגמרי. גם אחריו נשאר הרבה שלא ראינו במדינה
היפה והמגוונת הזו. הרבה תודה לאנשי פורום אפריקה, ובמיוחד לצפריר, על העצות הטובות בשלב התכנון.
הפעם יצאנו בהרכב חסר - הבכורה בצבא ולא יכלה להצטרף. יצאנו אמא, אבא (עבדכם הנאמן), הצעיר (13 וחצי, חתן השמחה) והבוגר (17 וחצי, להלן
"הטרמפיסט").
מה בתפריט? שלושה פרקים שונים מאוד זה מזה. פרק ראשון - טיפוס של שבוע על הקילימנג'רו. לא קל, אין מילים לתאר את היופי, חוויה לחיים, תענוג גדול.
פרק שני - ארבעה ימי ספארי בשמורת סלו (Selous). חווית ספארי מהטובות שהיו לנו, והיו לנו. פרק שלישי ואחרון - ארבעה ימי בטן-גב על אי קטנטן בשם צ'ולה (Chole). מנוחה מוחלטת, קצת שנורקלים והרבה ים יפהפה, שקיעות וזריחות, סיום מושלם.
למה דווקא עכשיו? כי סוף-סוף אפשר. את החלום של לטפס על הקילימנג'רו אנחנו מטפחים על אש קטנה כבר כמה שנים. בביקור הקודם שלנו בטנזניה כמעט
הכנסנו אותו לתוכנית. היום בדיעבד אנחנו מאוד שמחים שרק כמעט - הצעיר היה אז ממש צעיר מדי. עכשיו היה קשה אבל מושלם. זה היה לב הטיול. לשני
הפרקים הנוספים התייחסנו כ"השלמות", אבל בפועל גם הם עלו על הציפיות.
יאללה, מתחילים…
-
תחנה ראשונה - ארושה (Arusha), העיר ממנה נצא לטיפוס על קילי. על תלאות הדרך הלוך אין טעם להכביר מילים. טסנו עם אתיופיין איירליינס דרך אדיס-אבבה. טיסה ראשונה במטוס ישן ושבע קרבות, אבל ממריא ונוחת בזמן והאוכל טעים. טיסה שניה במטוס חדש מהניילונים ומרווח, עם חזרה מדוייקת על האוכל מהטיסה הקודמת. בין לבין המתנה בשדה התעופה הישן והמגעיל של אדיס. סה"כ אין טענות.
את התור לקבלת ויזה בארושה לקח קצת זמן לעבור. קיבלנו תזכורת שאנחנו לא בשוויץ... מראש ידעתי שיהיה בלגן, לכן הורדתי את טפסי הויזה מהאינטרנט
והגענו איתם מוכנים, רק כדי שהפקיד יודיע לנו שאלה לא הטפסים הנכונים וצריך למלא הכל מהתחלה. כמובן שכמו ישראלים טובים התנחלנו בראש התור עד
שמילאנו מחדש. למה להתעצבן כשאפשר לצחוק? עוד חצי שעה בעוד תור כדי להצטלם ולתת טביעות אצבעות, והופ, אנחנו בחוץ. קאריבו טנזניה!!
-
במגרש החניה מקבל את פנינו בחיוך גדול סטנלי - האיש והאגדה... סטנלי הדריך אותנו בביקור הקודם בטנזניה, ב-10 ימי ספארי נהדרים, ונשארנו בקשר. סטנלי יוצא לספארי מפעם לפעם, אבל עיקר פרנסתו היא להעלות אנשים לבנים אל פסגת הקילימנג'רו. היה ברור שנעזר בשירותיו אם וכאשר נחליט לטפס. והרגע אכן הגיע... בלי שלטים ובלי טלפונים, ברגע שיצאנו מהטרמינל זיהינו זה את זה כאילו נפרדנו אתמול.
לילה לפני יציאה לטרק זו תמיד התרגשות. קצת הרגשה של יציאה אל הלא-נודע, עד כמה שניתן בעולמנו המתכווץ. מלון מפנק עם בריכה וויי-פיי - לילה אחרון בציביליזציה...
