טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהם
-
כמה מאות מטרים לפני המחנה מקבלים את פנינו הסבלים שיצאו לקראתנו. מישהו דאג לטלפן ולעדכן אותם שהצלחנו להגיע לפסגה... הרבה ברכות, לחיצות ידיים ושמחה כללית. נכון, חלק מהשמחה היא גם בגלל הטיפ השמן שיגיע – תייר שהגיע לפסגה לרוב נדיב יותר מתייר שנכשל... אבל בפירוש רואים שיש פה גם שמחה אמתית מהלב. אנשים טובים. לוקחים לנו את התיקים ומלווים אותנו למחנה. פה אנחנו כבר מרגישים בבית. 4,600 מטר זה כבר גובה סביר לגמרי בשבילנו. כוס מיץ מנגו קר מזמן לא היתה כל כך טעימה. מכריזים על קריסת מערכות כללית…
-
אכן יובל, הפיסגה הגבוהה ביותר באפריקה קיבלה את שמה משמו של ‘לפיד החרות’ שהודלק עליה בליל קבלת העצמאות של טנגניקה.
מדי שנה מתקיים במדינה, ‘מרוץ לפיד החרות’ שיוצא ממקום היסטורי בכל מחוז ועובר בכל הכפרים העיירות והערים שבאותו מחוז. ה’מרוץ’ הזה משמש בדרך כלל לאיסוף תרומות מהמשתתפים והצופים.
ואגב: בהתחשב בקשיים שעברתם בדרך לפסגה: יש לי לבשר לך שלפני כמה שנים, הצליח מטפס הרים אחד לטפס אל הפסגה ולרדת תוך פחות מ10 שעות (איני זוכר תוך כמה זמן בדיוק) הוא עשה את רוב הדרך ב………..ריצה!
-
פשש, שאפו ענק לכל אחד מהמטפסים.
רק מלדמיין את זה קיבלתי מחלת גבהים.
שוב , כל הכבוד
-
מי שמתחיל עם הקילימנג’רו בגיל 13 גומר עם האורסט בגיל 20.
כל הכבוד לטיול משפחתי מקורי .
רק תמשיכו כך
רנצי
-
תיאור מקסים ומרגש, תמונות עוד יותר… כל הכבוד למשפחה, לנינוחות ולנחישות כשצריך.
-
יובל, אתם מדהימים!!!
ממש מרגש לקרוא את סיפור הטיפוס על הקילימנג’רו!!!
תמונות מהממות, איזו חוויה עוצמתית!
תודה על השיתוף המיוחד וכל הכבוד לך ולבני המשפחה!
שירלי
-
הי יובל,
איזה תעוזה כל הכבוד!!! גם לבן הקטן.
העולם מתחיל אחרי הקילימנג’רו.
תודה על השיתוף. העביר בי כמה מחשבות על פדלאות אישית.
כמי.
-
מצטרפת לתשואות – כל הכבוד !
מחכה כבר להמשך
-
מהמם
חלום שלי.
אתה גם מצחיק ברמות.
מחכה להמשך.
-
חברים – ממש תודה לכולם על התגובות החמות. אני משתוקק להמשיך את הסיפור, אבל האתר שוב בשביתה. מסרב להעלות תמונות. נאלץ להזדיין בסבלנות... מאוד מתסכל
. -
יובל, אכן מעצבן.
הצעה: כתוב הכל בוורד בזמנך החופשי וכשהאתר ‘יואיל בטובו’ לפתוח סלוט להעלאת תמונות, תעלה ברצף איזו שרשרת קטנה.
אני כל כך ‘התעצבנתי’ על ההנהלה, שהחלאתי לשים על הקרח שרשור שרצעתי להעלות בפורום אוסטרליה.
-
צפריר, צביה, רנצ'י, תמי, שירלי, כמי, טל, אלעד – ממש תודה על שהצטרפתם, וגם על הסבלנות. קצת אני אשם, קצת האתר אשם. נסכם שכמו אצל טראמפ, שני הצדדים אשמים באותה מידה… ננסה לתת פוש קדימה ולהתקדם.
את הפרק הקודם סיימנו בקריסת מערכות כללית במחנה Barafu. תוך 5 שניות התקלפנו משכבות הבגדים האחרונות, ואחרי עוד 5 שניות כולם כבר היו שקועים בשינה ארוכה. שעה וחצי בדיוק. מחנה Barafu מחנה מסודר, וגם מבוקש. ב-12 וחצי בצהריים מגיעה הקבוצה שאמורה להקים אוהלים במקום שלנו, ואנחנו כבר אמורים לא להיות שם. לא ממש עמדנו בזמנים. את ארוחת הצהריים אכלנו תוך כדי שצוות סבלים אחד מפרק את המאהל שלנו, והצוות הבא תופס כל משבצת שמתפנה ובונה עליה אוהל חדש.
בסופו של דבר יצאנו לדרך. הלילה יהיה הלילה האחרון של הטרק, במחנה Mweka. עד שם יש לנו לרדת כ-1,600 מ' על 10 ק"מ, מה שאמור לקחת 3-4 שעות. על הקטע הזה אין הרבה מה לספר. הנוף כבר לא כזה מלהיב. אנחנו באנטי-קליימקס פראי. הירידה די תלולה, השביל מלא אבנים מעצבנות. הבן הגדול, זה שטיפס לפסגה חצי חולה ולא אכל כבר הרבה שעות, עייף. עושים הרבה הפסקות. כולם רוצים פשוט להגיע.