-
כיף לקרוא, כי זה בדיוק האתרים שבהם לא הייתי בביקורי היחיד (והנפלא) בטנזניה. איזו מדינה נהדרת.ובעיניי, אגב, הכיף הגדול בטיסה לטנזניה היה הנוף הנהדר של אתיופיה מהחלון, ויותר מאוחר – מכיוון שהחברה האתיופית עצרה בדרך מאדיס לארושה בניירובי – היה גם נוף ממש עוצר נשימה של הקילימנג’רו מלמעלה, עברנו קרוב מספיק להרגיש את המיקרו אקלים עם הרוחות שיוצר ההר המרשים הזה, ולהציץ בפסגתו הלבנה מעל.
-
כבש – תודה ושמח שהצטרפת. באמת מדינה נהדרת...
במקרה לגמרי, יום הנחיתה שלנו בטנזניה הוא גם יום-הולדת עגול של זוגתי שתחיה. בלי להסגיר פרטים מיותרים, רק נרמוז שמדובר ביום-הולדת עגול מאוד. בכל קנה מידה, גם כשסופרים ביובלות. אין ספק שארוע כזה צריך לציין. איך עושים את זה כשהוא נופל על יום ראשון של טיול? תשמעו סיפור…יומולדת גירסה א' - התכנון: התכנון המקורי היה פשוט ונחמד. מראש התכתבתי באימייל עם המלון. סיכמנו שאני שולח להם ברכת יומולדת סרוקה - קומיקס
חמוד שצייר הצעיר. הם מדפיסים אותה ומניחים אותה יפה בחדר שלנו. אני מתמרן את הצ'ק-אין כך שזוגתי תהיה הראשונה שנכנסת לחדר, et voila!!. בנוסף, בסוף ארוחת הערב של אותו יום הם נכנסים בהפתעה עם עוגת יומולדת. פשוט? לגמרי! סגור? הכל סגור!
יומולדת גירסה ב' - הביצוע: חלק א' עובר חלק ועושה את העבודה. הברכה אכן מחכה לכלת השמחה בחדר. אפילו הגדילו ראש והדביקו אותה על קרטון חגיגי.
הפתעה, שמחה גדולה, יופי טופי. מתקדמים לחלק ב'. מתיישבים לאכול ארוחת ערב, בסוף מזמינים קינוחים, ואז אוכלים אותם, עוד עשר דקות עוברות, כלום לא
קורה. עבדכם מושך זמן, מזמינים גם תה, שותים אותו ממש לאט, שום דבר לא קורה. זוגתי לא חושדת בכלום. נגמר התה וכלום לא קורה. נאדה. אני מוצא תירוץ
לקום, ונכנס למטבח לחפש את השלטונות ולברר מה קורה. בזמן שאני במטבח נכנסים לחדר האוכל מנהלת המלון והשף, מתחילים להסתובב בין השולחנות
ולחפש בקולי קולות מי הזמין עוגה. נשמע לכם כמו המלון של פולטי? זה עוד כלום. לא ברור איך, זוגתי עדיין לא חושדת. אני חוזר מהמטבח לשולחן אחרי שלא
מצאתי אף אחד, ונתקל בשף. הוא שואל בקול רם ובאנגלית אם אנחנו אלה שהזמינו עוגת יומולדת. זוגתי עושה את עצמה כאילו היא לא חושדת בכלום. אני
מנסה למזער נזקים ומאשר לכבוד השף בווליום נמוך שכן, זה אנחנו. הוא נעלם. דקה אח"כ מגיע אחד המלצרים ושואל את כלת השמחה אם היא מעוניינת שהם
גם ישירו כשמכניסים את העוגה. אני מנסה לקבור את עצמי איפשהו, זוגתי מוותרת בנימוס על השיר. ואז מגיעה העוגה ברוב טקס מלווה בכבוד השף הקונדיטור. קשה לתאר. צורה כללית של לב, עם פסים מוזרים מבצק-סוכר בשחור ולבן. מסתבר שזו לא סתם עוגה, זו עוגה בהשראת פסים של זברה. השף מציג אותה על רקע צילום של זברה בטלפון שלו, כדי שנפנים את מקור ההשראה. מתנצל שיצא לו קצת עקום, ומשאיר אותנו עם היצירה. אני כבר מתכנן לרצוח את כבוד השף בסכין שהגיע עם העוגה, אבל זוגתי מצליחה איכשהו להרגיע. הטעם, כמובן, בהתאם. אנחנו טועמים קצת, פורסים את היתר לפרוסות ומעניקים באצילות לצוות המטבח. הסוף.