-
תוך כדי ירידה נתקלים ביצור משונה. משהו שמזכיר הכלאה בין מריצה, חד-אופן, אלונקה ועגלה של חברה-קדישא. שלא נדע מצרות. קצת הלאה נתקלים בעוד כזה, ועוד אחד, סתם זרוקים לצד השביל. מסתבר שהשביל הזה הוא הנתיב העיקרי לפינוי פצועים מההר, בעיקר סבלים שרצים כמו מטורפים, נופלים ונפצעים. השביל שלנו נגמר מתישהו בדרך עפר שדרכה אפשר לפנות לבית-החולים הקרוב. גם הוא די רחוק, אבל זה מה שיש.
כאילו כדי להראות לנו בשטח על מה מדובר, קצת הלאה אנחנו מגיעים להתקהלות שבמרכזה שוכב סבל פצוע... לא נעים. רץ מהר בעליה, נפל וכנראה שבר צלע. לפי איכות השביל, די ברור לנו שאם יפנו אותו באלונקה הנ"ל הוא יגיע למטה עם ריאה מנוקבת, או גרוע מזה. סטנלי מאשר. לטענתו פצועים קשה מעדיפים לקום ולהתפנות בהליכה, רק לא להטלטל בכלי הנורא הזה... במרכז החבורה, איך לא, הצמד הישראלי-אמריקאי מהפסגה. בודקים, חובשים, עוזרים. דווקא הצליחו לקבע את הפצוע לא רע, אח"כ פגשנו בו למטה ויכולים להעיד שהגיע במצב סביר. הצמד הגדילו לעשות, השאירו את התיקים אצלנו והמשיכו ללוות את הפצוע עוד 8 ק"מ במורד השביל ואז לבית-החולים. אנשים טובים...
-
לילה אחרון בטרק – מחנה Mweka. יש חמצן, יש עצים מסביב, יש אפילו כיור וברז כדי לשטוף פנים. בית הבראה. מחנה נחמד – הרבה קרחות יער בין העצים, בכל קרחת מתמקמת קבוצה. שוקק חיים, ריחות בישולים מכל עבר.
לילה אחרון, בסופו של היום הארוך ביותר...
-
בוקר אחרון. מנסים לגלגל בראש את כל מה שקרה ביום שעבר. לא, לא חלמנו, זה קרה באמת...
לכאורה היום יום קצר ורגוע – שלוש-ארבע שעות של ירידה מתונה עד לשער היציאה, ואז נסיעה חזרה לארושה. אפשר לקום מאוחר. בפועל, כולם לחוצי-בית וכבר עם שחר המחנה מתעורר לפעילות. גם אנחנו. חוץ מהמנהלות הרגילות, מחכה לנו טקס סיום. אוספים את כל הצוות, סטנלי נותן נאום סיום מרגש, וגם אני נאלץ לתת נאום משלי...
אח"כ מגיעים לשלב ההכרחי של להכריז בקול רם מה גובה הטיפ של הסבלים. מעבר לטקסיות, זה עניין של (חוסר) אמון. כמו שאומר סטנלי – כשזה מגיע לכסף, כל אחד סומך רק על עצמו. אם לא תהיה הכרזה פומבית, כל סבל יהיה בטוח שסטנלי "גילח" חלק מהטיפ שלו. שוין, עברנו גם את זה...
כמו כל טקס, מסיימים בשיר. לא, לא "התקווה". שיר-ריקוד של כל הצוות שמסכם את כל הטיול, אנחנו גם מצטרפים לחלק. קטעים... וזהו, יוצאים לדרך. יום אחרון.
-
הקטע האחרון עובר בלי אירועים מיוחדים. שוב יער גשם, והפעם גם באמת יורד בו גשם. לשם שינוי עכשיו העננים מעלינו…
-
הצצה אחרונה לגמרי אל הפסגה. רק אתמול היינו שם למעלה…
-
עוד קצת הליכה נחמדה בגשם והופ – הנה שער. זהו, באופן רשמית נגמר. בלגן, אוטובוסים, סבלים, מדריכים, תיירים, רוכלים שמנסים למכור לנו כל מיני שטויות. שירותים אמיתיים! מתארגנים, האוטובוס כבר מועמס. שלוש שעות נסיעה לארושה עוברות בנעימים בבהייה בנוף האפריקאי שחולף מול העיניים.
-
חזרה במלון החמוד שלנו בארושה. גם כאן קבלת פנים חמה. תמונת סיום עם כל הצוות, וחלוקת תעודות!
פרידה מרגשת מהצוות, ושוב אנחנו לבדנו. מרגיש קצת מוזר להתנהל פתאום לבד, בלי מדריך, סגן-מדריך, טבח ו-13 סבלים שמקיפים אותך 24 שעות ביממה. האם נשרוד??
-
אין כמו שבוע בהרים כדי ללמוד להעריך מחדש את הדברים הקטנים. מיטה רכה, ויי-פיי, שירותים אמיתיים, בריכה, גג קשיח מעל לראש, מכונת כביסה, ויי-פיי, ויי-פיי…