את היומולדת הזה אף אחד לא ישכח. מזל שמחר יוצאים לטרק...
-
הא הא הא,,,,, כמה ‘טנזני’, כמה צפויי….. הא הא הא
NEVER MIND, NEXT TIME
-
היי צפריר, טוב לראות אותך כאן… אכן התנהלות אפריקאית למהדרין. השף דווקא מזונגו לבן לגמרי, הולנדי נחמד. התאקלם היטב בסביבה
... -
חחח יובל, ‘לא נדבקו לו הפסים’ חחח
-
טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהםאהלן יובל וברוכים השבים!!!
התיישבתי בספסל שורה ראשונה, שאיש לא יסתיר לי את האריה שטרף ג’ירפה
שאראה היטב את עוגת הזברה, טוב שלא הגיש לך זברה אמיתית.
אני איתך כאן עד סוף הסיפור.
רחל לבון
-
ואני מייד התיישבתי ליד רחל.
הקלימנג’רו (מבחינתי – של המינגוויי) – איזה חלום!
ממתין בציפייה להמשך.
-
ישיבה בשורה הראשונה זה לאנשים עתיקים
אני רואה בצפיה ישירה
יש לינק לפוסט של הטיול הקודם ? -
רחל, שמוליק, צביה - ברוכים המצטרפים! מקווה שתיהנו.
צביה, הנה קישור לטיול הקודם:
http://forum.lametayel.co.il/forum_msg/th-1242804/
ממשיכים...
-
אז מה זה בעצם אומר לטפס על הקילימנג'רו?
ראשית זה אומר לעלות מגובה התחלתי של כ-1800 מ' עד לפסגה בגובה 5895 מ'. השחקן הראשי בסיפור הזה הוא החמצן, או ליתר דיוק האין-חמצן. חייבים לתת
לגוף להתאקלם ולייצר מספיק כדוריות אדומות כדי לנצל את מעט החמצן שיש. חייבים להמנע ממחלת גבהים, שבתנאים קיצוניים בהחלט עלולה להיות קטלנית.
המשמעות היא שעולים לאט, ממש לאט, או בסווהילי "Pole pole". הצורה הטובה ביותר להתאקלם היא לעלות בפרופיל גובה של "climb high, sleep low" כלומר לקראת ערב לרדת ולישון נמוך יותר מהגובה שבו מטיילים במשך היום. יש 6-7 מסלולים שונים במעלה הקילימנג'רו. אנחנו בחרנו במסלול בשם "Machame", מכמה סיבות. הראשונה והחשובה ביותר היא ההתאקלמות. המסלול נמשך שבעה ימים (יש גם גירסה מקוצרת של שישה). הוא לא הקל ביותר, אבל יש בו מספר ימים של "climb high, sleep low" ולכן מאפשר התאקלמות טובה. חוץ מזה הוא נחשב לאחד היפים מבחינת נוף וגיוון. מה רע?
-
מי עולה?
בינתיים נראה כאילו אנחנו מטפסים בגפנו, אבל ממש לא. למעט מסלול אחד, כל המסלולים שעולים להר מחייבים לינה באוהלים, וחייבים להעלות איתנו את כל הציוד הדרוש. ציוד אישי, אוהלים, שקי שינה, אוכל, ציוד מטבח, וכו' וכו'. זה אומר סבלים. גם הסבלים צריכים לאכול, לישון ולהחליף בגדים. זה אומר עוד ציוד ועוד סבלים… בסה"כ, כדי להעלות 4 תיירים כמונו דרושים 16 איש - מדריך, עוזר מדריך , טבח ושלושה-עשר סבלים.
אנחנו לא ממש הפנמנו מראש את העניין. בבוקר היציאה חיכה לנו סטנלי בלובי והזמין אותנו לעלות לאוטו. בחוץ חנה אוטובוס עמוס בכל המשלחת. בשלב הזה
כבר הפנמנו…
-
אז יוצאים לדרך?
לא כל כך מהר... קודם כל נקודת ההתחלה של הטרק, ליד Machame, דורשת שלוש שעות נסיעה מארושה. גם זה חלק מהכיף. נוף אפריקאי עובר מול העיניים,
לאט לאט העין מתרגלת לצבעים. עוצרים בדרך להעלות עוד כמה סבלים, להצטייד, לאכול. מתרגלים גם לקצב…
בשער הכניסה פסטיבל שלם. אוטובוסים, תיירים, סבלים, רוכלים, ומה לא. יש גם לא מעט בירוקרטיה, מזל שאנחנו משוחררים ממנה וצריכים רק לחכות. התור הארוך ביותר הוא לשקילת הציוד והזבל (!!!) גם זו תופעה... כל הסבלים של כל הקבוצות עומדים בתור עם הציוד. בראש התור יש ביתן עם משקל ופקח. לכל סבל מותר לסחוב לא יותר מ-20 ק"ג, והחוק נאכף ביסודיות רבה. כל המטען נפרק, נשקל, נארז מחדש ומועמס. כל הפריטים שעתידים להפוך לזבל נרשמים כדי לוודא שלא יישארו על ההר. בקבוקי מים חד-פעמיים ("קנקלים") אסורים בכלל. זה לוקח זמן, אבל אין הנחות.
עוד לקח – אין שום צורך בתרמילי גב היי-טקיים ויקרים. לא משנה איזה תרמיל גב תביא, הוא ייארז בתוך שק ברזנט שסבל יסחוב על הראש… מצד שני מאוד כדאי להשקיע בתיקי יום נוחים.
בשלב מסוים מחליטים שנצא לדרך עם עוזר המדריך לזרו (Lazaro). סטנלי נשאר עם הסבלים כדי לסיים את השקילות והאריזות. ישיג אותנו בהמשך.
-
עכשיו רשמית יוצאים לדרך...
Kili – Here we come!!!
-
יובל – אני אחרי שהייתי יודעת שזו כזו פרוצדורה בשביל לעלות
הייתי כבר מוותרת מזמן. ועוד לסבול מחוסר חמצן.
אני רק ממתינה אם המאמץ הזה אכן היה שווה.
רחל לבון
-
יובל ברוכים השבים
אני מרותקת !
הייתי לפני שנתיים בהרצאה של “ למטייל “ על הטיפוס הזה . היה ברור לי שזה לא בשבילי אבל כל כך מעריכה מי שכן עשה.
אז כל הכבוד לכם על ההחלטה , על הבצוע וכיף לראות סוף סוף פנים …
נחיתה קלה
מחכה להמשך
איריס
-
יובל שאפו על הטיול שאירגנת לבר מצווה .מחכה בכיליון עיניים להמשך החוויה בטיפוס לקילימנג'רו .האם לקחתם כדורים לגבהים ?ואם אפשר לדעת מה העלות ?תודה .אגב בעתיד הרחוק
מתכוונת לעשות זאת כרגע מתוכנן בקיץ הבא טרק מון בלאן . -
איזה יופי יובל לקרוא את הסיפורים שלך, וכמה כייף הולך להיות גם לנו בימים הקרובים.
מפנה לך את הדרך שלא תבזבז סתם זמן על קריאת תגובות
